אנדי ארנוביץ (באנגלית: Andi Arnovitz, נולדה ב-24 באוקטובר1959) היא אמנית קונספטואלית ישראלית ממוצא אמריקאי, שעובדת במדיה מעורבת (דפוס, ציור ופיסול). ארנוביץ מגדירה עצמה אמנית אקטיביסטית ויצירותיה עוסקות בסוגיות מגדריות, פוליטיקה, אקולוגיה ודת.
ביוגרפיה
אנדי ארנוביץ נולדה ב-1959 בקנזס סיטי, מיזורי, ארצות הברית. לאביה ולסבתה הייתה חנות בדים והיא שהתה שם שעות רבות בילדותה. שנים לאחר מכן הבדים מילדותה היוו השראה ליצירותיה. לדבריה "יש ביכולתו של בד אחד להעביר רבדים שונים של משמעות ולרמוז על היסטוריה, דיכוי, אמונה ואף ביטוי למחאה"[1].
ארנוביץ סיימה תואר ראשון באמנות ועיצוב גרפי באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. עם סיום לימודיה עבדה בתור מנהלת אמנותית בחברת פרסום. אחרי 13 שנה בתחום הפרסום היא החליטה להתרכז באמנות שלה ולמדה ציור והדפס. נשואה לדייוויד ארנוביץ ולהם חמישה ילדים. ב-1998 הם הגיעו לישראל לשנתיים ובסוף התקופה החליטו להשתקע בירושלים. ארנוביץ שכרה סטודיו בסדנת ההדפס בירושלים והחלה לעבוד בטכניקות של הדפס ותחריט. בתחילת דרכה כאמנית היא יצרה הדפסים עם דימויים רומנטיים של ירושלים, אבל מאורעות האינתיפאדה השנייה גרמו לה לנטוש את "היפה" עבור "הפוליטי" וכך הפכה לאמנית אקטיביסטית. מלבד פוליטיקה, ארנוביץ, המגדירה עצמה דתייה פמיניסטית, מרבה לעסוק בעולם ההלכה היהודי ובמונופול של הרבנות במדינת ישראל, מתוך מבט חתרני וביקורתי אך גם מתוך זיקה עמוקה למסורת[2].
עבודותיה
בסתיו 2005 הציגה ארנוביץ את העבודה "חגורת תהילים" בגלריה ארטספייס בירושלים, עבודה שנוצרה כ'תשובה יהודית' לחגורות הנפץ של המחבלים המתאבדים בתקופת האינתיפאדה השנייה. החגורה עשויה דפים שעליהן מודפסים בטכניקות של מונוטייפ וליטוגרפיה צילומית קטעים מספר תהילים שארנוביץ גלגלה בקפידה. את המגילות היא סידרה בצפיפות זו לצד זו כתגובת נגד למסמרים ולברגים הארוזים בגלילים סביב חגורת הנפץ של המחבל. השימוש בגלילה, בעיטוף ובליפוף - מזכירים פעולות טקסיות מבית הכנסת. עבור ארנוביץ הטקסט של תהילים משמש כתגובה יהודית למוות. "אני מזדהה עמוקות עם הכאב והמחאה הפלסטיניים, אך פעולת מחבלים מתאבדים היא מעבר להבנתי. תגובתי כאמנית וכאם, הייתה ליצור חגורות תהילים מהחומרים המהווים את הכלים היהודיים האידיאליסטיים האולטימטיביים: נייר ומילים"[3].
בין השנים 2005 ו-2010 יצרה ארנוביץ את הסדרה "מעיל עגונה" שעוסקת בנשים שאינן יכולות לקבל גט מהאיש שהיו נשואות לו מאחר שנעלם או שאינו כשיר לכך מבחינה משפטית. "מעיל עגונה" מורכב מפיסות של כתובות עתיקות שארנוביץ סרקה מהספרייה הלאומית ואז קרעה אותן והרכיבה מחדש למעילים. כל מילה בכתובה כולאת את האישה העגונה שממתינה בקוצר רוח לגט שיגאל אותה. שרוולי המעיל, הצווארונים והאמרות תפורים וסגורים, אבל החוטים לא נחתכו ומשמשים תזכורת לכך שהעגונה נותרת תלויה ובעלת מעמד לא מוגדר ולא ידוע, בעוד סוחבת את סבלה לכל מקום כמו מעיל כבד[4].
בשנים 2014–2015 ארנוביץ יצרה את הסדרה בשחור-לבן ואדום "אימהות ובנים". באחד האיורים בסדרה מתוארת אישה שיושבת על כיסא וחוט אדום משתלשל בין רגליה, משתרך על האדמה ונקשר לטבור של חייל הניצב על גבי טנק. באיור אחר מתוך הסדרה מתוארים קבוצת צנחנים שמרחפים באוויר כאשר הם מחוברים מקצה אחד למצנח ומהקצה השני לחבל טבור שמשתלשל מטה ומגיע אל קבוצת נשים שיושבות בציפייה דרוכה. ארנוביץ מתמודדת בסדרה זו עם החרדה שחווה כל אם כשבנה מתגייס לצבא. כמהגרת שאינה ילידת המקום, ארנוביץ לא הוכשרה מגיל צעיר לכך שבבוא היום תצטרך למסור את בנה בשביל המולדת ולא חונכה לקבל את הדין בשתיקה והיא קוראת על כך תגר בעבודתה[5].
