אנדרה אנטואן או בשמו המלא לאונאר-אנדרה אנטואן (בצרפתית:André Antoine, 31 בינואר1858 – 19 באוקטובר1943) היה שחקן, במאי, מנהל תיאטרון, במאי קולנוע ומבקר תיאטרון צרפתי. היה אוטודידקט. הוא הקים ב-1887 את התיאטרון החופשי" בפריז - Théatre Libre. חידש את עולם התיאטרון הצרפתי והבינלאומי בהשפעת התיאטרון הנטורליסטי של איפוליט טן ואמיל זולא. אנטואן נחשב לממציא הבימוי המודרני בצרפת. לפי שמו נקרא התיאטרון אנטואן בפריז.
קורות חייו
לאונאר-אנדרה אנטואן נולד ב-1858 בעיר לימוז' כבן בכור בין ששת ילדיה[1] משפחה דלת אמצעים, מחבל לימוזן. אביו, פייר-פרנסואה אנטואן (יליד 1830) עבד כשכיר של חברת מסילות הברזל והאם, לואיז-פיליפין לבית ממוסי (ילידת 1838), הייתה עקרת בית.[2] אנטואן למד בבית הספר סן ז'וזף של "הפרר" בלימוז' ואחר כך בתיכון "קונדורסה" היוקרתי בפריז. התחיל לעבוד מוקדם:בגיל 13 עבד כשוליה בחנות הספרים פירמן-דידו בפריז.[1] אהב לפקוד ספריות ומוזיאונים. לאחר מכן שירת חמש שנים קשות בצבא הצרפתי בתוניסיה[1][3] השתחרר בגיל 25 במצב בריאותו פגוע והתחיל לעבוד בחברה לגז, בה עבד 12–14 שעות ביום עבור משכורת זעומה.[3]
מגיל ילדות התאהב בתיאטרון, רכש מנוי להצגות ושיחק לפעמים בתפקידים קטנים למשל ב"קומדי פראנסז"[4] פקד ספריות ומוזיאונים, ובייחוד את תערוכות הציורים של בית הספר לאמנויות יפות, למד על האימפרסיוניזם, הנטורליזם וזרמים אחרים באמנויות.[5] הרצאותיו של איפוליט טן על תולדות האמנות.
הוא לא התקבל בקונסרבטואר הלאומי הגבוה למוזיקה ואמנות הדרמה והיה לשחקן בלהקת חובבים המכונה "Le Cercle Gaulois " ("החוג הגאלי"). החוג לא הסכים לשחק את המחזה במערכה אחת "ז'אק דאמור" לפי נובלה של אמיל זולא כהצעתו של אנטואן אבל השכיר לו את האולם תמורת מאה פרנק. "ז'אק דאמור" שהוצג לראשונה בנוכחותם של זולא ושל מלארמה.[4] מאוחר יותר הקים אנטואן עם שחקנים חובבים את תיאטרון החופשי "תיאטרון ליבר" בבניין הישן של ה"קומדי פריזיאן" או "מני-פלזיר".
"התיאטרון החופשי" - Théatre Libre
התיאטרון החופשי היה תנועה תיאטרונית חדשנית שברוחו של אנטואן ביצעה מהפכה בתיאטרון הצרפתי..
התיאטרון החופשי לבש צביון של "סדנת תיאטרון" או "תיאטרון ניסויי (théâtre d'essai) שבו ההצגות
נבחרו ללא קשר לרווחיותם המשוערת. היה קרוב לגישתו של הסופר אמיל זולא והטיף לתיאטרון עממי וחברתי, תוך יישום עקרונות הנטורליזם באמנות הבמה. הלהקה הייתה נכונה לשמש כאכסניה למחזות שתוכנם או צורתם נדחתה על ידי תיאטראות אחרים.
אנטואן בחר להציג יצירות של הסופרים הנטורליסטים הצרפתים כמו למשל אמיל זולא ואז'ן ברייה אבל אימץ גם רפרטואר בינלאומי, שכלל מחזות של יוצרים סקנדינביים, רוסים גרמנים ואיטלקים, כמו אוגוסט סטרינדברג, לב טולסטוי, הנריק איבסן, ג'ובאני ורגה, איוואן טורגנייב, גרהרט האופטמן. אנטואן העלה על הבמה גם מחזות או עיבודים לתיאטרון של רומנים מאת זולא, אלפונס דודה, אונורה דה בלזק, אחר כך ז'ול רנאר ("ראש גזר") ואנרי ברנשטיין ("השוק" La Marché), מחזות מאת אנרי בק, פרנסואה דה קירל, הצעירים ז'ורז' אנסה, (Ancey) פרנאן איקר (Icres), ז'אן זוליין, הציג גם יצירות של מחזאים פארנאסיאניים, סימבוליסטים, דקדנטים והומוריסטים, למשל קטול מנדס, פול קלודל, האחים גונקור, ז'ורז' קורטלין, ואף אוגוסט וילייה דה ל'איל אדאן שהיה מאוד רחוק מהנטורליזם.[6][7]
הסכים להציג יצירות של יוצרים צעירים ולא ידועים. הרפרטואר שלו מעל מאה מחזות, מאת 59 מחזאים, מתוכם 42 מתחת לגיל 40.[6]
דווקא את ההצגה "נסיכת מאלן" מאת מוריס מטרלינק, אנטואן דחה, בגלל המרחק הרב מדי בין האסתטיקה הנטורליסטית שהוא קידם לסימבוליזם של הסופר הבלגי.[8]
אחרי ההצגה המוצלחת הראשונה ב-31 במרץ1887 "Jacques Damour" עיבוד של אניק (Hennique) לפי אמיל זולא, בהיותו מחויב לפרויקט שהתחיל, דחה אנטואן את הצעת העבודה של פורל, מנהל התיאטרון "אודיאון".[4]
צילום מ-1893 על ידי קרז'א ושות'
המשחק
אנטואן התנגד להוראה המסורתית הנהוגה אז בקונסרבטואר של פריז והתמקד בסגנון יותר נטורליסטי במשחק ובבימוי. הפקותיו הושפעו מכמה במאים צרפתים שקדמו לו מונטיני (Montigny), פרן (Perrin), קלרסי (Clarétie), פורל (Porel)ובעיקר על ידי להקת מיינינגן מגרמניה.
[7]
להקתו של אנטואן אימצה סגנון בימוי ומשחק שקרא תגר על מוסכמות התיאטרון הצרפתי מתקופתו, כולל תיאטרון הבולוואר.
עד אז השחקנים לא עשו חזרות, לא הכירו טוב את הדמויות שאותן נדרשו לגלם, ולא קיבלו הנחיות לגבי המשחק. בימויו של אנטואן דרש שהשחקנים יחוו את הדמויות כפי שהיו. הדגיש את חשיבות המחווות, שחרר את המשחק מהמוסכמות ומהמאולצות הקבוטינית המלאה בעצמה וה"מפוצצת" והטיף לדיקציה פחות מדוקלמת ויותר קרובה לדיבור הטבעי[6]
התלבושות, התאורה, התפאורה
אנטואן ביקש לתת לצופים רושם שנכחו ב"קטע מהחיים" כשהוא הסתמך על תלבושות ותפאורות מודרניות וריאליסטיות עד לפרט האחרון.
ברוח ברעיונות הדרוויניסטים אנטואן שם דגש על השפעת הסביבה על האדם. ציפה שהתפאורה, התאורה, התלבושות ישפיעו על הרגשתם ומשחקם של שחקנים.
אנטואן אהב לשחק עם התאורה, השתמש בחשמל לצורך משחקי אור שלא נראו כמותם, בעוד שכיבה בזמן ההצגה את האור באולם שבו ישבו הצופים, כנהוג בבית הפסטיבלים של ביירוית. כאשר במחזה"הקצבים" - 1888 הציג על הבמה חתיכות בשר אמיתיות עורר שערורייה.
אחרי התיאטרון הריאליסטי, חזר גם אנטואן לתאוריית הקיר הרביעי של דידרו והעניק חשיבות רבה לתפקיד הבמאי, שלפי השקפתו, עליו לעבור מתפקיד טכני לתפקיד של יוצר.
לפי הדגם שלו נוסדו בלונדון, במינכן ובברלין תיאטראות חופשיים נוספים.
תיאטרון אנטואן
פוסטר של תיאטרון אנטואן בסיור הופעות, 1903
ב-1887 להקתו של אנטואן "התיאטרון החופשי" מצאה בית באולם "מני-פלזיר" התיאטרון החדש כונה "התיאטר ליבר" או "התיאטרון החופשי" והחל מ-1894 נקרא תיאטרון אנטואן.
לאורך שבע שנים (1894-1887) התיאטר ליבר הפיק כ-111 מחזות.
עבודתו השפיעה השפעה עצומה על זירת התיאטרון בצרפת[9] וגם על להקות דומות שקמו באירופה כמו Independent Theatre Society בלונדון ו-Freie Bühne מיסודו של אוטו בראהם בגרמניה.[10]
בגלל כישלון כלכלי נאלץ אנטואן לסגור את התיאטר ליבר אך פתח אותו מחדש בשם "תיאטרון אנטואן" שהמשיך באותה המסורת למשך עשור נוסף.
בתיאטרון אנטואן הציג אנטואן בפני קהל יותר גדול בערך אותו גרסה יותר "מרוככת" של אותו רפרטואר שהציג ב"תיאטרון ליבר".
תיאטרון אודיאון
בשנים 1906–1914 ביים אנטואן בתיאטרון אודיאון. הפעם עבר לרפרטואר הקלאסי - יצירות של קורניי, מולייר, רסין, שייקספיר. פעילותו בתחום זה, שהיה חדש עבורו, נחשב לכישלון חרוץ. יש טוענים שהתפאורה המהודרת מדי שבחר תרם לכישלון.[7]
הוא נכנס לחובות כבדים וב-1914 עזב את אודיאון ופנה לקולנוע.
בינתיים שהה זמן קצר באיסטנבול והקים בה את "תיאטרון העיר איסטנבול".
אחרי פריצת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לחזור לפריז.
בקולנוע
ב-1915–1922 ביים אנטואן כמה סרטים בחסות החברה הסינמטוגרפית של המחברים ואנשי הספרות
של פייר דקורסל. הוא עיבד יצירות ספרות ומחזות כמו "אדמה" (1921) שצולם ב-1918–1919, "ארלזיאנה" (1922), "פועלי הים" (1917) "האחים הקורסיקאים" ו"תשעים ושלוש" (1920) בשיתוף פעולה עם אלבר קפלאני ולאונאר אנטואן.
הוא במקומות צילום שהתאימו את עלילת הספר שאותו עיבד, למשל בברטאן, בוס, פרובאנס תוך התייחסות לנופים האמיתיים ותרבות המקומית.
הוא יישם בסרטים את עקרונות הנטורליזם, תוך שימת דגש על התסריט, על התרפואה הטבעית שמשפיעה על התנהגות הגיבורים, ובחירת שחקנים לא מקצועיים שאינם קשורים לשום צורה של תיאטרון ישן. לפי דברי ז'אן טולאר, גישתו הספרותית ויוקרתו לקחו חלק בהאצלת אמנות הקולנועץ
הוא השפיע על יוצרים כמו לואי מקרנטון, אלברטו קפלאני ורנה ארוויל ונחשב לאחד האבות הרוחניים של הנאו-ריאליזם.[11]
אחרי 1919 פיתח קריירה של מבקר תיאטרון וקולנוע. למשך עשרים שנה פרסם את כרוניקות שלו ב ל"אנפורמסיון" (L'Information) ומדי פעם ב-Le Journal, Comœdia, Le Monde illustré.
ב-1928 פרסם שני כרכי הזיכרונות שלו ובשנים 1932–1933 כתב בעיתון "תיאטר" (Théâtre).
מורשתו
הבימוי החדשני שהנהיג אנטואן ושהפך למוביל על במת התיאטרון הצרפתי המשיך גם בלעדיו, בזכות תרומתם של ז'אק קופו ושל "קרטל הארבעה":שארל דולן, לואי ז'ובה, גסטון באטי וז'ורז' פיטואף. הם קידמו גם כן גישה חדשנית אך "אנטינטורליסטית".
חייו הפרטיים
אנדרה אנטואן היה נשוי ל פולין ורדבואן.
הנצחה
לוח זיכרון לזכרו ברחוב אנדרה אנטואן מס.10 בפריז
הרחוב שבו פעל התיאטרון החופשי Théâtre-Libre ברובע השמונה עשר בפריז, נקרא על שמו.
לוח זיכרון הוצבה לזכרו ברחוב הנ"ל, רחוב אנדרה אנטואן מס. 10.
לוח זיכרון הוצבה על הבית שבו חי בשנים 1912–1934 ברחוב אנרי רובר 28, באיל דה לה סיטה.
(בזמנו - ב"כיכר דופין")
ספרים
Mes souvenirs sur le Théâtre-Libre, 1921 (זיכרונותי על תיאטרון ליבר)
Mes souvenirs sur le Théâtre Antoine, 1928 (זיכרונותי על תיאטרון אנטואן)
מבחר מחזות שבהם שיחק
1900 : La Clairière de מאת לוסיין דקאב ומוריס דונה, תיאטרון אנטואן, 6 באפריל.
1900 : Le commissaire est bon enfant (הקומיסר הוא ילד טוב) מאת ז'ורז' קורטלין ו-ז'ול לוי, תיאטרון אנטואן, 9 בפברואר.
1903 : À Sainte-Hélène מאת סוורין, תיאטרון אנטואן, 11 באפריל.
1907 : Terre d'épouvante מאת אנדרה דה לורד ואז'ן מורל בבימוי פירמן ז'מייה, תיאטרון אנטואן, 17 באוטקובר.
1909 : La Clairière מאת לוסיין דקאב ומוריס דונה, בבימוי פירמן ז'מייה, תיאטרון אנטואן 12 במרץ.
1916 : L'Amazone מאת אנרי באטאי, תיאטרון דה לה פורט - סן-מרטן 10 בנובמבר.
מבחר מחזות שביים ב"תיאטרון ליבר" 1894-1887
1888 ― Les Bouchers (הקצבים) מאת פרנאן איקר
1888 ― כח האפלה מאת לב טולסטוי
1890 ― Le Pain d’autrui מאת איוואן טורגנייב (הלחם של מישהו אחר) Нахлебник
_with_GAUGUIN,_Emile_BERNARD,_F%C3%A9lix_Jobb%C3%A9-Duval_and_Andr%C3%A9_Antoine.jpg)
