"גישת דלקרוז" עוסקת בהוראת מושגים מוזיקליים באמצעות תנועה. מגוון של אנלוגיות תנועה משמש למושגים מוזיקליים, לפיתוח תחושה כוללת וטבעית לביטוי מוזיקלי. דלקרוז גרס, שהפיכת הגוף לכלי נגינה מכוונן כראוי היא הדרך הטובה ביותר לייצר מסד מוזיקלי איתן ומלא-חיים. גישת דלקרוז מורכבת משלושה יסודות שווים בחשיבותם: ריתמיקה, סולפג' ואלתור.[2] משלושתם ביחד, לדברי דלקרוז, מורכב האימון המוזיקלי החיוני למוזיקאי שלם. בגישה אידיאלית, מתלכדים יסודות מכל אחד מן הנושאים והתוצאה היא גישה להוראה, הנובעת מיצירתיות ותנועה.
את הקריירה שלו החל דלקרוז כפדגוג בקונסרבטוריון של ז'נבה בשנת 1892, שם לימד הרמוניה וסולפג'. בשיעורי הסולפג' שלו החל לבחון רבים מרעיונותיו הפדגוגיים המהפכניים והמשפיעים. בין 1903 ל-1910 החל דלקרוז להציג לפני קהל את גישתו.[3] ב-1910, בעזרת התעשיין הגרמני וולף דוהרן, ייסד דלקרוז בהלראו, סמוך לדרזדן, בית ספר שהוקדש להוראת גישתו. רבים למדו בהלראו, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, אז ננטש בית הספר. אחרי מלחמת העולם השנייה, אימצו בתי ספר בריטיים את רעיונותיו כ"מוזיקה ותנועה".
קורות חייו
אמיל אנרי ז'אק נולד בווינה בשנת 1865. את השם אמיל ז'אק דלקרוז אימץ בהמשך לעצמו. אמו, ז'ולי ז'אק, הייתה מורה למוזיקה והקשר שלו למוזיקה נוצר כבר בילדותו. כצפוי, ובהשפעת אמו, החל דלקרוז את לימודי המוזיקה הפורמליים עוד בגיל הרך. כשמלאו לו 10, עקרה משפחתו את מגוריה לז'נבה, שווייץ, וב-1877 נכנס דלקרוז לקונסרבטוריון למוזיקה שם. הוא למד גם בקולג' של ז'נבה, שאותו לא העריך, כיוון שראה בו "כלא", שהלימודים בו מבוססים בעיקר על חוקים וכללים ואין בו התייחסות לתחומי העניין של התלמידים.
בשנת 1881, היה חבר באגודה לספרות יפה, Belles-Lettres Literary Society, קבוצת סטודנטים שהקדישה את עתותיה למשחק, כתיבה וביצוע מוזיקה באופן כללי. אותו זמן גילה דלקרוז עניין בהלחנה, בעיקר. בשנת 1884 למד הלחנה אצל ליאו דליב וגבריאל פורה.[4] בערך באותה שנה היה בקומדי פרנסז. בהמשך למד הלחנה אצל מתיס לוסי, שהשפיע עליו בתהליך ההתפתחות הרתמית. בשנת 1886 היה עוזר מנצח בארג'ליה, שם גילה את מוזיקת העם הערבית. בקשר סוג זה של מוזיקה, עמד דלקרוז על כך, שיש בנמצא עולמות שונים של ביטוי רתמי, שכל אחד מהם דורש דרך כתיבה שונה, כמו גם סגנון ביצוע ייחודי. בהתאם לכך, פיתח סוג חדש של כתב תווים. בשנת 1887, נסע לקונסרבטוריון של וינה, שם למד אצל אנטון ברוקנר.
בשנת 1892 התקבל דלקרוז לסגל הקונסרבטוריון למוזיקה של ז'נבה, אך בשנת 1910 עזב את הקונסרבטוריון והקים בית ספר משלו בהלראו, סמוך לדרזדן.[5] רבים מתומכי המחול המודרני של המאה ה-20 למדו בבית ספר זה, בהם קורט יוס והאניה הולם, רודולף לאבאן, מריה ראמברט, אודאי שנקר ומרי ויגמן. ב-1911 הזמין הנסיך סרגיי וולקונסקי את דלקרוז ותלמידיו להציג את עבודתם בסנקט פטרבורג ובמוסקבה. ב-1914 חזר דלקרוז לז'נבה שם פתח מוסד חדש וב-1920 עבר בית הספר להלראי לאקסנבורג, סמוך לווינה. בית הספר נסגר בהמשך בפקודת הנאצים.
דלקרוז מת בז'נבה ב-1 ביולי 1950.
פילוסופיה חינוכית
תלמידי ז'אק-דלקרוז בלה גרנד-סאקונקס בשנת 1909
בחיפושיו אחר דרכים להגביר את ההתנסות הרתמית, הציג דלקרוז כמה שאלות. ראשית, הקשה מדוע מלמדים תאוריית המוזיקה וכתב תווים כדברים מופשטים, המנותקים מן הצלילים, התנועות והרגשות שהם מייצגים. יתרה מזאת, בהציגו את הפסנתרן כדוגמה, שאל דלקרוז, איך אפשר לראות בטכניקת האצבוע שמלמדים מורי נגינה חינוך מוזיקלי שלם. לבסוף, הטרידה אותו העובדה, שהתכונות המאפיינות מוזיקאי אמיתי זוכות רק לעיתים נדירות לייצוג כחוויה לימודית בשיעור מוזיקה. דלקרוז סבר, שהכלי הראשון שיש לאמן ולהכשיר במוזיקה הוא הגוף.
דלקרוז פיתח טכניקות, ששילבו שמיעה עם תגובה גופנית, הבאה לביטוי בשירה ובקריאת תווים. הוא ערך ניסויים רבים עם תלמידיו, והשתמש בתוצאות הניסויים כעזר בתהליך הלמידה והתחושה המוזיקלית. מטרתו העיקרית הייתה לפתח את האוזן הפנימית ככלי עזר בחשיבה מוזיקלית, בקריאת תווים ובכתיבת מוזיקה בלי להיעזר בכלי נגינה. תוך כדי כך שהמשיך לבנות את המתודולוגיה שלו, צפה בתלמידיו ושם לב לכך, שהתלמידים שלא יכלו לנגן לפי הקצב בעולם המוזיקה, יכלו לצעוד לפי הקצב בעולם הממשי. פעולת הצעידה הייתה קלה וספונטנית לחלוטין. בהמשך, ציין בתצפיותיו, שכמה מן הטובים בתלמידיו יכולים לציין את הפעמה באמצעות רגליהם, או לנענע את ראשיהם וגופם בתגובה למוזיקה. ההגבה הגופנית הזאת הייתה טבעית ומשותפת לכל שכבות הגיל ולכל התרבויות.
יתר על כן, הוא שם לב לכך, שתלמידים נוטים לשנות את תנועותיהם בהתאם לקרשנדו ומגיבים גופנית להטעמות במוזיקה. הם גם ריפו את שריריהם בסיומי משפטים. מאחר שנראה כי שמיעת המוזיקה מחוללת בהם את השפעותיה, הגיע דלקרוז למסקנה, שהתלמידים עצמם הם כלי הנגינה, לא הפסנתר.
הסיבות לתרגול ריתמוס
דלקרוז נתן דעתו על כך, שתלמידים מגלים תפיסה מכנית במקום הבנה מוזיקלית. הם לא היו מסוגלים לשמוע הרמוניות שכתבו בשיעורי תאוריית המוזיקה, ולא יכלו ליצור מלודיות פשוטות ורצפי אקורדים. במילים אחרות, היה להם חסך רגישות, שגרם לבעיות בביצועיהם. הוא כיוון את מאמציו למציאת דרכים, שיעזרו לתלמידין לפתח כישורים שישפרו את יכולתם להרגיש, לשמוע, ליצור, לדמיין, לקשר, לזכור, לקרוא ולכתוב, כדרכים לשפר את נגינתם ואת פרשנותם המוזיקלית. הוא עמל לשחרר את התלמידים מן הקונפליקטים בין רוח לגוף, הרגשה וביטוי.
דלקרוז נוכח לדעת, שהיבטי המוזיקה הקשורים יותר לחושים הם המקצב והתנועה. בהתייחסו לשלושת יסודות המוזיקה: גובה, מקצב ודינמיקה, הכיר בכך שהשני והשלישי תלויים לחלוטין בתנועה. הוא גם מצא את המודלים הטובים ביותר שלהם במערכת השרירים. כפי שהוא ראה זאת, אפשר לחוות, להבין ולבטא את כל דרגות הזמן - הקצב, או הטמפו - באמצעות הגוף. הוא חש, שההתלהבות של רגשות מוזיקליים תלויה בחריפותן של תחושות גופניות. הוא היה משוכנע, שהשילוב בין קשב דרוך להגבות הגוף יניב וישחרר כוח מוזיקלי רב-עוצמה.
הולדת הריתמיקה, התנסויות ראשונות ותגליות
דלקרוז היה זקוק למעבדה לנסות בה את התאוריות שלו. הוא החליט לשכור לו מרחב משלו לעבוד בו עם תלמידיו. הוא החל לחפש עקרונות, אסטרטגיות הוראה, סגנונות ושיטות הוראה, שיוכלו להפוך מוזיקה לכלי הוראה מעשי. העקרונות והשיטות שפיתח בעבודתו עם התלמידים היו חדשים וייחודיים, ועל כן ניתן להם שם מיוחד: ריתמיקה.
.svg){kind=logo}
