PROFILPELAJAR.COM

אלעזר בן-דוד
Lazarus Bendavid
לידה	18 באוקטובר 1762; ברלין, ממלכת פרוסיה
פטירה	28 במרץ 1832 (בגיל 69); ברלין, ממלכת פרוסיה
מדינה	ממלכת פרוסיה
השכלה	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
מעסיק	אוניברסיטת וינה

אלעזר בן-דוד, הידוע גם כלצרוס בנדויד (גרמנית: Lazarus Bendavid;‏ (ח' בחשוון ה'תקכ"ג, 18 באוקטובר 1762 – כ"ו באדר שני ה'תקצ"ב 28 במרץ 1832) היה מתמטיקאי, מחנך ופילוסוף קנטיאני, מהרדיקליים בדור השני של תנועת ההשכלה היהודית בברלין.

קורות חיים

שנותיו המוקדמות

בן-דוד נולד בברלין להוריו דוד הירש ברוינשווייג בר לאזי וחוה בת רבי הירש פרעגר מברלין, שניהם בנים למשפחות סוחרים אמידות יחסית. הוריו כבר קיבלו חינוך פתוח וידעו צרפתית טובה וגרמנית לצד יידיש, ולפי עדות בנם היו רחוקים מאדיקות דתית. הילד נשלח לתלמוד תורה במקביל לשיעורים פרטיים במקצועות חול. הוא חדל לשמור מצוות לאחר בר-המצווה, וניתק את קשריו לקהילה כשהמתפללים סירבו להעלותו כש"ץ עם מות אביו.

הוא החל לרכוש השכלה כללית רחבה בסיועו של כומר שאת שמו לא ציין בזכרונותיו, בעודו מתפרנס משיוף עדשות. בהמשך ניסה לעבוד גם כנגר. הוא למד מתמטיקה כאוטודידקט, ובהמשך נעשה לפעיל במעגל האינטלקטואלים סביב יוהאן היינריך למברט. אם כי עיקר פרסומו לא בא לו מהיותו מתמטיקאי, עבודתו בתחום הייתה מגוונת: בין היתר, היה תומך קולני בטענתו של אוילר כי אינפיניטסימלים שווים בפועל לאפס והוא עוד הוסיף בחיבור מ-1796 (Versuch einer logischen Auseinandersetzung des mathematischen Unendlichen) כי גם סכומים גדולים לאין שיעור מתאפסים למעשה. חיבורו הראשון, מ-1786, היה מחקר גאומטרי על תכונות הקווים המקבילים. עוד בשנות ה-70 פגש בן-דוד במשה מנדלסון, שסביבו התרכז החוג המשכילי בברלין. בהמשך כתב מאמרים ב"המאסף" והיה ידידו האישי של יואל ברי"ל. כמו שלמה מימון, שהוא היה מתומכיו הגדולים, זנח בהמשך את האידיאלים של התנועה לטובת עיסוק בלעדי בתורתו של עמנואל קאנט אותו העריץ. הוא רכש מוניטין בקרב חוגי הנאורות בברלין והחל לשאת דברים לפני קהל. עם פרסומו הגובר, החליט לרכוש השכלה מסודרת ובאפריל 1790 נסע לאוניברסיטת גטינגן, בה שמע הרצאות על כימיה, היסטוריה ונושאים אחרים והתיידד עם כמה מהפרופסורים. למרות זאת, נותר תמיד אמון על הלימוד העצמי ומעולם לא התקבל כאיש סגל במוסד אקדמי. ב-9 באוקטובר נכח בהכתרת לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שם פגש את יעקב פרנק. לאחר גטינגן נסע לאוניברסיטת האלה, בה נותר עד שלהי 1791.

וינה

בדצמבר, לאחר שנכזבה תקוותו לקבל הזדמנות להשלים דוקטורט, יצא לווינה כדי לעבוד בתור מורה פרטי. שם נעשה לאחד המפיצים הגדולים של דברי קאנט, אודותיו פרסם תשעה ספרים ועוד חיבורים. הוא נהג להרצות על הפילוסופיה שלו מספר ימים בשבוע. בתחילה ערך את הופעותיו באוניברסיטת וינה, אך הממשל ההבסבורגי ראה בקאנט מסית עוין, ובן-דוד נאלץ לעבור לאחוזתו של פטרונו העשיר, הברון קארל פון הראך.

ב-1793 פרסם את ספרו הידוע ביותר, "Etwas zur Charakteristik der Juden" (דבר מה לאופיים של היהודים), בו פירט את השקפתו לגבי סוגיית היחס הנאות אל בני דתו ואל אמונתם. המנשר נועד לצאת לאור בחלקים ב'המאסף', אך נדחה בשל קיצוניותו. בן-דוד תיאר את תולדות היהדות לאחר חורבן בית שני במונחים פתולוגיים, כשעבוד והתנוונות של עם מבחינה מוסרית וחומרית תחת שלטון הרבנים. לדעתו, המצוות הטקסיות היו צריכות להתבטל כליל כדי שתוכל לשוב ולהיות דת טבעית, מבוססת תבונה טהורה ובפועל זהה כמעט לחלוטין עם הדאיזם. בן-דוד חילק את יהודי זמנו לארבע כיתות: הנאורים האמיתיים, שהגיעו להכרה בגרסה הטהורה של היהדות לה הטיף; הדוניסטים, שפרקו את עול המצוות מטעמי תאווה; אנשים מוסריים שהוסיפו לשמור אותן מתוך הרגל ולחץ חברתי; והמעמד שבן-דוד כתב כי עדיין מהווה רוב מוחלט, האדוקים שעבורם "חטא הוא לפקפק בכך שאורך רגלו של עוג מלך הבשן היה פחות משלושים אמה או שאחדים מפיוטי יום הכיפורים לא ניתנו למשה בהר סיני... הם הינם ויישארו תמיד ללא תקנה, ורק בגוויעתם יש תקווה לעתיד." עוד כתב על הדת כי היא " הידרה, שכל ראשיה חייבים להיערף יחדיו בן יצמחו שניים תחת כל אחד שהותז." תלמיד אחר של קאנט, פיכטה, השתמש באותה שנה ממש בדימוי קרוב מאוד לגבי האפשרות לאמנציפציה ליהודים ("רק אם נערוף את כולם ונשתיל ראשים אחרים, שיהיו ריקים מכל רעיון יהודי.") בהקדמה ל"אופיים" הגן המחבר על זכרו של מנדלסון מהביקורת שהטיח בו שנה קודם שאול אשר בספרו "לויתן", בו קרא גם הוא לרפורמה מעמיקה במצוות הטקסיות ובעיקרי האמונה. דומיניק ברול ציין כי בן-דוד התרחק מעיסוק בשאלות דוגמטיות, כמו המקדש והקרבנות, ומיקד את העוקץ בספרו בהוויה של החברה היהודית בזמנו, ככל הנראה מתוך תקווה למתן שוויון זכויות אזרחי על רקע המהפכה הצרפתית; שאיפות אלה הניעו את הפוליטיזציה וההקצנה של השכלת ברלין ככלל. הוא מעולם לא קרא או ניסה להתנצר, ואף שרעיונותיו היו בעיקרם אימוץ של הדאיזם לא נטש את ראיית היהודים כקולקטיב שיש לשמרו, בניגוד למה שעשה דוד פרידלנדר. את דעותיו קידם כאמצעי היחיד שהיה יכול לבלום את התנועה רבתי להתנצרות שפקדה אז את שכבות העלית היהודיות.

ימיו האחרונים

באפריל 1797 גורשו כל הזרים מווינה עקב המתיחות של מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה. בן-דוד שב לברלין, והשתלב מחדש בקרב חוגי הנאורות המקומיים. הוא מונה בין היתר למזכירה של החברה הפילומטית, אגודה קנטיאנית קטנה. הוא תמך בהנס כריסטיאן ארסטד, שעשה אז את צעדיו הראשונים בבירה הפרוסית, והציג אותו בפני מרכוס הרץ ואחרים. ב-1801 זכה בפרס האקדמיה הפרוסית למדעים על חיבורו הקנטיאני "Philotheus, oder über der Ursprung unserer Erkenntniss" ('פילותאוס, או על מקור הכרתנו'). ב-1802 התמנה לעורך הפוליטי של העיתון Spenersche Zeitung.

ב-1806 נקרא לתפקיד מנהל בית-הספר "חברת חינוך נערים". בתקופה זו, לאחר קריסת ההשכלה בפרוסיה, היטה את תוכנית הלימודים להתרכזות בלעדית בלימודים בשפה הגרמנית. כמו כן, שילב ילדים נוצרים במוסד עד שהדבר נאסר עלי ידי הממשל ב-1819; בשיאו, מספרם הגיע לשליש מן הכלל. בן-דוד הפעיל את קשריו כדי לפתור את הקשיים הכספיים ש"חינוך נערים" התמודד עמם, אך לבסוף נסגר בית-הספר ב-1825 והקהילה הקימה מוסד חליפי. ב-1812 הוציא את "Über die Religion der Ebräer vor Mose" (על דתם של העברים טרם משה), בו מיצב עצמו כמבקר מקרא קיצוני. בהתבסס על הטכניקות הספרותיות המוקדמות שכבר פותחו בתחום, טען כי משה לא חיבר את החומש וכי הדת המתוארת בתורה שאבה בבירור מיסודות מצריים עתיקים. הדבר הביא עליו גינויים קשים מנוצרים ויהודים כאחד. ב-1817 טען כי הלוח העברי הוא העתק של שיטות בבליות. ב-1819 נטל חלק בייסוד האגודה לתרבות ולמדע של היהודים. ב-1823 כתב מנשר נוסף, שיצא לאור בכתב-העת של האגודה בעריכת צונץ, בשם "על האמונה היהודית בביאת המשיח". שם ציטט את דברי יוסף אלבו ומקורות אחרים בתלמוד בניסיון להוכיח כי ניתן לזנוח עיקר זה, וכי המעמד האזרחי המשתפר של היהודים הוא תחליף הולם.

אחרי סגירת "חינוך נערים" התפרנס בן-דוד כמנהל כספים. הוא חי כל ימיו בעוני, ולא התחתן מעולם. חודש לאחר מותו ב-1832 נמסר עזבון כתביו לצונץ.

לקריאה נוספת

Sven-Erik Rose, Off with Their Heads? Lazarus Bendavid's Vision of Kantian Subjects at the End of Jewish History, בתוך: Jewish Philosophical Politics in Germany, 1789-1848.‏ Brandeis University Press, 2014. עמ' 14-44.
(Dominique Bourel, Eine Generation später: Lazarus Bendavid (1762-1832. בתוך: Moses Mendelssohn und die Kreise seiner Wirksamkeit. Tübingen, 1994. עמ' 363-380.

משה פלאי, אלעזר בן-דוד: ביטול המיצוות המעשיות לשם קיום היהדות, בתוך: עטרה ליושנה : המאבק ליצירת יהדות ההשכלה. הקיבוץ המאוחד, תשע"ב. עמ' 338–353.
תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, מרכז שז"ר, 2000, כרך א'.
יצחק שורש, הפנייה לעבר ביהדות המודרנית, מרכז שז"ר, 2000.
מיכאל מאיר, צמיחת היהודי המודרני: זהות יהודית ותרבות אירופית בגרמניה 1824-1749, הוצאת כרמל, תשנ"א/1990.
שמואל פיינר, שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, מרכז שז"ר, תש"ע.
הנ"ל, ראשיתם של תהליכי חילון ביהדות אירופה, בתוך: אבריאל בר-לבב, רון מרגולין ושמואל פיינר (עורכים), תהליכי חילון בחברה היהודית, האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ג. עמ' 292-185.