פישל (אפרים) אהרונסון (באנגלית: Ephraim Fishel Aharonson; 17 במאי1849 – 27 בינואר1939) היה ממייסדי המושבה זכרון יעקב בשנת 1882. הוא אביהם של בני משפחת אהרונסון והיה הגזבר של מחתרת ניל"י שניהלו בני משפחתו.
ביוגרפיה
אהרונסון, בנם של אהרן וחוה רחל נולד ברומניה בכ"ה אייר תר"ט (1849). עד הגיעו לגיל מצוות למד בחדר ומאז עבד בעבודות שונות. הוא נשא לאשה את מלכה בת שמואל גלאצאנו, (ראש הקהילה בבקאו) ואסתר גיטל אפרתי. מאז עסק אפרים פישל בסחר תבואות עד שהצטרף לתנועת חולמי שיבת ציון ברומניה.[1]
בשנת תרמ"ב, 1882 עלה ארצה עם אשתו ובניו אהרן וצבי. הם היו חלק מעליית יהודים רומנים לארץ ישראל בראשיתה של העלייה הראשונה. משפחת אהרנסון הגיע ב"אורחה השלישית"[2] באניה דניה (האוניה הראשונה והמפורסמת נקראה טטיס, השנייה איריס והשלישית דניה). בקבוצה היו גם אחיו קלמן אהרנסון ואחותם שרה, עם ארוסה חיים בר שוורץ, כולם מהעיר בקאו.
העולים התאספו בחיפה ושהו בה מספר חודשים. ההתיישבות על אדמת זמארין החלה בחנוכה תרמ"ג (1883) אך ארכה כמה חודשים עד שעלו אליה כל המשפחות. בגלל קושי להשיג רישיונות בניה לבתים נבנו בזכרון יעקב צריפים שנשלחו מרומניה. משפחת אהרנסון התיישבה באזור הבאר "ביר אל חנזיר"[2] ורק עם חלוקת המגרשים ברחוב הראשי עברה לבית קבע, כתובתו נכון ל-2024 רחוב המייסדים 40. תלאות השנה הראשונה הובילו את המתיישבים לפנות לעזרת נדיבים, ובמכתב שנשלח לברון רוטשילד בתאריך 14 באוקטובר 1883 הם הודיעו לו על הסכמה מוחלטת לניהול של היישוב על ידי שליחיו. "באמונה, אדוננו הברון, אנו מחכים להחלטותיך הנדיבות, הנאורות והנמרצות, שבכוחן הואלת להפוך קבוצה של משפחות, המתות ברעב ובחוסר כל, למושב של עובדים יהודים, שבזכות עצותיך, נדבת לבך והדרכתך העליונה, יזכו לאכול לחמם בזיעת אפים בארץ הקודש, אדמת אבות."[3] אפרים פישל אהרנסון ואחיו קלמן אהרנסון היו בין 53 האיכרים שחתמו על המכתב לברון.
בשנת 1885 קיבל פישל מפקידות הברון אדמת הר לנטיעת כרם[4] מסופר כי כשהגיע נפתלי הרץ אימבר לסיור במושבה עם ידידו לורנס אוליפנט הם פגשו את האיכר אהרנסון ובנו הצעיר אהרן חורשים בשדה. בעקבות המפגש כתב אימבר את שירו "דגל המרד של בר כוכבא" ובו תיאור דמיוני של הגיבור ההיסטורי יוצא מהמערה ומעביר את נס המרד לנער יהודי צעיר.[5]
בשנת 1896 כיהן אהרנסון כגזבר של אגודת "הכנסת אורחים" בזכרון יעקב, שהוא היה בין מייסדיה. מיקומה של זכרון יעקב היווה תחנה חיונית בדרך ממושבות יהודה למושבות הגליל. האגודה דאגה לאירוח של "כל עני העובר ושב בלי הבדל דת ועם"[6] ואף לצרכים חברתיים כגון מעות לעניים והכנסת כלה.
פישל היה ידוע כאיכר חרוץ ובשנת 1897 היה הראשון בזכרון יעקב שוויתר על תמיכה קבועה מהברון וביקש מהפקידות תשלום עבור יבול הענבים של כרמיו.[7] כשהגיע הברון לביקורו הרביעי בארץ, בשנת 1914 הוא התקבל בזכרון יעקב בכבוד רב, ובעת סיור במושבה, כשעבר ליד ביתו של אהרנסון אמר הברון: "חצר זו ראויה להיות לדוגמה ליתר החצרות"[8]
מלחמת העולם הראשונה ומחתרת ניל"י
מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה קשה ומסוכנת ליישוב היהודי הצעיר בארץ ישראל. השלטון העות'מאני הכביד את ידו על המתיישבים, עשק וגזל את יבוליהם הדלים, שנפגעו קשות במכת הארבה של 1915. במכתב של אבשלום פינברג להנרייטה סאלד מתואר יגונו העמוק של האיכר אהרנסון בראותו את מפעל חייו נאכל על ידי הארבה.[9]
החזון לגירוש העות'מאנים דרך עזרה לצבא הבריטי במצרים נרקם בבית משפחת אהרנסון על ידי בניו וחבריהם הקרובים. בביתו של פישל קמה מחתרת ניל"י. לפי האתר של בית אהרנסון מוזיאון נילי, שימש פישל כגזבר של המחתרת.[10]
במוצאי חג הסוכות תרע"ז, 1917, סגרו הטורקים על המושבה ועצרו את פישל, שרה וצבי. פישל נלקח לאחוזת לנגה ועבר שם עינויים קשים.[11] רופא המושבה ד"ר הלל יפה נקרא לטפל במעונים והוא דיווח כי פישל הוכה ברגליו והוא סובל מקוצר נשימה. המפקד הטורקי איים שיחזור להכות את האב הזקן עד שבתו שרה תגלה את מקום מחבואו של יוסף לישנסקי.[12]
לאחר מותה בעינויים של הבת שרה, העבירו את אפרים פישל, יחד עם הנאסרים האחרים מזכרון יעקב, למנזר קאזנובה בנצרת, שהפך לבית כלא ארעי ושימש למרכז העינויים של הטורקים בראשותו של הקצין חסן בק. שם המשיכו לענות את הזקן ביתר שאת. איש חדרה מנדל שניאורסון שהיה עד ראייה לעינויים אלה, רשם ביומנו כי בזמן העינויים הקשים המשיך אהרונסון בתפילות שמע ישראל. עינוייו נמשכו משעה אחת עד ארבע לפנות בוקר, ואז הובא לקומה העליונה מעולף והושלך על רצפת האבן של תאו.[12]
למרות העינויים הקשים, החלים פישל, שכבר התקרב לגיל שבעים, והמשיך לעבד את אדמותיו. האסונות המשיכו לפקוד את המשפחה, אחרי מותה של שרה, נהרג אהרן הבכור בתאונה אווירית מעל תעלת למאנש בשנת 1919.
משפחת אהרנסון: פישל מימין. עומד: אהרן אהרנסון, יושבים במרכז חיים אברהם (בעלה של שרה), צבי ואלכסנדר. מלפנים: שרה ורבקה
בשנותיו האחרונות חי פישל בביתו עם בתו רבקה, וזכה לחגוג את יום הולדתו התשעים במושבה שאהב. ליום חגו התפרסמו בעיתונים כתבות, ברכות ואיחולים משכנים וחברים ברחבי הארץ.[13] באותה שנה נפטר ונקבר בבית העלמין של זכרון יעקב.
משפחה
למלכה ופישל אהרנסון נולדו ארבעה בנים וארבע בנות. בשנת 1890 נפטרו שתיים מהבנות (ויטיה וליבה) בזו אחר זו,[14] קבריהן בחלקת הילדים של בית העלמין בזכרון יעקב. מלכה נפטרה בגיל 59 בי"ב שבט תרע"ב,[15] 31 בינואר 1912. היא הייתה הרוח החיה בבית ונאמר שהעניקה לילדיה חופש פעולה אינטלקטואלי ללמוד ולחקור וללכת בדרך עצמאית.
אהרן אהרנסון, נולד בבאקו ועלה ארצה כילד עם הוריו. לאחר סיום לימודיו בבית הספר בזכרון יעקב נשלח ללמוד אגרונומיה בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. בשנת 1896 סיים את לימודיו, חזר ארצה ושימש כאגרונום ומדריך חקלאי במטולה. לימים נודע כמי שגילה את "אם החיטה" ובשנת 1910 הקים את חוות הניסיונות בעתלית אשר שימשה בין היתר כבסיס פעילות למחתרת ניל"י אותה הקים יחד עם חבריו. אהרון ניספה בהתרסקות מטוס מעל תעלת למאנש בשנת 1919 בעת חזרתו מלונדון.[16] בן 43 במותו.
צבי אהרנסון, נולד אף הוא בבאקו. הוא נשא לאשה את שרה לבית גלברג. צבי היה איכר ועסק בחקלאות. היה ממקימי מנחמיה בשנת 1901 והיה גם בין מקימי המושבות כנרת ויבנאל בהן פעל מטעם אחיו האגרונום אהרון. צבי נפטר בשנת 1929 ממחלה, וייתכן שנגרמה עקב העינויים שעבר מידי הטורקים בעת מעצרם של אנשי ניל"י.[17] בן 51 במותו.
שמואל אהרנסון, נולד בזכרון יעקב. שמואל (סם) היה איכר, חניך בית הספר מקוה ישראל. הוא נשא לאשה את מרים לבית שטרנברג בת זכרון יעקב. בביתו (בית רבניקר לשעבר) הוחזקה שרה אחותו אחרי תפיסתה בידי הטורקים. שמואל לא היה מעורב בפעילות מחתרת ניל"י ובתקופת מלחמת העולם הראשונה נשלח עם אחיו אלכסנדר ואחותו רבקה לארצות הברית וחזר לארץ עם תום המלחמה. בן 66 במותו. נכדו הוא פרופ' רן אהרנסון, חוקר העלייה הראשונה.
אלכסנדר אהרנסון, נולד בזכרון יעקב. היה פעיל ציוני וחברתי. בתקופת פעילות מחתרת ניל"י שהה בארצות הברית יחד עם אחותו רבקה ואחיו שמואל. הוא חזר ארצה לאחר המלחמה. הוא היה בין מייסדי תנועת "בני בנימין" ועסק בפעילויות רבות ושונות בתנועה הציונית.[18] בן 59 במותו
שרה אהרנסון נולדה בזכרון יעקב. בילדותה הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר, למדה שפות שונות ובנעוריה עסקה בפעילויות הנוער במושבה. היא נישאה לחיים אברהם, יליד בולגריה ועקב עסקיו עברה להתגורר עימו באיסטנבול. הנישואין לא צלחו ולאחר כשנה וחצי חזרה שרה לזכרון יעקב, אף על פי שנותרה נשואה לבעלה. בחזרתה הצטרפה למחתרת ניל"י יחד עם אחיה אהרון, והייתה אחת מעמודי התווך של המחתרת. בשנת 1917 נתפסה על ידי הטורקים ולאחר עינויים קשים התאבדה בבית המשפחה.[19] בת 27 במותה.
רבקה אהרנסון, הייתה הצעירה בין האחים. בתקופת הפעילות של מחתרת ניל"י נשלחה לארצות הברית יחד עם אחיה אלכסנדר וחזרה לאחר תום המלחמה. היא נודעה כארוסתו של אבשלום פיינברג ולאחר מותו לא נישאה מעולם. יחד עם אחיה אלכסנדר הקימה ב 1948 את מוזיאון ניל"י בביתם שבזכרון יעקב. בת 89 במותה.
זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות, סיפורן של חמישים משפחות בתולדות הישוב, משרד הביטחון, 1990. משפחת אהרנסון- נצח ישראל לא ישקר מאת עמית לוינסון, עמ' 17- 24
איתי בחור, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור זכרון יעקב, 2007
