טורגו נולד בפריז, כבנה הצעיר של אחת ממשפחות האצולה הבולטות בצרפת, בעלת שורשים נורמניים עתיקים. אביו, מישל-אטיין טורגו, שימש כנציג בפרלמנט (parlemant, נהגה: פרלמה) של פריז, אדון הבקשות (maître des requêtes) ומנהלן ראשי לעיר פריז (ראש עיריית פריז בפועל), ובכך היה לנצר בשושלת משפחתית רבת-שנים ששימשה בתפקידים רשמיים בכירים. אמו, מדלן פרנסואה מרטינו, הייתה ממוצא אצילי אף היא ונודעה בחריפות שכלה.
כבן למשפחה מכובדת אך לא אמידה מאוד, יועד טורגו למסלול קריירה בכנסייה. הוא למד תחילה בבית הספר הכנסייתי של סן-סולפיס, והחל מ-1749, בפקולטה התאולוגית של הסורבון. בסורבון בלט בשני חיבוריו המרשימים "על היתרונות שהעניקה הדת הנוצרית לאנושות" ו"על ההתפתחות ההיסטורית של המחשבה האנושית" שחיבר תחת השם "אבֶּה דה ברוקור" - האב מברוקור (השם הכנסייתי שיועד לו). כבר אז הפגין עניין בכלכלה במכתב שכתב בשנת 1749 לתלמיד עמית על שטרות כסף, בו הפריך את ההגנה של אבה טראסון לטענת הכלכלן ג'ון לו שכסף הוא רק אמצעי חליפין ואינו מהווה עושר בעצמו. במקביל, גילה עניין רב בחריזה, ניסה להחדיר את כללי הפרוסודיה הלטינית לשפה הצרפתית ויצר תרגום שזכה לשבחים מוולטר לספר הרביעי של ה"איניאדה" במשקל הקסמטר קלאסי.
בשנת 1750 החליט טורגו שלא להישבע לכנסייה, כשהוא מסביר את החלטתו לדופון דה נמור[1] בנימוק "שלא יכולתי לסבול את הרעיון ללבוש מסיכה כל חיי." טורגו החליט להיכנס, כאביו, לשירות הציבורי ובשנת 1752 הפך לממלא מקום ומאוחר יותר לחבר בפרלמה של פריז ובשנת 1753 לאדון הבקשות, כאביו לפניו. בשנת 1754 היה חבר במועצה המלכותית שמילאה את תפקיד הפרלמה שבגלות. בשנים 1755 ו-1756 התלווה לגורניי, שהיה אז אינטנדנט המסחר בסיורי הפיקוח שלו בפרובינציות ובשנת 1760, כאשר נסע למזרח צרפת ולשווייץ ביקר את וולטר, שהפך לאחד מחבריו ותומכיו הבולטים.
במקביל, הרבה טורגו לעסוק במגוון נושאים ובין השאר תרגם ב-1753 את "שאלות בנוגע לסחר" של ג'וזיאס טקר ובשנת 1754 כתב "מכתב על סובלנות אזרחית" ואת הפמפלט "המפייס" שתמך בסובלנות דתית. בשנים 1755 ו-1756 כתב מספר מאמרים עבור האנציקלופדיה הצרפתית ובין השנים 1757 ו-1760 כתב מאמר על "ערך הכסף" עבור "מילון המסחר" של אבה מורלה. בשנת 1759 כתב את "הספד לגורניי" (Éloge de Vincent de Gournay).
אינטנדנט בלימוז'
באוגוסט 1761 מונה טורגו לאינטנדנט של אזור לימוז', שכלל כמה מן האזורים העניים והממוסים ביותר בצרפת. הוא נותר במקום במשך 13 שנה. כבר אז הושפע טורגו מאוד מרעיונותיהם של גורניי וקסניי וניסה ליישמם כמיטב יכולתו בשטח שלטונו. תוכניתו הראשונה הייתה להמשיך את סקר האדמות שבו החל קודמו, טורני (Tourny), כדי לקבל הערכה צודקת יותר של המיסוי הצריך להיות מוטל עליהן, ולכך הוסיף הפחתה ניכרת בתרומת המיסים שנדרשה מהמחוז.
הוא פרסם מאמר "על החלוקה מחדש של נטל המס" (Avis sur l'assiette et la repartition de la taille) בין השנים 1762–1770 וכנשיא האגודה החקלאית של לימוז' הציע פרס למאמרים על עקרון המיסוי הרצוי. קנסיי ומירבו טענו בזכות מיסוי יחסי (impôt de quotite), אך טורגו סמך את ידו דווקא על מיסוי על–פי גודל הנחלה (impôt de repartition). רפורמות אחרות שחולל הייתה החלפת מיסוי ה"קורווה", מס שנגבה בעבודה, במס כספי שנגבה מהמחוז כולו והעברת בניין הדרכים לביצוע חיצוני על–פי חוזה.
בשנת 1769 כתב טורגו מאמר בשם "תזכיר על הלוואה בריבית" (Mémoire sur les prêts a intérêt), לרגל השערורייה הפיננסית באנגולם (Angoulême), שהיה הראשון שעסק בשאלת הלוואת כספים בריבית מנקודת מבט מדעית וכלכלית גרידא, בלי לאמץ נקודת מבט דתית. בתזכירים דומים על כריה והובלה ועל מחיר הברזל מחה על הרגולציה המדינתית וההתערבות של המדינה בתחרות החופשית. במקביל, עודד טורגו את התעשיות במחוזו וכונן, בין השאר, את ייצור הפורצלן בלימוז', שתעשיית הפורצלן שלה הפכה אחר–כך לשם דבר בצרפת ובאירופה. בתקופת הרעב של השנים 1770–1771 כפה טורגו על בעלי האדמות להזין את העניים ובמיוחד את האריסים (métayers) התלויים בהם וארגן בכל מחוז סדנאות עבודה ולשכות סעד (bureaux de charité) שיספקו עבודה לבעלי היכולת ומזון לאלו שלא יכלו לעבוד, אם כי גינה מתן צדקה בלי הבחנה. טורגו נהג למנות לתפקיד ראשי ארגוני התמיכה והרפורמה שלו אנשי דת (curés).
בשנת 1770 כתב טורגו את סדרת מכתביו המפורסמת "מכתבים על חירות הסחר בתבואה" (Lettres sur la liberté du commerce des grains) שמוענו לקונטרולר-ז'נרל (controller-general, שר האוצר) דאז אבה טריי (Terray). שלושה מן המכתבים אבדו, אך אלו שנותרו מציגים את הטענה שמסחר חופשי בתבואה הוא מעניינם של בעל האדמות, האיכר והצרכן כאחד, ותובעים בלשון ברורה להסיר את כל המגבלות על הסחר בתבואה.
עבודתו הידועה ביותר של טורגו היא "הרהורים על התגבשות חלוקת העושר" (Réflexions sur la formation et la distribution des richesses) שנכתבה בראשית תקופתו כאינטנדנט בלימוז' בשנת 1766. העבודה פורסמה על ידי דופון דה נמור בתוך "זמן האזרח" (Ephémérides du citoyen) שפרסם בשנת 1769–1770 עם שינויים ניכרים, שנועדו להתאים את התאוריה להגותו של קסניי, דבר שגרם להצטננות הקשר בינו לבין טורגו.
טורגו חילק במכתביו את החברה לשלושה מעמדות: היצרניים (החקלאים), מקבלי השכר או בעלי–המלאכה (stipendice), ובעלי האדמות (classe disponible), ניתח את שיטות העיבוד השונות, את אופיים של החליפין, הכסף וההון ופיתח את התאוריה של "מס אחד" (impôt unique) שצריך להטיל על התוצר נטו של האדמה ובמקביל להעניק חופש מוחלט לתעשייה ולמסחר.
שר אוצר
אחרי עלייתו לשלטון של לואי השישה עשר מונה מורפה ליועצו (ראש הממשלה) של המלך וביולי 1774, הביא למינויו של טורגו לתפקיד שר הימיה. המינוי זכה לשבחים מכל עבר וחודש לאחר מכן (ב-24 באוגוסט) מונה טורגו לתפקיד שר האוצר (Controleur-général des Finances).
פעולתו הראשונה בתפקידו הייתה להגיש למלך נייר עמדה המפרט את עקרונותיו העיקריים: "ללא פשיטות רגל, ללא העלאת מיסים, ללא הלוואות." עקרונות מפתח אלו היו חשובים במיוחד נוכח המדיניות אותה נקט קודמו בתפקיד, טרא. מדיניותו של טרא כללה שמיטת חובות או החזר חובות חד צדדית מצד הממשלה הצרפתית, ניסיון לכפות קבלת הלוואות חדשות, והעלאת מיסים ומכסים. אלו החישו במידה ניכרת את התמוטטותה של צרפת וטורגו הבהיר כי המשך הצעדים בכיוון זה יביא לאסון בתוך זמן קצר.
מדיניותו נוכח המצב הכלכלי העגום של המלך נועדה לאכוף צמצום וריסון תקציבי קשוח בכל משרדי הממשלה. כל הוצאה משרדית הייתה צריכה לעבור לאישורו של שר האוצר, עוכבה חלוקת מספר סינקורות (משרות בשכר אך ללא עבודה), והתקיף את הניצול לרעה של המענקים המלכותיים (acquits au comptant) של המלך, שנהג להעניק פנסיות ונחלות ביד נדיבה.
טורגו גם שקל רפורמה במיסי הפרם ז'נרל אך הסתפק בשלב הראשון באכיפת תנאים לזיכיונות בעת חידושם, כמו צוותי גבייה יעילים יותר וביטול הניצול לרעה של ה"קרופה" (croupes), סוג של פנסיות, רפורמה שטרא התחמק ממנה כאשר גילה כמה אנשים רמי מעלה מעוניינים בהם, וביטל כמה זיכיונות, כמו הזיכיון לייצר אבק שרפה ומנהל הדואר המלכותי. הראשונה בהן הועברה לחברה שבה שימש המדען אנטואן לבואזיה כאחד היועצים, והאחרונה הוחלפה בשירות מהיר ונוח יותר של "דיליז'נסים" שכונו "טורגוטינים" על–שם שר האוצר.
טורגו הכין תקציב רגיל עבור הממשל—עניין לא מצוי אז—והצליח להפחית את הגרעון בתקציב ולהגביר את האשראי של צרפת עד כדי כך שבשנת 1776 היה יכול לשאת ולתת עם בנקאים הולנדים על הלוואה בשיעור ריבית סביר של ארבעה אחוזים. עדיין, הגרעון והחוב היו עדיין גדולים מכדי שיוכל ליישם את תוכניתו להמיר את שלל המיסים העקיפים במס בודד על אדמה. הוא הצליח, עם זאת, לבטל מספר מכסים ומיסים וניסה להתנגד, ללא הצלחה, למעורבות של צרפת במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
הפעולה הראשונה והחשובה ביותר אותה נקט טורגו היה הצו מה-13 בספטמבר1774 לכינון מסחר חופשי (כלומר, ללא מכסים) בתבואה. הצו נתקל בהתנגדות עזה בקרב האצולה ובמועצת המלך (conseil du roi). רבים נטרו לטורגו על ניסיונו לשנות את מדיניותו של טרא, שקבע מכסים גבוהים על תבואה ובכך עודד ספקולציות רווחיות במסחר בה, שבהן היו מעורבים אפילו כמה מבני משפחת המלוכה. יתר על כן, הסחר בתבואה (commerce des blés) היה אחד מהנושאים החביבים על מבקרי הסלונים בשנים שקדמו לצו.
אנשים כמו גליאני, אחד הבולטים בסיעת ה"שנונים" (בניגוד ל"פילוסופים") בסלוני צרפת כתב חיבור שנון בשם "דיאלוגים על המסחר בתבואה" (Dialogues sur le commerce des blês) ולדעותיו המרקנטיליסטיות, המנוגדות לתפישות הפיסיוקרטיות של טורגו, היו תומכים רבים בסלוני האצולה.[2] גם לינגואה ונקר, שפרסם "מאמר על החקיקה והמסחר בתבואה" (Essai sur la législation et le commerce des grains) התנגדו לטורגו.
את הלחץ הקשה ביותר על טורגו, עם זאת, הפעיל היבול הדל בשנת 1774, שהוביל לעליה קלה במחיר הלחם בחורף אותה שנה ולהתעוררות מהומות בדיז'ון באפריל 1775 ובמאי למהומות לחם שנודעו בשם "מלחמת הקמח". טורגו הפגין נחישות בדיכוי המהומות, ונתמך על–ידי המלך בפעולתו. הוא זכה לחיזוק נוסף כאשר מונה למואניון-מלשרבה לתפקיד שר החצר ביולי אותה שנה.
בינואר 1776 הציג טורגו בפני מועצת המלך את "ששת הצווים" שלו. ארבעה מהם היו שוליים בחשיבותם, אך שניים מהם נתקלו בהתנגדות אלימה. הראשון היה הצו שביטל את ה"קורווה", מס העבודה שהוטל על האיכרים. טורגו הבהיר כי כוונתו היא להכפיף את כל שלוש השדרות, כולל האצולה והכמורה, למיסוי. הצו השני הורה על ביטול גילדות הסחר המיוחסות (maîtrises et jurandes), שמהן נהנו במיוחד הבורגנים העשירים בפריז—חברים בגילדות מונופוליסטיות בתחומים כמו חייטות, מסחר בבגדים משומשים, עורכי דין, ועוד.
שני הצווים האחרונים עוררו נגד טורגו התנגדות רחבה מצד חלק ניכר מהאצולה וגורמי השלטון האחרים, הפרלמה השונים והבורגנות. אנשים כמו המלכה מארי אנטואנט או מאדאם דה פולינייק התנגדו נמרצות לקיצוץ ביכולתם להעניק מתנות כסף ורכוש לבני חסותם, ורבים אחרים היו שותפים להתמרמרותם. התנגדות זו הותירה את טורגו מבודד. למואניון-מלשרבה, ידידו, סבר שהוא פועל בחפזון רב מדי ואילו מורפה, אם מקנאה באמון שנתן המלך בטורגו או בגלל ניגודי אישיות, נטה מכבר להתנגד לו ואף היה שבוי בידי חבורת פוליניאק וסיעת דה שואסו. בן בריתו היחיד, בהיעדר סיעת תומכים של ממש, היה המלך.
נפילתו
נפילתו של טורגו הייתה עניין צפוי בתחילת שנת 1776. בחירתו לעבור משינויים קטנים בשולי המערכת לניסיון לרפורמה מהותית בה, כל כמה שזו הייתה מצומצמת בהיקפה בהשוואה לרפורמה האמיתית לה חתר, לא הייתה יכולה להתבצע אלא במצב חירום או על–ידי שר פופולרי ובעל בסיס כוח משלו. בהיעדר כל אלו, היה ברור כי גם היעלמות תמיכת המלך היא עניין של זמן ושל הקנוניה הנכונה.
עם התפטרותו של למואניון-מלשרבה באפריל 1776 ביקש טורגו להחליפו בידידו אבה ורי, אך המלך בחר לאמץ את המלצתו של מורפו לאלמוני בשם אמלו. טורגו כתב מכתב חריף למלך, בו ביקר את החלטתו שלא להיוועץ בו בנושא והזהיר אותו מן הסכנות הכרוכות בשרים חלשים ומלך חלש. המלך או אדם מטעמו הראה את מכתבו למורפה, דבר שעוד החריף את העימות ביניהם.
בסוף אפריל, גערה מארי אנטואנט בטורגו בחריפות בנוכחות המלך, ששתק ולא הביע תמיכה בשר. טורגו כתב למלך ב־30 באפריל על כך ותבע את תמיכתו המפורשת. המלך לא השיב. טורגו עוד ביקש ברגע האחרון להשלים את הרפורמה בחצר המלוכה לפני שיתפטר, אך ב־12 במאי הוא נדרש להגיש את התפטרותו. עם פיטוריו כתב ללואי: "זכור, אדוני, כי הייתה זו חולשה שהביאה את ראשו של צ'ארלס הראשון לגרדום".
אחרי סילוקו עבר טורגו ללה רושה-גויון ואחרי זמן קצר שב לפריז, שם עסק בשארית חייו במחקרים מדעיים וספרותיים. טורגו סבל בשנותיו האחרונות מהתקפות חוזרות ונשנות של צינית, שגרמו לכך שבערוב ימיו יכול היה להלך רק באמצעות קביים. הוא מת בשנת 1781, שמונה שנים לפני המהפכה הצרפתית אותה חזה. המלך שדחה את הרפורמות שהציע טורגו עלה לגרדום עם מארי אנטואנט בשנת 1793.
הגותו
לסה פר ומסחר חופשי
טורגו פרט את השקפותיו בנוגע למסחר כבר במסה המוקדמת שלו "הספד לגורניי" משנת 1759. לתפישתו, החשיבה המרקנטיליסטית שגויה משום שהיא מניחה כי ניתן לבצע עסקאות מסחריות בלי תגמול. בעיניו, מגוחך היה לחשוב שניתן לנסות למכר כל דבר לבני מדינה אחרת בלי לקנות מהם דבר בתמורה.
טורגו הקדים את אדם סמית ושימש השראה לו בטענה שהאינטרס העצמי הוא הגורם המניע העיקרי בהליך השוק, וכי העניין האישי או הטובה האישית של הפרט בשוק חופשי מקדם בצורה המיטבית את עניין הכלל או טובת הכלל (כלומר, פעולת היד הנעלמה). הגבלות ממשלתיות וזכויות יתר, או קביעות המבוצעות על–ידי אינטלקטואלים המרוחקים ממעורבות ממשית בעסקאות באופן יומיומי יביאו לכך שהצרכנים יאלצו לרכוש מוצרים טובים פחות במחיר גבוה יותר. "החופש הכללי לקנות ולמכור", כתב, "הוא הדרך היחידה להבטיח למוכר מחיר שיהיה גבוה מספיק לעודד את הייצור ומאידך, להבטיח לצרכן את המוצר הטוב ביותר במחיר הנמוך ביותר". תפקידה של הממשלה הוא להבטיח בני אדם מפני "עוול גדול" ומפלישה או מלחמה מצד אומה אחרת: "על הממשלה להגן תמיד על החירות הטבעית של הקונה לקנות והמוכר למכור."
טורגו סבר, וגם כאן ניכרת השפעתו הרבה על סמית, כי מעורבות ממשלתית שיעדה הוא למנוע מקרים של "סוחר מרמה וצרכן מרומה" היא ניסיון נואל שנזקו בצידו. לא ניתן למנוע באמצעות רגולציה את כל הרעות המתרחשות, ממש כמו שלא ניתן לצפות את העולם בכריות כדי שילדים לא יפלו ויקבלו מכה. יתר על כן, רגולציה ובקרה ממשלתית "כרוכה תמיד בהוצאות, והוצאות אלו הן תמיד מס על הסוחרים וכתוצאה מכך מהווים מעמסה על הסוחר המקומי ומבריחים את הקונה הזר". למעשה, טען טורגו "אם מניחים שכל הצרכנים הם פתאים, וכל הסוחרים והיצרנים הם רמאים, שווה הדבר להוראה הניתנת להם להיות כאלו". פיקוח הוא היתר לרמות עד לנקודה שבה המרמה מאותרת ומאחר שניתן לאתר לכל היותר חלק זעיר ממעשי המרמה, פיקוח יביא להעצמת המרמה וההונאה.
ערך ופרדוקס הערך
אחד הרעיונות המהפכניים ביותר של טורגו הופיע במאמר שלא פורסם ולא הושלם בשם "ערך וכסף" (Valeurs et Monnaies).[3] משנת 1769. במאמר פורץ דרך זה מפתח טורגו תאוריית ערך דומה לתורת הערך השולי שפותחה מאה שנה מאוחר יותר. טורגו הבחין כי ערכם של דברים משתנה בהתמדה בהתאם לצורכי האדם:
"ההערכה אינה קבועה, היא משתנה מרגע לרגע בהתאם להשתנות הצרכים של האדם. כאשר הפרא רעב, הוא יעריך יותר מעט צייד מאשר עור דוב משובח; אבל כאשר הוא משביע את רעבונו וקר לו, הוא יעריך הרבה יותר את עור הדוב".
במילים אחרות, ההערכה לא רק משתנה בהתאם לצרכים המשתנים, גם ההערכה ליחידת מוצר מסוימת או נוספת משתנה בהתאם למצב הנתון. באמצעות תובנה זו מצליח טורגו לפתור את פרדוקס הערך שהיה המכשול העיקרי שניצב בפני הכלכלה הקלאסית: הסיבה לכך שערכם של המים נמוך, למרות היותם חיוניים לחיים, הוא היותם מצויים בשפע. כלומר, ערכו של מוצר קשור גם בזמינותו ובהשקעת הזמן והמאמץ הדרושה לצורך השגתו.
אף שטורגו עדיין דבק ברעיון השגוי של הכלכלנים הקלאסיים הגורס שערכו הבסיסי של מוצר הוא העלות, הוא מגיע למסקנות נכונות לגבי הערך הסובייקטיבי שלו, הנקבע על פי "הזמן והעמל" שהצרכן כדי להשקיע בו, בהשוואה להשקעת זמן ומאמץ דומה ברכישת מוצר אחר.
בהמשך, משלב טורגו בתאוריה מצב בו ישנם שני אנשים העוסקים בסחר ביניהם, ומבחין נכונה כי כל אחד מהם ינסה למכור את ה"עודף" שיש לו ממוצר מסוים בתמורה למוצר הנמצא בעודף אצל האחר, כששני הצדדים יעריכו שהם מרוויחים מן העסקה (אם כי הוא שוגה כשהוא מניח כי זה הזקוק פחות למוצר מסוים יוכל לדחוף את הצד השני להציע לו הצעה טובה יותר).
רעיונות אלו של טורגו מקרבים אותו במובנים רבים לרעיונות שיפותחו מאה שנים מאוחר יותר על ידי קרל מנגר והאסכולה האוסטרית.
ייצור
אחת התרומות החשובות של טורגו, שלא הוכרה עד שלב מאוחר הרבה יותר, טמונה במאמר שכתב בשנת 1767 בשם "עיון במאמר מאת סן-פרווי". במאמר זה ניסח טורגו את חוק ההחזר הפוחת—החוק שלפיו ההחזר מכל השקעה נוספת בגורמי הייצור הולך ופוחת בהדרגה—בטענו כי היחס בין גורמי הייצור והתוצר משתנה ואינו קבוע כפי שסברו הפיסיוגרטים. יתר על כן, מעבר לנקודה מסוימת, קבע, אין כל טעם בהשקעה נוספת, משום שכל השקעה כזו תביא להרעה במצב, היינו, שכל הרחבה של המאמצים או ההשקעה בגורמי הייצור לא תוביל להגברה בייצור אלא, סביר להניח, לפיחות ביצרנות הכללית.
הון ויזמות
ב"הרהורים" שלו הצביע טורגו על שתי דמויות מרכזיות הפועלות בתחום הייצור: הייזם-הקפיטליסט, ופועלי הייצור. היזם-הקפיטליסט זקוק להון ראשוני רב כדי לשלם לעובדיו, המקבלים את שכרם עוד לפני שהוא נהנה מן ההכנסות עבור המוצרים שהם מייצרים, וכדי לרכוש חומרים ומכונות, שאף הם משולמים עוד לפני שהופקה מהם תמורה.
כדי שמערכת כזו של ייצור תוכל להתקיים, יש צורך במנגנון שיפיק ליזם-הקפיטליסט החזר קבוע, כדי שיוכל לשלם את הוצאותיו. טורגו דחה את החשש הפיסיוקרטי (ואחר כך, הקיינסיאני) מכך שכסף שלא יוצא לצריכה אלא ייחסך "ידלוף" בכך אל מחוץ למחזור השוטף ולכן יפגע בכלכלה. הוא הצביע על כך שההון חיוני לכל ייזמות וחסכונות הם המקור שממנו ניתן לשאוב את המקדמות שמשלם היזם-הקפיטליסט עבור חומרים ולעובדים.
טורגו מצביע על כמה ערוצים אפשריים של חיסכון: קניית אדמה, השקעה במקדמות לעובדים וגורמי ייצור אחרים, או הלוואה בריבית. כל אלו, בפועל, מחזירים את החיסכון באופן מיידי למחזור. קניית אדמה תעביר כסף לרשות המוכר, שיקנה בו דבר, ישלם בו חובות או ילווה אותו מחדש, מקדמות הון ישובו למחזור באמצעות תשלום עבור ציוד, בניינים, חומרי גלם ושכר.
תרומה חשובה נוספת של טורגו הייתה בתחום ניתוח הריבית. טורגו הבחין בין שני סוגים של ריבית: ריבית בשער טבעי וריבית על הלוואות. בשוק, הוא טען, שתיהן ייטו להיות שוות, משום שבעלי ההון יאזנו בהתמדה בין ההחזר הצפוי בערוצים שונים של שימוש בכסף, אם בהלוואות או בהשקעה ישירה בייצור. בהלוואה, המלווה מוכר את השימוש בכסף עתה, ואילו הלווה קונה אותו, והמחיר של ההלוואה, היינו, הריבית, ייקבע כמו ביחס לכל סחורה באמצעות ההיצע והביקוש בשוק. ביקוש גובר להלוואות יעלה את שיעור הריבית ואילו היצע מוגבר יפחית אותה.
הסיכון בהשקעה יזמית, טען טורגו, גבוה מהסיכון בהלוואה ולכן השקעות יזמיות תתקיימנה רק אם שיעור הרווח הצפוי ליזם יהיה גבוה משיעור הריבית. איגרות חוב ממשלתיות הן ההשקעה הפחות מסוכנת מכל, ולכן שיעור הריבית עליהן צריך להיות הנמוך ביותר. כאשר שיעור הריבית עליהן גבוה במיוחד, ההשקעות מתועלות לשימושים עקרים ולא יצרניים, ובכך מופחתת ההשקעה בערוצים יצרניים.
טורגו יצא כנגד התפישות של הפיסיוקרטים והסכולסטים ששללו את הריבית. ריבית אינה ניצול של הלווה על–ידי המלווה, אלא עסקה שבה המלווה מוותר על שימושים אחרים שיכול היה לעשות בכספו לטובת הלווה, והריבית היא הפיצוי המוצדק עבור וויתור זה. ב"תזכיר על הלוואה בריבית" שלו התמקד טורגו בשאלה מדוע מוכנים הלווים לשלם ריבית עבור השימוש בכסף. המתנגדים לריבית, ציין, טוענים כי המלווה, בקבלו ערך נוסף על ערך ההלוואה המקורית, מבצע פעולה לא מוסרית. ריבית, טען, היא "הפער שבין השימושיות הקיימת ביום ההלוואה בין הסכום שבבעלות המלווה וסכום גדול יותר שיתקבל בעתיד הרחוק". טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ ולכן הכסף שבבעלות המלווה בהווה עדיף על הבטחה לקבלת סכום דומה בעוד שנים מספר. שני הסכומים אינם שווים בערכם מבחינת המלווה, שכן הוא "נותן כסף ומקבל רק הבטחה... והפיצוי שהוא דורש גובהו בדיוק כשיעור הריבית". מכאן שקביעת שיעור ריבית מרבי בחוק תגרום לחיסולם של כל עסקי האשראי בסיכון.
