האקדמיה הייתה פופולרית במיוחד בקרב תלמידים אשר באו מחוץ לצרפת ללמוד בו, מכיוון שכדי להתקבל לבית הספר לאמנויות היפות נדרשו מבחנים קשים בשפה הצרפתית. ז'וליאן הצליח להביא מורים מבית הספר לאמנויות היפות ללמד במוסד שלו כמורי-חוץ וכך נהיה אטרקטיבי בקרב תלמידי החוץ. רבים מהמורים שימשו גם כשופטים בסלון וכך הוקל על התלמידים להכניס את יצירותיהם לתערוכות נחשבות. בית הספר הפך במהירות לאחד מבתי הספר לאמנות הטובים מסוגו. בשנות ה-80 של המאה ה-19 מספר תלמידיו היה כ-600. עם עליית המוניטין של בית הספר, נפתחו עוד ארבעה סניפים ברחבי פריז: בשדרות סנט ז'אק סס' 28 (הרובע השישי), רחוב ברי סס' 5 (הרובע השמיני), רחוב הדרקון מס' 31 (הרובע השישי) וברחוב ויויאן מס' 51 (הרובע השני).
מכיוון שבית הספר לאמנויות היפות קיבל לשורותיו רק גברים, החל משנת 1880 שימשה האקדמיה כמוסד חלופי ללימודי אמנות עבור נשים.
תור הזהב של בית הספר היה בשנים 1875–1915, כאשר הוא משך אליו את התלמידים והמורים המוכשרים ביותר. בוגרים רבים מהתקופה הזו והפכו לכמה מגדולי האמנים המודרניים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
ב-1968 מוזגה האקדמיה ז'וליאן עם בית הספר הגבוה פנינגהן לאמנויות גרפיות (École supérieure d'arts graphiques Penninghen) - סטודיו לאמנות שנוסד על ידי הצייר והקדרגיום מט דה פנינגהן (1912–1990), שהכין את התלמידים לכניסה לבתי הספר הגבוהים לאמנות, בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות (École Nationale Supérieure des Arts Décoratifs), ובית הספר הלאומי לאמנויות שימושיות ומלאכות יד (École Nationale Supérieure des Arts Appliques et des Métiers d'Art), כדי ליצור את בית הספר הגבוה פנינגהן לאמנויות גרפיות (École Supérieure d'Arts Graphiques, בקיצור: ESAG פנינגהן). ב-2020, בית הספר שינה את שמו ל-Penninghen.