ואליניאנו הצטרף לישועים ב-1566 ונשלח כאחראי על המיסיון הישועי במזרח הרחוק ב-1573. מינויו של איטלקי לפקח על האזור שבשליטת פורטוגל באסיה היה נתון בזמנו במחלוקת ומוצאו, כמו גם מדיניות ההתפשטות הסתגלנית שנקט, הובילו לעימותים רבים עם מיסיונרים אחרים.
השכלה וקבלת מינוי "המבקר"
ואליניאנו, בנם של האציל ג'מבטיסטה ואליניאנו (Giambattista Valignano) ואיזבלה דה סנגרו (Isabella de 'Sangro) נולד בקיאטי (Chieti) שבממלכת נאפולי ב-1539. הוא נשלח ללמוד משפטים באוניברסיטת פדובה. ב-1562 הואשם שדקר אישה ונכלא בוונציה. לאחר מספר חודשים שוחרר הודות להתערבותו של הארכיבישוף של מילאנו, קרלו בורומו (Carlo Borromeo) ורק אחרי ששילם פיצוי לקורבן לכאורה. ב-1565 עקר לרומא, שם למד להכיר ולהוקיר את מסדר הישועים ובמיוחד התרשם מהסיפורים אודות המיסיונים שהקימו בעולם. שנה אחר כך הצטרף כפרח כמורה לבית הספר הישועי שבכנסיית סנט'אנדראה שבגבעת הקווירינליס (Sant'Andrea al Quirinale) והחל ללמוד פילוסופיה בקולגיום רומאנום. הוא מונה למנהל בית פרחי הכמורה, אבל המשיך את לימודיו בתאולוגיהנוצרית (1569–1571) שבסיומם הוא קיבל הסמכה לכמורה כישועי.
תחילה מילא משרות שונות בארגון הישועים, אבל כנראה שהתובנות שגילה בלימודיו כלפי הבשורה הנוצרית שכנעו את חברי הכנסייה שהוא האדם האידיאלי להוביל את בשורת הקונטרה-רפורמציה במזרח. באוגוסט 1573, בגיל 34 בלבד, שבע שנים לאחר שהצטרף למסדר, הוא מונה ל"מבקר הכללי של המיסיונים בהודו המזרחית" וקיבל על עצמו את הנדר הרביעי[1].
אחריותו של ואליניאנו בתפקיד ה"מבקר" (בלטינית: visitare) הייתה לבחון ובמקרה הצורך לבצע ארגון מחדש של המבנה הארגוני והשיטות של המיסיונים בכל רחבי הודו, סין ויפן. הוא קיבל חופש פעולה מלא לפעול על פי שיקול דעתו, מנדט יוצא דופן בהתחשב בגילו הצעיר, והוא היה כפוף אך ורק לראש המסדר של הישועים ברומא. לאווירת הסמכות שהקרין נוספה עובדת היותו גבוה במיוחד עד כדי כך שגרם "לאנשים באירופה לסובב את ראשם ולהתקהלויות ביפן".
ב-1573 עזב ואליניאנו את רומא לפורטוגל והפליג לגואה, המושבה הפורטוגזית בהודו (מרץ 1574). ואליניאנו ערך ביקורים בכל המיסיונים הישועים במזרח: בהודו, במלזיה, באיי מאלוקו ובמקאו שעל חופי סין. מקאו הפכה לבסיסו העיקרי של פעילותו והוא יסד בה קולג' ישועי, אבל בסופו של דבר ניתנה עיקר פעילותו ותשומת לבו ליפן.
הפעילות המיסיונרית בסין
מיסיונרים נוצרים הגיעו לסין כבר במאה ה-5 כשהנסטוריאנים שכנסייתם נחשבה כמינות נדחקו למרכז אסיה ופעולת המיסיון שלהם הגיעה בסופו של דבר לבירת סין. המנזרים הראשונים נוסדו ב-635, אך בסוף שושלת טאנג (618-907) הורחקה הקהילה הנסטוריאנית מסין.
ניסיון נוסף לייבא את הנצרות לסין נעשה בימי הקיסר משושלת יואן, קובלאי חאן. האפיפיור שקיבל באמצעות מרקו פולו בקשה מקובלאי חאן לשלוח 100 מלומדים נוצריים שלח תחילה נזיר פרנציסקני ב-1294, וב-1342 נשלחו 32 מיסיונרים לסין, אלא שתוך פחות מ-25 שנה אסרה שושלת מינג שירשה את שושלת יואן על כניסת זרים לסין והנצרות נעלמה מסין בפעם השנייה.
הישועים ראו באוכלוסייה הענקית של סין כר נרחב להתנצרות ועשו ניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס למדינה. המיסיונר פרנסיסקו חאווייר היה הראשון שניסה לקבל אישור להיכנס לסין ובסופו של דבר מת ב-2 בדצמבר1552 באי הסיני שאנגצ'ואן, 14 קילומטר מהחוף הדרומי של סין בעודו ממתין לאישור המיוחל. הישועי מלכיור נונייז בארטו (Melchior Nuñez Barreto) היה הראשון שהורשה להיכנס לסין לתקופה קצרה (1555) ואחריו הורשו נזירים דומיניקנים, אוגוסטינים ופרנציסקנים לשהות בסין זמן קצר בטרם גורשו. ואליניאנו היה הראשון שהבין את סיבת הכישלונות הקודמים. הניסיונות הקודמים נעשו בצורה בלתי מתוכננת, כשהמיסיונרים, שלא הוכנו כראוי, ניסו לכפות מנהגים מערביים ואת השפה הלטינית בפולחן הדתי. ואליניאנו החליט שיש לבצע סינון קפדני של האנשים אותם ישלח לסין, ולהכין אותם היטב למשימה על ידי הכרות מעמיקה עם התרבות הסינית ולימוד השפה הסינית. כבסיס יציאה נבחרה מקאו, המושבה הפורטוגזית שהוקמה ב-1557 על חצי אי בחופה המזרחי של סין. מקאו הייתה מושבה משגשגת וסינים רבים חפשו בה עבודה. הישועים הקימו מיסיון במקאו כבר ב-1571, אם כי עיקר פעילותם הייתה דווקא ביפן.
המיסיונרים הראשונים בסין
מטאו ריצ'י, תמונת פורטרט מ-1610
תחילה זימן ואליניאנו למקאו את האב מיקלה רוג'רי, אותו הכיר עוד מרומא שעה ששימש כחונך שלו בבית הספר הישועי. רוג'רי ומעט מלווים הפליגו למקאו והם הגיעו למושבת הסחר הפורטוגזית ב-20 ביולי 1579. המשימה הראשונה שהוטלה על רוג'רי הייתה לימוד מנדרינית, ניב השפה הסינית שבו דברו הפקידים והמשכילים בכל רחבי האימפריה של סין. תוך כדי כך, ובהיותו מודע לכך שיבואו אחרים בעקבותיו הוא הקים את "שֶׁנְגמָאֶרדִינְג גִ'ינְגְיְוֵּ'אן" (בית סט. מרטין), בית הספר הראשון ללימוד סינית על ידי זרים. אף על פי שהתקדמותו בקליטת השפה הייתה איטית, היא הספיקה ליצור תקשורת עם פקידי הממשל הסינים במהלך שני מסעות קצרים לסין (1580-1581), ולקבל מהם שיתוף פעולה בלתי צפוי. ב-1582 הורה ואליניאנו גם לאב מטאו ריצ'י, ששהה אז בהודו, להגיע למקאו על מנת להצטרף לניסיון להקים מיסיון בסין. לאחר מאמצים אישר מושל המחוזות גואנגדונג וגואנגסי, גְווֹ יִינְגפּינְג, לרוג'רי להיכנס לסין עם ריצ'י ולהתגורר באופן קבוע בבית בסמוך למגורי המשנה למלך בג'אוצ'ינג, אז עיר הבירה האדמיניסטרטיבית של גואנגדונג. השניים הגיעו לג'אוצ'ינג דרך גואנגג'ואו, בירת גואנדונג כיום, ב-10 בספטמבר 1583.
השניים היו צריכים להתגבר על האמונה המוצקה של הסינים בעליונותם התרבותית והמדעית על כל העמים הזרים שנחשבו על ידי הסינים כברבריים, והם עשו זאת באמצעות פניה לרגש הסקרנות של הסינים כשהם מראים למבקרים המלומדים בביתם חפצים שהביאו מאירופה כדוגמת שעונים בגדלים שונים, מכשירים מוזיקליים, מתמטיים ואסטרונומיים, מנסרות שהראו את צבעי הקשת, ציורי שמן, ספרים שהראו באמצעות שרטוטים עבודות ארכיטקטוניות מאירופה וציורים ומפות של ערי המערב. מבלי לומר זאת בצורה מפורשת הם הראו לסינים המשכילים כי אולי בכל זאת יש מה ללמוד מזרים אלו. השמועה על השניים התפשטה ורבים באו לבקרם ולהתעניין במקומות שמהם באו ולשמוע על המלומדים בארצם.
אף שרוג'רי וריצ'י הסכימו כי הדרך שהתווה ואליניאנו לשכנע את הסינים בצדקת הנצרות היא להראות כיצד האמונות הסיניות המסורתיות מתמזגות עם התאולוגיה הנוצרית, התפתחו ביניהם חילוקי דעות לגבי הדרך הנכונה. ריצ'י שהעדיף את חברת המשכילים הסינים דגל בשילוב עם הקונפוציאניזם, בעוד שרוג'רי שהתערה בחברתם של פשוטי העם דגל במסורות הנפוצות יותר של בודהיזם וטאואיזם.
ב-1584 השלים רוג'רי כתיבת קטכיזם (מדריך להלכות ולתפילות של הדת הנוצרית) בסינית, הספר הראשון בסינית שנכתב בידי אירופאי. הספר הודפס ורוג'רי וריצ'י נהגו לחלק אותו לידידיהם כמתנה. רוג'רי נהג לבקר בכפרים בסביבה והצליח להטביל לנצרות כמה משפחות שהיוו את הגרעין של הקהילות הנוצריות הראשוניות בסין.
ההצלחה
מטרתם הסופית של רוג'רי וריצ'י הייתה להגיע אל קיסר סין בבייג'ינג. על פי הניסיון באירופה הדרך המהירה ביותר לנצר אומה הייתה לשכנע את העומד בראשה להתנצר. אלא שרוג'רי לא זכה לכך. בנובמבר 1588, בעודו יושב בג'אוצ'ינג, קיבל רוג'רי הוראה מוואליניאנו לחזור לרומא. ואליניאנו החליט לשלוח את רוג'רי בחזרה לרומא על מנת לשדל את האפיפיור לשלוח שגריר לקיסר סין, ואן-לי במטרה לקבל אישור לכך שהמיסיונרים יוכלו להתיישב באימפריה הסינית. אך בבואו לרומא נתקלה שליחותו זו בקשיים. מותם התכוף של כמה אפיפיורים ברצף מנע את האפשרות לדון בנושא. ראש מסדר הישועים, קלאודיו אקוּאַוויווה החליט שעדיף לחכות לנסיבות טובות יותר.
בינתיים עשה מטאו ריצ'י חיל. כשמטרתו הסופית היא בייג'ינג הוא עבר מג'אוצ'ינג לשאוגואן, עיר גדולה נוספת בגואנגדונג, משם לנאנצ'אנג, בירת מחוז ג'יאנגשי ואחר כך לנאנג'ינג בירת מחוז ג'יאנגסו ובירת סין בתחילת שלטון שושלת מינג, כשבכל מקום הוא דואג להקים מיסיון ישועי שאויש בדרך קבע. ב-1601 הצליח ריצ'י סוף סוף לקבל אישור לשהות בבירת סין, בייג'ינג, והתגורר בה עד מותו ב-1610. בתקופה זו הוא הצליח להמיר לנצרות כמה אלפי סינים שהיוו את הגרעין שממנו צמחה הקהילה הנוצרית קתולית בסין, ששרדה את הגזירות שבאו בשנים שאחר כך, ואת הטינה העזה שעוררו בשל קשריהם עם "הזרים" שבאה לידי ביטוי בפוגרומים שהתבצעו כלפיהם, בייחוד במרד הבוקסרים.
הפעילות המיסיונרית ביפן
האסטרטגיה המיסיונרית של ואליניאנו
ואליניאנו נסע ממקאו ליפן ושהה בה במשך שלוש תקופות: 1582-1579, 1592-1590, ו-1603-1598.
ביקורו הראשון של ואליניאנו ביפן נערך בין 1579 ל-1582 והוא עיצב אסטרטגיה בסיסית כיצד יש לגרום לאנשים לרצות להתנצר, המכונה בדרך כלל "סתגלנות". הוא שם דגש על הגברת השפעתם של הישועים יותר מאשר על דבקות בעיקרי האמונה. הוא השתדל להימנע מחיכוכים תרבותיים בכך שהתפשר עם מנהגים יפניים שעמדו בניגוד לערכי הקתוליות. אסטרטגיה זו עמדה בסתירה לזו שהייתה נהוגה על ידי חברי מסדרי הקבצנים (מנדיקנטים) כדוגמת הפרנציסקנים והדומיניקנים שוואליניאנו עמל קשה על מנת למנוע את כניסתם ליפן.
אלסנדרו ואליניאנו
ב-1581 הוא כתב את "כללי הטקס של המיסיונרים ליפן" (Il Cerimoniale per i Missionari del Giappone) ובו קבע קווים מנחים לישועים. בספר הוא מיפה בין ההיררכיה של הישועים לזו של זן בודהיסטים אף על פי שהוא תעב אותם. הוא טען שכדי למנוע מהיפנים לבוז להם, חייב כל ישועי להתנהג בהתאם למעמד אליו הוא שייך. עקב כך, נהגו האבות הישועים להגיש ארוחות פאר לדאימיו ולטייל ברחובות נגסאקי בלוויית משרתים יפנים חמושים. ביקורת על חיי פאר אלו ועל הגישה האדנותית שהפגינו הישועים ביפן הושמעה לא רק מיריביהם במסדרי הקבצנים, אלא אף על ידי כמה מהישועים עצמם. בנוסף, הוראותיו המפרטות את המנהגים והגינונים היפנים מעידות כי הבנתו את התרבות היפנית הייתה שטחית.
כפי שנצטווה על ידי אב מסדר הישועים, הוא הקדיש את מאמציו לטפח כמרים יפנים. הוא אילץ את האב פרנסיסקו קברל (Francisco Cabral 1609-1529) להתפטר ממשרתו כאחראי על המיסיון הישועי ביפן משום שקברל התנגד לתוכניותיו. אבל קברל לא היה היחיד שחלק על ואליניאנו. למעשה, ואליניאנו היה בדעת מיעוט בין הישועים ביפן. הוא היה אופטימי לגבי הכשרת כמרים ילידים, אך ישועים רבים פקפקו בכנותם של המומרים היפנים. וגם ואליניאנו עצמו אימץ השקפה שלילית לאחר ביקורו השני ביפן, אם כי הוא לא איבד תקווה. לאחר מותו של ואליניאנו, השתקפו הדוחות השליליים מיפן במדיניות מרכז מסדר הישועים ברומא בעשור השני של המאה ה-17 והארגון הגביל בצורה משמעותית את התנצרותם והסמכתם לכמורה של קתולים יפנים. באופן אירוני דווקא רדיפות המשטר של שוגונות טוקוגאווה אילצו את הישועים להסתמך יותר ויותר על המאמינים היפנים. למרות מדיניות המרכז, הסמיך הקולג' הישועי במקאו שנוסד בידי ואליניאנו כתריסר כמרים יפנים בלא שקיבלו הדרכה מספקת.
בביקורו הראשון ביפן נחרד ואליניאנו ממנהגים של אנשי המיסיון אותם חשב לרשלניים במקרים הקלים או לפוגעניים ובלתי נוצריים במקרים החמורים יותר.
מאוחר יותר כתב ואליניאנו, שעל אף שהמיסיון זכה לכמה הצלחות ניכרות בתקופתו של פרנסיסקו קברל, השיטות הכלליות בהם עשה האחראי על המיסיון לקו מאוד בחסר. בנוסף לבעיות שיצרו קשיי לימוד השפה היפנית והגזענות של האירופאים, נהגו חלק מהישועים ובמיוחד קברל "להתייחס בלא יוצא מהכלל למנהגים היפניים כאל סטיות ודיברו בזלזול עליהם. כשבאתי ליפן לראשונה אנשינו (ההמון בדרך כלל מחקה את המנהיג) הראו חוסר רצון ללמוד את המנהגים של היפנים, אך בעת נופש ובהזדמנויות אחרות נהגו להתלונן עליהם, להתווכח נגדם, ולהביע את דעתם שדרכינו עדיפות ובכך להכעיס מאוד את היפנים ולגרום להם לשאט נפש."
מכתביו של ואליניאנו משתמעת האמונה בהשפעה שיש למנהיגים ולכן באחריותם להתנהגותם של אלו הסרים למרותם. לפי כך, כל משגה בהתנהגות המיסיון כלפי היפנים הוא בהכרח כתוצאה ישירה של היד הקשה בה נקט קברל. ואליניאנו החל מיד לבצע רפורמה בהיבטים רבים של עבודת המיסיון, וכשהתאפשר הוא חתר תחת סמכותו של קברל כאחראי על המיסיון הישועי ליפן.
לימוד השפה
לימוד השפה היפנית היווה את אחת הבעיות המרכזיות בהתנהלות המיסיון. לפני שה"מבקר" הגיע ליפן, כתבו לו שבע עשרה מהמיסיונרים שמינה בעצמו והתלוננו שכמעט ולא קיימת הדרכה בלימוד השפה. קברל מחה וטען כי אירופאים אינם מסוגלים ללמוד יפנית ואפילו אחרי חמש עשרה שנות לימוד ה"אבות" מסוגלים בקושי רב להטיף, אפילו למומרים.
פעולתו הראשונה של ואליניאנו בהגיעו ליפן הייתה לחייב את כל המיסיונרים החדשים המגיעים ליפן להקדיש שנתיים ללימוד השפה. מיסיונרים חדשים אלו ידעו את השפה ברמה אחרת לגמרי ממאמציו הנלהבים אך היהירים של המיסיונר הראשון ליפן, פרנסיסקו חאווייר. ב-1595 יכול היה ואליניאנו להתרברב במכתב כי הישועים לא רק שהדפיסו מילון וספר על הדקדוק היפני אלא גם כמה ספרים נוספים (בעיקר על חייהם של הקדושים והקדושים המעונים) ביפנית בלבד. רוב החומר על הדקדוק והמילון נאסף בשנים 1603-1590, וכשהושלם היה כרך מקיף כשהמילון עצמו כלל כ-32,798 ערכים.
בעוד שקברל פעל למנוע מיפנים להתקדם מעבר לדרגת אחים במסדר הישועים, התעקש ואליניאנו שיש להתייחס אליהם בשוויון מוחלט כמו לכל אירופאי, ובעוד שפרחי הכמורה היפנים היו חייבים ללמוד לטינית לשימוש בסקרמנטים, העיר המבקר שהאירופאים הם שצריכים ללמוד את מנהגי היפנים, ולא ההפך. דעה, זו הייתה הפוכה לחלוטין לדעתו המוצהרת של קברל שהיפנים חייבים להסתגל לרעיונות ודרכי המחשבה המערביים.
הקמת הסמינרים
הצורך בכמורה מקומית היה ברור לוואליניאנו, ולכן ב-1580 שונה ייעודו של מנזרבודהיסטי שהתפנה זמן קצר לפני כן במחוז ארימה לסמינר חדש לכמרים. שם החלו עשרים ושניים מומרים יפנים צעירים את תהליך ההדרכה לקראת קבלת ההסמכה לכמורה. התהליך החל שוב שנתיים אחר כך באוזצי, שם למדו שלושים ושניים חניכים.
הנושא הראשון על סדר יומם של הסמינרים היה הדרכת השפה. ואליניאנו הבהיר שכל החניכים בסמינר, בלא תלות ברקעם, חייבים לקבל השכלה הן בלטינית והן ביפנית. לאחר שהונחו היסודות למדו הסטודנטים תאולוגיה, פילוסופיה ודוקטרינה נוצרית. הייתה זו תוכנית חינוך ישועית טיפוסית, ששיקפה את ההשכלה הישועית באירופה. אבל היו כמה הבדלים משמעותיים. למשל, כיוון שהסמינר בארימה היה מנזר בודהיסטי מוסב, ומכיוון שוואליניאנו הדגיש את הצורך בהסתגלות תרבותית, הושארה התפאורה המקורית כמעט בלא שינוי. תבנית זו חזרה על עצמה בסמינרים אחרים באתרים אחרים. ב-1580 הוא ציין ב"עקרונות לניהול סמינרים יפנים", חוברת הדרכה המדקדקת בפרטים על שיטות הסמינר, כי "יש להחליף את שטיחי הטטמי מדי שנה" וכי בתוך הסמינר חייבים הסטודנטים ללבוש "קטבירה" (בגדי קיץ) או קימונו מכותנה כחולה" ומחוץ לסמינר יש ללבוש "דוֹבּוּקוּ" (מעיל שחור). התלמידים נצטוו לאכול אורז לבן עם רוטב ותוספת של דג.
מטרתו של ואליניאנו הייתה ברורה. הסמינרים היו מוסדות ישועים טיפוסיים שבהם החינוך היה הומניסטי וסקר נושאים תאלוגיים, אבל אורח החיים בהם היה יפני לחלוטין. הם תוכננו בקפדנות למזג, ככל שניתן, בין הרגישויות של היפנים יחד עם אידאולוגיה אירופית. בקצרה, הם היו המקום המושלם לאמן מטיפים יפנים, אנשים שיוכלו לפנות גם למשפחותיהם ולידידיהם וגם לחברה היפנית. ישנם חוקרים הסוברים שוואליניאנו פעל לשכפל את המוסד היפני של "דוֹג'וּקוּ", או נזירים מתלמדים. זוהי כנראה פרשנות הולמת, שכן נראה שהסמינרים הקתולים משכו אליהם רבים מבני המשפחות האצילות העשירות שנהגו באופן מסורתי לחיות כנזירים בודהיסטים מתלמדים, אם כי על פי המסורת הישועית הטיפוסית לא הייתה הגבלה לקבל לסמינרים רק את בני קבוצת אוכלוסייה זו.
המחשבה השיטתית והמאורגנת של ואליניאנו הייתה נוכחת בכל היבט של ארגון המיסיון. בנספח ל"עקרונות לניהול סמינרים יפנים" היה לוח זמנים יומי מדוקדק עבור התלמיד בסמינר. בהתאם לרוח הדברים הכללי, כללו הפעילויות המתוכננות הן לימודי לטינית והן לימודי יפנית יחד עם שעורי מקהלה ומוזיקה.
ההצלחה של הרפורמות בסמינרים
לא ברור מה הייתה מידת הצלחתן של הרפורמות של ואליניאנו, למרות האידיאליזם הצרוף שבבסיסן. הן בוודאי עודדו מומרים יפנים להצטרף למסדר. בעשור שלאחר ביקורו הראשון של ואליניאנו הצטרפו כשישים יפנים לישועים כפרחי כמורה. אך היו גם בעיות. רק מעט נזירים בודהיסטים נאלצו לחיות תחת חוקי העוני כפי שנכפו על ידי הישועים, ומכיוון שנתינת מתנות היא חלק חשוב מאוד בקשרים החברתיים של היפנים, גרם האיסור על פרחי הכמורה על קבלתן לניכור בינם לבין משפחותיהם.
בנוסף, התלמידים חשו נפגעים בשל התרגילים הרוחניים שהמציא מייסד מסדר הישועים איגנטיוס מלויולה ובמיוחד הדגש על הוידוי ועל בחינת המצפון[2] שהתקבלו על ידי חניכי התרבות היפנית כבלתי נאותים ביותר. ואליניאנו, קברל ואחרים דיווחו לעיתים קרובות כיצד התרבות היפנית הדגישה את הצורך בהדחקת הרגש ובהסתרתו. בעיה זו הוחמרה בשל חוסר יכולתם של רוב הישועים לדבר יפנית שוטפת או להבין את השפה. חשיפת המחשבות הנסתרות של היחיד לאחר באמצעות מתורגמן, נראתה כהפרה בוטה של המנהגים החברתיים.
ודבר אחרון, ויסודי אף יותר, התרבות היפנית לא ראתה ואינה רואה גם כיום בחיי דת כנפרדים לחלוטין מהחיים החילוניים כפי שהישועים הבינו זאת. בתוך רוב הקהילות הבודהיסטיות מקובל, ואף מצופה מאנשים ונשים צעירים לשהות בבידוד כמה חודשים או שנים כנזירים או כנזירות. אבל בעוד שבתרבות היפנית מקובל מצב בו נזיר נודר למשך תקופה מוגבלת ואז חוזר לעיסוקיו הקודמים, הרי שהכנסייה הקתולית של תקופת הקונטרה רפורמציה, עם הדגשים ששמה על ייעוד בחיים ועל כמורה נצחית, לא הייתה מוכנה בכלל להסכין עם מצב בו נזיר או כומר חוזר לחייו כחילוני.
מרקנטיליזם ונמל נגסאקי
ככל שהמיסיון הישועי ביפן הלך והתרחב במהירות החלו להצטבר קשיים כלכליים. כסף נדרש על מנת לממן את כל המוסדות הישועים: הסמינרים, בתי הספר, בתי הדפוס והמיסיונים. הקונפליקט הנצחי "בין אלוהים וממון" כפי שתיאר זאת ואליניאנו התחולל ברוב ההיסטוריה של המיסיון.
נתיבי הסחר הפורטוגזיים במזרח
בתחילה ניסו השליטים המקומיים היפנים, הדאימו, להתחבב על ראשי הישועים במטרה להבטיח שספינות הסוחר הפורטוגזיות יערכו ביקורים בנמל המקומי שלהם בתדירות גדולה יותר. כל זה השתנה ב-1580 כאשר האב ויללה (Vilela) הצליח לשכנע את הדאימו ששלט על נמל נגסאקי, אומורה סומיטאדה (大村純忠), להתנצר. בתור שי הועבר הנמל, שאז היה כפר דייגים קטן בלבד, לחסות המסדר, כמו גם המצודה שבנמל.
ראש מסדר הישועים ברומא, הזדעזע למשמע החדשות על צבירת רכוש בוטה זו והורה בתקיפות כי השליטה הישועית בנגסאקי תהיה זמנית בלבד. אך קברל וואליניאנו העדיפו להתעלם בצורה מנומסת מהוראה זו, כפי שהתעלמו מרוב ההצעות שהגיעו מאירופה, בייחוד משום, כפי שהסביר ואליניאנו אחר כך, העיירה הפכה עיר מקלט לנוצרים שנרדפו ונעקרו ממקומות מגוריהם.
תחת שליטתם של הישועים גדלה נגסאקי מעיירה שבה רחוב אחד לנמל בינלאומי שהתחרה בגואה ובמקאו. הבעלות של הישועים על נמל נגסאקי נתנה להם מונופול על מיסוי הסחורות המיובאות ליפן. המסדר היה פעיל במיוחד בסחר הכסף היפני, בו נשלחו כמויות גדולות של כסף יפני לנמל קנטון בסין תמורת משי סיני, אבל ראשי המיסיון היו מודעים לפגם הבסיסי בעצם המעורבות של המסדר בעסקאות המרקנטיליסטיות והיו נחושים לצמצם את המסחר למינימום.
עימותים עם רומא
פגיעה זו בערכי הכנסייה[3] לא עברה בשקט. ראשי המיסיונים האירופאים האחרים באזור והסוחרים שסחרו עם יפן דאגו לדווח לאפיפיור על הפרה זו של חובות המסדר. בסופו של דבר נאלץ האפיפיור להתערב וב-1585 הורה הכס הקדוש על הפסקה מיידית של כל הפעולות המרקנטיליסטיות של המסדר. ואליניאנו פנה בתחינה נרגשת לאפיפיור, באומרו שהוא יפסיק מיד כל סחר אם יהיה מקור אחר שיוכל לשלם מדי שנה את 12,000 הדוקטים שנדרשו לכסות את ההוצאות השנתיות שלהם. נטישת מסחר המשי, הוא אמר, תהיה שקולה לנטישת המיסיון ליפן, דבר שהיה ללא ספק נכון. במכתב לראש המסדר ביקש ואליניאנו רחמים ומעל לכל אמון. "הוד קדושתך צריך להותיר את העניין למצפוני, משום שבעזרת האל אני בטוח שאמשיך להרהר בדבר, ואף להתחשב בשם הטוב של המסדר ביפן ובסין, ולכשייראה הדבר בעיני אפחית ולבסוף אפסיק לחלוטין את המסחר".
אבל ואליניאנו היה חייב להשיג מימון ממקור כלשהו. בהגיע שנת 1580 כבר החזיק המסדר קהילה של 150,000 איש, 200 כנסיות מאוישות בידי 85 ישועים, כולל עשרים יפנים וכ-100 פרחי כמורה. עשור אחר כך היו 136 ישועים ביפן ויחד עם הצוות הנלווה אליהם היו כ-600 איש הנסמכים לחלוטין על המסדר שיממן את קיומם. כל זאת, בנוסף לבנייה ותחזוקה של כנסיות, בתי ספר, סמינרים ובתי דפוס שעלו ממון רב. על רקע העוני הרב ששרר אז ביפן לא היה זה מפתיע שוואליניאנו אישר למיסיון להסתמך על מסים שנגבו בנמל נגסאקי.
ערוב ימיו וההידרדרות של המיסיון ביפן
אלסנדרו ואליניאנו הפעיל את סמכותו כ"מבקר" לפקח על כל המיסיונים הישועיים באסיה מהנמל הפורטוגזי הראשי, מקאו, אך המוקד העיקרי לפעילותו היה תמיד המיסיון ליפן. לקראת סוף המאה ה-16 הלך והתדרדר מצבו של המיסיון הישועי ביפן בשל גזרות שהטיל עליו שליטי יפן, תחילה העוצר טויוטומי הידיושי, ואחר כך החמירו השוגונים של שושלת טוקוגאווה את המצב עוד יותר.
טוקוגאווה איאיאסו פעל במרץ למנוע את כל הניסיונות האירופאים לחדש את הקשר עם יפן, מסיבות דתיות או אחרות, לאחר שעלה לשלטון ב-1603. כל הסמוראים ואנשי הצבא נצטוו להתכחש לנצרות ולהסיר סמלים נוצרים מלבושם. אחר כך נצטוו גם השליטים המקומיים, הדאימו, ופשוטי העם לעמוד גם הם באותם המגבלות. ב-1636 חוקק השוגוןאִיֶימיצו את צו ה"סאקוֹקוּ" (מילולית "ארץ קשורה בשרשראות") ששם קץ לכמעט כל קשר עם העולם החיצון. על ספינות יפניות נאסר לעזוב את המדינה באיום של הוצאה להורג של צוותיהן, ובאופן דומה, כל יפני שניסה לחזור ליפן מחו"ל הוצא להורג, והסחר עם המערב הצטמצם לתחנת הסחר ההולנדית באי המלאכותי דג'ימה במפרץ נגסאקי. את מדיניות הבידוד הפסיק הקומודור האמריקנימת'יו פרי ב-1853 בכוח באמצעות הכנסת צי של ספינות קרב למימי יפן. יפן החלה אז תקופה של מודרניזציה מהירה (תקופת מייג'י) והארץ נפתחה שוב לקהיליה הבינלאומית.
ואליניאנו מת במקאו בינואר 1606. אחד ממעריציו הישועים ציין בדברי השבח שלו "באלוהים אנחנו מקוננים לא רק על המבקר הקודם שלנו ואבינו, אלא, כפי שיש הסוברים כך, השליח של יפן."
מורשת
ארבעת היפנים שנשלחו על ידי ואליניאנו לאירופה עם האב מסקיטה ב-1586.
ואליניאנו סלל את הדרך ליחסים קרובים יותר בין עמי אסיה לעמי אירופה על ידי תמיכה ביחס שווה לכל בני האדם. הוא העריץ את העם היפני ובחזונו ראה את יפן כאחת המדינות הנוצריות המובילות בעולם. בציטוט ידוע מכתביו נאמר כי היפנים " לא רק שעולים על כל עמי המזרח, הם עולים גם על האירופאים" (אלסנדרו ואליניאנו, 1584, " Historia del Principo y Progresso de la Compania de Jesus en las Indias Orientales (1542-64)" – ההיסטוריה של ראשית והמשך מסדר ישו באינדים המזרחיים"). ואליניאנו שלח לאירופה ארבעה אצילים יפניים בראשות מנסיו איטו (伊東マンショ), שהיה השליח הרשמי הראשון מיפן לאירופה.
הוויכוח בין הישועים שתמכו בפילוסופיה שהתווה ואליניאנו לשילוב מסורות מקומיות (קונפוציאניזם, טאואיזם בסין, פולחן האבות ביפן, הברהמינים בהודו) בפולחן הנוצרי כדרך המהירה ביותר לנצר תרבויות שלמות, לבין המסדרים הנוצריים האחרים (בייחוד הדומיניקנים) שטענו כי אלו סממנים של עבודת אלילים וכי הם עומדים בסתירה מוחלטת לדת הקתולית הטהורה, התרחש במהלך כל המאה ה-17 ותחילת ה-18 וכונה המחלוקת על הטקסים הסיניים. הוויכוח הסתיים בניצחונם של הדומיניקנים כאשר ב-1715 הכריז האפיפיור קלמנס האחד עשר, בבולה "אקס אילה דיא" (Ex Illa Die – "החל מיום זה"), כי הוא אוסר על הערצת קונפוציוס כחלק מהפולחן הנוצרי בסין. תגובת קיסר סין, קָאנְגשִׂי, להכרזה, שבה הורה גירוש כל המיסיונרים מסין, הוכיחה את צדקתו של ואליניאנו. אבל כ-30 שנים אחר כך, ב-1742, אישר גם האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר את ההכרזה של קלמנס האחד עשר. ב-1773 ביטל האפיפיור קלמנס הארבעה עשר את מסדר הישועים ובכך קיבע את ההחלטה למשך זמן רב. רק ב-1939 שינה האפיפיור פיוס השנים עשר החלטות אלו.
לקריאה נוספת
Boxer, C.R.; The Christian Century in Japan, Berkeley: University of California Press, 1951
Braga, J.M.; "The Panegyric of Alexander Valignano, S.J." In Monumenta Nipponica, Vol. 5, No. 2. (Jul., 1942), pp. 523-535
Cooper, Michael S.J.; Rodrigues the Interpreter, New York: Weatherhill, 1974
Moran, J.F.; The Japanese and the Jesuits, London: Routledge, 1993 Google Books חלקים מהספר זמינים באתר
Murakami, Naojiro; "The Jesuit Seminary of Azuchi"Monumenta Nipponica, Vol. 6, No. 1/2. (1943), pp. 370-374
Schutte, Josef Franz S.J.; Valignano’s Mission Principles for Japan, St. Louis: Institute of Jesuit Sources, 1980
Valignano, Alessandro 1584, "Historia del Principo y Progresso de la Compania de Jesus en las Indias Orientales (1542-64)" ("History of the Beginnings and Progress of the Society of Jesus in the East Indies (1542-64)")
^כל נזיר במסדרי הנזירים השונים נודר שלושה נדרים, עוני, פרישות, ומשמעת. בחלק מהמסדרים קיים נדר רביעי. אצל הבנדיקטינים למשל, הנדר הרביעי הוא קביעות, התחייבות להישאר במנזר כל חייו של הנודר. אצל הישועים הנדר הרביעי הוא ציות לאפיפיור שהפך ברבות הימים להתחייבות לשרת כמיסיונר בכל מקום בעולם אליו יישלחו גם אם לא יועבר אליהם כסף או שתסודר להם תחבורה. בפועל מי שהורשה לנדור את הנדר הרביעי נחשב כחלק מהעילית של הישועים.
^התלמיד אמור לדווח למדריך על מחשבותיו ולנתח אותן, האם הן נובעות ממגמה טובה או ממגמה רעה.
