קליוסטרו היה הרפתקן איטלקי, וכביכול קוסם. הוא הפך לדמות זוהרת המזוהה עם חצרות המלוכה של אירופה, שם עסק באומנויות שונות של תורת הנסתר, כולל ריפוי אנרגטי (אנ'), אלכימיה וניבוי עתידות. המוניטין שלו החזיק מעמד במשך עשורים רבים לאחר מותו, אך המשיך להידרדר, כאשר הוא נחשב כרמאי ומתחזה, דעה זו התבצרה על ידי המתקפה הפרועה של תומאס קרלייל (1795–1881) ב-1833, שהכריז עליו כ"רופא האליל של רופאי האליל" (Quack of Quacks). חיבורים מאוחרים יותר - כמו זה של ויליאם טרוברידג' (W.R.H. Trowbridge; 1866–1938) בספרו "קליוסטרו: הפאר והאומללות של אמן הקסמים" (Cagliostro: The Splendor and Misery of a Master of Magic; 1910), ניסו לטהר את שמו.
ביוגרפיה
מקורו
ההיסטוריה של קליוסטרו עטופה בשמועות, תעמולה ומיסטיקה. מאמץ מסוים הושקע כדי לברר את זהותו האמיתית כאשר הוא נעצר בגלל השתתפותו האפשרית בפרשת ענק היהלומים (אנ').
יוהאן וולפגנג פון גתה מספר בספרו מסע לאיטליה (אנ') כי זיהויו של קליוסטרו עם ג'וזפה באלסמו אומת על ידי עורך דין מפלרמו, אשר, לפי בקשה רשמית, שלח תיק עם העתקים של המסמכים הרלוונטיים לצרפת. גתה פגש את עורך הדין באפריל 1787 וראה את המסמכים ואת אילן היוחסין של באלסמו: לסבא רבא של באלסמו, מטאו מרטלו (Matteo Martello), היו שתי בנות: מריה (Maria), שנישאה לג'וזפה ברקונרי (Giuseppe Bracconeri); ווינצ'נצה (Vincenza), שנישאה לג'וזפה קליוסטרו (Giuseppe Cagliostro). למריה וג'וזפה ברקונרי נולדו שלושה ילדים: מטאו (Matteo); אנטוניה (Antonia); ופליצ'יטה (Felicità), שנישאה לפייטרו באלסמו (Pietro Balsamo, בנו של מוכר ספרים, אנטונינו באלסמו (Antonino Balsamo), שהכריז על פשיטת רגל לפני שמת בגיל 44). בנם של פליצ'יטה ופייטרו באלסמו היה ג'וזפה, שהוטבל בשם דודו רבא ובסופו של דבר אימץ גם את שם משפחתו. פליצ'יטה באלסמו עדיין הייתה בחיים בפלרמו בזמן מסעותיו של גתה באיטליה, והוא ביקר אותה ואת בתה. גתה כתב כי קליוסטרו היה ממוצא יהודי, וייתכן שהשם "באלסמו" בא מבעל שם בעברית (קליוסטרו עצמו קבע בפומבי שהוא תלמידו של חיים שמואל יעקב פאלק, הבעל שם מלונדון).
ג'וזפה באלסמו נולד למשפחה ענייה באלברגריה (Albergheria), שהייתה בעבר הרובע היהודי הישן של פלרמו, בירת סיציליה. למרות מצבה הכלכלי הרעוע של משפחתו, סבו ודודיו דאגו שג'וזפה הצעיר יקבל חינוך מוצק: הוא למד אצל מורה פרטי ולאחר מכן הפך לחניך במסדר הקתולי של יוחנן הקדוש (אנ'), ממנו סולק לבסוף.
בתקופתו כחניך במסדר, באלסמו למד כימיה וכן סדרה של טקסים רוחניים. ב-1764, כשהיה בן עשרים ואחת, הוא שכנע את וינצ'נצו מראנו (Vincenzo Marano) - צורף עשיר - בקיומו של אוצר נסתר שנקבר כמה מאות שנים קודם לכן בהר פלגרינו (אנ'), שמעל פלרמו. הידע של הצעיר על תורת הנסתר, העריך מראנו, יהיה בעל ערך במניעת התקפה על שניהם על ידי יצורים קסומים השומרים על האוצר. אולם לקראת עליית המשלחת להר פלגרינו, ביקש באלסמו ממראנו שבעים פיסות כסף.
כשהגיע זמנם של השניים לחפור את האוצר כביכול, באלסמו תקף את מראנו, שנותר מדמם ותוהה מה קרה לנער - במוחו, המכות שהוא היה נתון להן הייתה פעולתם של ג'ינים.
למחרת, ביקר מראנו בביתו של באלסמו בוויה פרצ'אטה (via Perciata, מאז שונה שמו לדרך "הרוזן קליוסטרו" [Conte di Cagliostro]), שם נודע לו שהצעיר עזב את העיר. באלסמו (בליווי שני שותפים) נמלט לעיר מסינה. בשנים 1765–1766 מצא עצמו באלסמו באי מלטה, שם הפך לעוזר (donato) עבור המסדר הריבוני הצבאי של מלטה ולרוקח מיומן.
מסעותיו
לורנצה סרפינה פליצ'אני, אשתואיור מהמאה ה-19 של הופעה של קליוסטרו בדרזדן
בתחילת 1768 עזב באלסמו לרומא, שם הצליח להשיג לעצמו עבודה כמזכירו של הקרדינל אורסיני. העבודה התבררה כמשעממת לבאלסמו ובמהרה הוא התחיל לנהל חיים כפולים, למכור קמעות "מצריים" קסומים וחריטות שהודבקו על לוחות ונצבעו כדי להיראות כמו ציורים. מבין הגולים והאסירים הסיציליאנים הרבים שפגש במהלך תקופה זו, אחד הכיר לו נערה בת שבע עשרה בשם לורנצה סרפינה פליצ'אני (בערך 8 באפריל 1751 - 1794), הידועה בשם סרפינה, לה נישא ב-1768.
בני הזוג עברו לגור עם הוריה של לורנצה ואחיה ב-vicolo delle Cripte ("סמטת הקריפטה"), הסמוכה לרחוב strada dei Pellegrini ("דרך הצליינים") בפלרמו. השפה הגסה של באלסמו והדרך שבה הוא הסית את לורנצה להציג את גופה עמדו בניגוד עמוק לאמונות הדתיות השורשיות של הוריה. לאחר דיון סוער, הזוג הצעיר עזב.
בשלב זה התיידד באלסמו עם אליאטה (Agliata), זייפן ונוכל, שהציע ללמד את באלסמו כיצד לזייף מכתבים, תעודות ושלל מסמכים רשמיים אחרים. אולם בתמורה, אליאטה ביקש יחסי מין עם אשתו הצעירה של באלסמו, בקשה שבאלסמו נעתר לה.[2]
בני הזוג נסעו יחד ללונדון, שם באלסמו, שהציג את עצמו כעת באחד מכמה שמות בדויים ותארים שהעניק לעצמו לפני שהחליט על התואר "הרוזן אלסנדרו די קליוסטרו", פגש את הרוזן דה סן ז'רמן. קליוסטרו נסע ברחבי אירופה, במיוחד לקורלנד, רוסיה, פולין, גרמניה ומאוחר יותר לצרפת. קליוסטרו ששילב את הידע שצבר במדעי הטבע, יכולת פסיכולוגית ואחיזת עיניים הצליח להיכנס לחוגי החברה הגבוהה והעשירה. הוא התפרסם כמי שמסוגל לרפא מחלות, שיודע איך לשמר נעורים נצחיים, שמעלה באוב רוחות ומייצר זהב באמצעות אלכימיה. רבים פנו אליו על מנת ליהנות משירותיו והוא צבר הון רב.[3] תהילתו גדלה עד כדי כך שהוא אף הומלץ כרופא לבנג'מין פרנקלין במהלך שהותו בפריז.
ב-12 באפריל 1777 התקבל ג'וזף קליוסטרו ("Joseph Cagliostro") כבונה חופשי של לשכת אספרנס (Espérance Lodge) מספר 289 ברחוב ג'רארד סטריט (Gerrard Street), בסוהו של לונדון.[4] בדצמבר 1777 עזבו קליוסטרו וסרפינה את לונדון ליבשת, ולאחר מכן נסעו דרך מדינות גרמניה השונות, וביקרו בלשכות של "טקס קיום הכללים הקפדני (אנ')" בחיפוש אחר מומרים ל"בנייה החופשית המצרית" של קליוסטרו. בפברואר 1779 נסע קליוסטרו למיטאו, (כיום בלטביה), שם פגש את המשוררת אליזה פון דר רקה (אנ'). בספטמבר 1780, לאחר שלא הצליחו בסנקט פטרבורג לזכות בחסותה של הצארינהיקתרינה הגדולה, עשו בני הזוג קליוסטרו את דרכם לשטרסבורג, שבאותה תקופה הייתה שייכת לצרפת. באוקטובר 1784 נסעו בני הזוג קליוסטרו לליון. ב-24 בדצמבר 1784 הם הקימו את לשכת האם המשותפת של זרם הבנייה החופשית המעורבת La Sagesse Triomphante ("החוכמה מנצחת") של טקס הבנייה החופשית המצרית שלו בליון. בינואר 1785 נסעו קליוסטרו ואשתו לפריז בתגובה להפצרותיו של הקרדינל דה רואן (אנ').
פרשת מחרוזת היהלומים
סאטירה על קליוסטרו במפגש הבונים החופשיים בלונדון ב-1786, מאת ג'יימס גילריי (אנ')
קליוסטרו הועמד לדין במסגרת פרשת מחרוזת היהלומים (אנ') בה היו מעורבים מארי אנטואנט והקרדינל דה רואן, והוחזק במאסר בבסטיליה במשך תשעה חודשים, אך לבסוף זוכה, כאשר לא נמצאו ראיות הקושרות אותו לפרשה. אף על פי כן, הוא גורש מצרפת בפקודת לואי השישה עשר, מלך צרפת, ויצא לאנגליה. שם הוא הואשם על ידי הגולה הצרפתי תוואנו דה מורנד (אנ') שהוא בעצם ג'וזפה באלסמו, דבר שאותו קליוסטרו הכחיש בפרסום "מכתב פתוח לעם האנגלי" (Open Letter to the English People), מה שאילץ את דה מורנד לחזור בו ולהתנצל.
בגידה, מאסר ומוות
קליוסטרו עזב את אנגליה כדי לבקר ברומא, שם פגש שני אנשים שהתגלו כמרגלים של האינקוויזיציה. כמה דיווחים טוענים שאשתו היא זו שבגדה בו בתחילה לאינקוויזיציה. ב-27 בדצמבר 1789 הוא נעצר על ניסיון לייסד לשכה של הבונים החופשיים ברומא[5] ונכלא בטירת סנטאנג'לו. הוא נשפט ובמקור נידון למוות ככופר וכמכשף (1790),[3] אך גזר הדין הומר מאוחר יותר למאסר עולם במבצר סן לאו (אנ') במזרח איטליה, שם מת ב-26 באוגוסט 1795.[1]
מורשת
הסופר הפורטוגלי קמילו קשטלו ברנקו זוקף לזכותו של באלסמו את יצירת הטקס המצרי של הבונים החופשיים ועבודה אינטנסיבית בהפצת רעיונות הבונים החופשיים, על ידי פתיחת לשכות בכל רחבי אירופה ועל ידי קבלת נשים לקהילה. הרעיון של "בנייה חופשית מצרית" נשמר באיטליה על ידי "טקס מצרים" (l'ordre maçonnique de Misraïm), שנוסד ב-1813 על ידי שלושת האחים היהודים ממשפחת Bédarride ובצרפת, טקס ממפיס שנוסד ב-1838 על ידי ז'אק אטיין מרקוניס דה נגר (Jacques Etienne Marconis de Nègre); אלה התאחדו תחת ג'וזפה גריבלדי כהטקס העתיק והפרימיטיבי של ממפיס-מצרים (אנ') (Rite ancien et primitif de Memphis-Misraïm) ב-1881.
קליוסטרו היה זייפן יוצא דופן. ג'קומו קזנובה, באוטוביוגרפיה שלו, סיפר על מפגש שבו הצליח קליוסטרו לזייף מכתב מאת קזנובה, אף על פי שלא היה מסוגל להבין אותו.
ההיסטוריון של תורת הנסתר, לואיס ספנס (אנ'), מעיר בערך שלו על קליוסטרו שהנוכל ניצל את עושרו ממעשי המרמה למעשים טובים על ידי הקמת ומימון של שרשרת של בתי חולים ליולדות ובתי יתומים ברחבי היבשת.
הוא נשא עמו כתב יד אלכימי "הטרינוסופיה הקדושה ביותר (אנ')" (La Très Sainte Trinosophie) במסעו חסר המזל לרומא, ונטען כי הוא כתב אותו.
קליוסטרו הוא שם הבמה של ישראל אוקסמן, קוסם ואמן חושיםישראלי, שהחליט להשתמש בשם זה בעקבות קריאת ספר על הרוזן קליוסטרו.
סיפורת (רשימה חלקית)
יקתרינה הגדולה כתבה שני מערכונים המגחכים את קליוסטרו במסווה של דמויות המבוססות עליו באופן רופף.
יוהאן וולפגנג פון גתה כתב קומדיה המבוססת על חייו של קליוסטרו, גם בהתייחסות לפרשת ענק היהלומים, הקופטה הגדולה (Der Groß-Coptha) שיצאה לאור ב-1791.
אלכסנדר דיומא האב השתמש בקליוסטרו בכמה מהרומנים שלו (במיוחד בז'וזף באלסמו (Joseph Balsamo) וב"הענק של המלכה" (Le Collier de la Reine), שם הוא טוען שהוא בן למעלה מ-3,000 שנה והכיר את הלנה מטרויה).
ז'ורז' סאנד כללה את קליוסטרו כדמות משנית ברומן ההיסטורי שלה, "הרוזנת מרודולשטדט" (La Comtesse de Rudolstadt; 1843).
אלכסיי ניקולאייביץ' טולסטוי כתב את סיפור האהבה העל-טבעי "הרוזן קליוסטרו" (Граф Калиостро) שבו הרוזן משיב לחיים נסיכה רוסית מתה מזמן, ומממש אותה מדיוקן שלה. הסיפור נעשה לסרט טלוויזיה סובייטי משנת 1984 בשם "נוסחת האהבה" (Формула любви).
קליוסטרו מופיע בצורה בולטת בשלושה סיפורים מאת רפאל סבטיני: "אדון הזמן" (The Lord of Time), "מסכת המוות" (The Death Mask) ו"הביצה האלכימית" (The Alchemical Egg), כולם כלולים באסופת "סיפורים סוערים" (Turbulent Tales) של סבטיני.
פרידריך שילר כתב רומן לא גמור "רואה הרפאים" (Der Geisterseher) בין 1786 ל-1789 על קליוסטרו.
Giacomo Casanova, Soliloque d’un penseur (1786). A pamphlet contra Cagliostro, published anonymously.
Le Couteulx de Canteleu, Les sectes et sociétés secrètes, politiques et religieuses (1863); Ch. XIII "Saint-Germain, Cagliostro, et l’affaire du collier".
Philippa Faulks and Robert L. D. Cooper. The Masonic Magician; The Life and Death of Count Cagliostro and his Egyptian Rite, London, Watkins, 2008.
Alexander Lernet-Holenia. Das Halsband der Königin (Paul Zsolnay Verlag, Hamburg/Vienna, 1962, historical study on the Affair of the Diamond Necklace, including a description of Cagliostro's background).
_LACMA_62.18_(1_of_2).jpg)
.jpg)
)_by_James_Gillray.jpg)
