אלברט פרסונס
Albert Parsons

לידה	20 ביוני 1848 מונטגומרי, ארצות הברית
הוצאה להורג	11 בנובמבר 1887 (בגיל 39) שיקגו, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות וולדהיים
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	לוסי פרסונס

אלברט ריצ'רד פרסונס (באנגלית: Albert Richard Parsons; ‏20 ביוני 1848 - 11 בנובמבר 1887) היה עיתונאי, נואם ואנרכיסט אמריקאי. כנער שירת בצבא הקונפדרציה בטקסס במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. אחרי המלחמה הפך לפעיל למען זכויותיהם של העבדים המשוחררים, ולאחר מכן שימש כפקיד רפובליקני במהלך "תקופת השיקום". ב-1873 עבר עם אשתו, לוסי פרסונס, לשיקגו ועבד במספר עיתונים. שם החל להתעניין בזכויות עובדים. פרסונס היה אחד מארבעת הפעילים הרדיקלים שהורשעו, בצורה מעוררת מחלוקת, ונתלו, בעקבות חלקם ב"מהומות היימרקט".

אלברט פרסונס נולד ב-20 ביוני 1848 במונטגומרי, אלבמה, כאחד מתוך עשרה ילדים לבעל בית חרושת לנעליים ועור שמוצאו ממיין.

פרסונס טען שהוא נצר למשפחה חלוצית של מהגרים אנגלים, שראשוניה, מצד אביו, הגיעו למפרץ נרגנסט (היום ברוד איילנד) ב-1632. אחד מבני משפחת אמו (משפחת טומפקינס) היה מקורב של ג'ורג' וושינגטון בזמן המהפכה האמריקאית, ונלחם לצידו בקרב ברנדיוויין במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. שני אבות קדמונים נוספים שלו היו סמואל הולדן פרסונס, מייג'ור גנרל בצבא הקונטיננטלי במסגרת מלחמת העצמאות האמריקאית, וקפטן פרסונס שנפצע בקרב גבעת בנקר.

שני הוריו של פרסונס נפטרו כשהיה ילד צעיר, והוא גדל אצל אחיו הגדול, וויליאם הנרי פרסונס, שהיה כבר אדם נשוי ובעלים של עיתון קטן בטיילר, טקסס, ה"טיילר טלגרף". באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, עברה המשפחה להתגורר במחוז ג'ונסון שבטקסס, אז אזור ספר של ארצות הברית, וחיו בו כשלוש שנים. לאחר מכן, שבו להתגורר במרכזה של טקסס, והקימו חווה בעמק של נהר הבראזוס.

ב-1859, בגיל 11, עזב פרסונס את בית אחיו ועבר להתגורר עם אחותו בוייקו, טקסס. פרסונס למד בבית הספר היסודי במשך כשנה לפני שעזב כדי להיות שוליה למדפיס בעיתון ה"גלווסטון דיילי ניוז", מערכת יחסים שפרסונס אפיין כמשעבדת.

פרוץ "מלחמת האזרחים האמריקאית" - או "מרד בעלי העבדים", כפי שכינה זאת פרסונס מאוחר יותר - הוביל אותו לעזוב את העבודה השנואה עליו כשוליה. מיד עם תחילתה של המלחמה, כשהיה בן 13, התנדב להילחם בצבא הקונפדרציה במסגרת יחידה לא סדירה שנודעה בשם "Lone Star Greys". הפעולה הצבאית הראשונה של פרסונס הייתה על סיפונה של ספינת נוסעים בשם "מורגן" שעשתה את דרכה למפרץ מקסיקו כדי ליירט וללכוד את הכוחות של הגנרל דייוויד אי. טוויגס, שהתפנו מטקסס בדרכם לוושינגטון הבירה.

בשובו, ביקש פרסונס להתגייס ליחידה סדירה של צבא הקונפדרציה, רעיון שזכה ללעג מצד מעסיקו והאפוטרופוס שלו באותה עת, המוציא לאור של ה"גלווסטון דיילי ניוז", ווילארד ריצ'רדסון. פרסונס עזב את עבודתו בעיתון, והצטרף לפלוגת ארטילריה במבצר שנבנה בחיפזון בסביין פאס, טקסס, שם אחד מאחיו הגדולים שימש כקפטן של פלוגת חיל רגלים. במשך כשנה השתתף פרסונס באימונים הצבאיים שם, כשתפקידו העיקרי היה לספק אבק שרפה לתותחנים. עם תום תקופת הגיוס הראשונה שלו, עזב פרסונס את מבצר סביין כדי להצטרף ליחידת הפרשים עליה פיקד אחיו הגדול אצלו גדל, וויליאם הנרי, הרגימנט ה-12 של חייל הפרשים של טקסס, שנודע גם בכינויו "מתנדביו הרכובים של פרסונס". אלברט שימש כסייר, וראה קרבות במסגרת שלוש מערכות צבאיות נפרדות במלחמה.

לאחר המלחמה, שב פרסונס לווייקו, טקסס, ומכר את הפרד שלו בעבור 40 אקרים (כ-160 אלף מטר רבוע) של שדה תירס. הוא העסיק עבדים משוחררים כדי שיעזרו לו בקציר, וממכירת היבול הצליח להשיג סכום נאה שהצליח להספיק לו לשכר לימוד של חצי שנה באוניברסיטת וייקו (היום מכללה בפטיסטית פרטית בשם ביילור).

לאחר תקופתו באוניברסיטה, החל לעבוד בדפוס, תחילה במשרד הדפסה, ואחר כך בעיתון משלו שהוציא לאור ב-1868 תחת השם ה"וייקו ספקטייטור". בעיתונו הציג את העמדה הבלתי פופולרית בדרום בשעתו כשקרא לקבל את תנאי הכניעה שהציבו אנשי האיחוד לאנשי הקונפדרציה, ולקבל את האמצעים שהאיחוד כפה על הקונפדרציה ב"תקופת השיקום" להבטחת זכויותיהם הפוליטיות של העבדים המשוחררים. זה התברר להיות רגע מכריע בחייו של בן ה-20, כפי שכתב לימים בזיכרונותיו:

הפכתי לרפובליקני, ובעקבות זאת, כמובן, הייתי חייב להיכנס לפוליטיקה. בשל כך חשפתי את עצמי לשנאה מצד רבים מחבריי לנשק לשעבר, משכניי, ומהקו קלוקס קלאן. הקריירה הפוליטית שלי הייתה מלאת התרגשות וסכנה...העבדים המשוחררים הטריים מרחבי הארץ החלו להכיר אותי ולהעריץ אותי כחבר וכמגן שלהם, ומצד שני התחלתי להיחשב לכופר פוליטי ולבוגד על ידי מרבית משותפיי לשעבר.

— Parsons, Life of Albert R. Parsons, pg. 9.

באווירה פוליטית טעונה זו, עיתונו של פרסונס לא יכול היה לשרוד עוד זמן רב, ופרסומו הופסק זמן קצר לאחר מכן.

ב-1869 התקבל פרסונס לעבודה ככתב נסיעות וסוכן עסקים ב"דיילי טלגרף של יוסטון". אז הכיר את מי שלימים תהיה אשתו, לוסי פרסונס, שפחה משוחררת ממוצא מקסיקני, אפריקאי וילידי-אמריקאי, לה נישא ב-1871.

ב-1870 נהנה פרסונס מחסותה הפוליטית של המפלגה הרפובליקנית כשהתמנה לעוזר שמאי מס ההכנסה של ארצות הברית, תחת ממשלו של הנשיא יוליסס ס. גרנט. בנוסף, עבד כמזכיר הסנאט של מדינת טקסס, בטרם מונה לסגן ראש נציב מס ההכנסה של ארצות הברית באוסטין, טקסס, תפקיד בו החזיק עד 1873.

בקיץ 1873 טייל פרסונס באופן נרחב במערב התיכון של ארצות הברית, כנציג של המחלקה החקלאית של טקסס. במסעו קיבל פרסונס זווית ראייה רחבה יותר של ארצות הברית, והחליט לעבור עם אשתו לשיקגו, אילינוי.

בשיקגו מצא פרסונס עבודה ככתב ב"שיקגו טיימס".

ב-1874 החל להתעניין בפוליטיקה מעמדית בעקבות מאמציה של תנועה שורשית מקרב מעמד הפועלים לדרוש הסברים מ"האגודה לסעד ולסיוע של שיקגו" לגבי מיקומם של מיליוני דולרים שהחברה גייסה עבור נפגעי השרפה הגדולה של שיקגו של אוקטובר 1871. העיתונות המסחרית נחלצה לעזרתה של האגודה, הוקיעה את מבקריה של האגודה, ותייגה אותם בין השאר כ"קומוניסטים", מה שהוביל את פרסונס להתחיל לחקור אודות מהותו של האישום הזה. החקירה הזו שכנעה אותו בדבר צדקתה של התנועה השורשית נגד האגודה, והובילה אותו למצוא הקבלה בין הטיפול באנשים העניים בצפון העירוני של אילינוי ובדרום המשוקם של טקסס, ולהבין שישנה עוולה בסיסית ביחסי העבודה בחברה ובהסדרים החברתיים והתעשייתיים הקיימים.

ב-1875 עזב פרסונס את המפלגה הרפובליקנית, והצטרף ל"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אמריקה" שהייתה בחיתוליה. פרסונס נכח בכנס השני של המפלגה, שנערך בפילדלפיה בין ה-4 ל-6 ביולי 1875, והיה לאחד מהחברים המובילים שלה בשיקגו.

ב-1876 התאחדה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שהיה חבר בה עם "מפלגת הפועלים של אמריקה" ליצירת "מפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה". באותה שנה הצטרף פרסונס גם לאבירי העבודה (Knights of Labor) - איגוד עובדים בעל אידאולוגיה רפובליקנית שהחל לפעול באותה תקופה, בעיקר לקידום יום עבודה בן 8 שעות, בו נשאר חבר עד למותו כעשור מאוחר יותר. זמן לא רב לאחר שהצטרף לאבירי העבודה, ייסדו פרסונס וחברו ג'ורג' שילינג את המסדר הראשון של האבירים בשיקגו.

בסתיו של אותה שנה היה מועמד מפלגתו למועצת העיר של שיקגו, וזכה לשישית מהקולות. באביב 1877 רץ פרסונס לתפקיד פקיד מחוז קוק, אילינוי, הפסיד בדוחק, אך זכה ל-8,000 קולות. במהלך חייו, רץ פרסונס פעמיים עבור תפקיד פקיד מחוז קוק, ופעם אחת עבור מקום בקונגרס האמריקאי מטעם אילינוי.

פרסונס היה לאחד מהדוברים הראשיים בשפה האנגלית למען המטרה הסוציאליסטית בשיקגו של שנות ה-70 של המאה ה-19. ב-1877 פרצה שביתת עובדי רכבת גדולה בכמה מדינות בארצות הברית, ביניהן אילינוי. ב-21 ביולי, כשבוע לאחר פרוץ השביתה, נקרא פרסונס לשאת דברים בפני קהל של כ-30,000 עובדים שקיימו עצרת ברחוב השוק בשיקגו. פרסונס נשא נאום רב עוצמה בפני השובתים וחבריהם מטעם מפלגתו, מה שעלה לו באיבוד עבודתו ככתב ב"שיקגו טיימס" ביום למחרת.

לאחר פיטוריו, עשה את דרכו למערכת העיתון הסוציאליסטי המוביל באמריקה בשפה הגרמנית, ה"ארבייטר צייטונג של שיקגו" (עיתון הפועלים של שיקגו). שם נמצא על ידי שוטרים שליוו אותו לעיריית שיקגו, בה הוכנס לפגישה עם מפכ"ל המשטרה העירונית ועוד כ-30 מ"נכבדי" העיר. בפגישה ננזף פרסונס במשך כשעתיים, כשמפכ"ל המשטרה חוקר אותו בדבר הגעתו מטקסס וניסיונותיו להתסיס את העובדים המקומיים של שיקגו להתקוממות. פרסונס הכחיש את הטענה שהוא התסיס אותם, וטען שהוא דווקא דרבן את העובדים שלא לשבות אלא ללכת לקלפיות כדי לבחור נציגים חדשים שישנו את המצב. נכבדי העיר הנרגזים ששהו בחדר מלמלו בכעס שיש לתלות את פרסונס ולהוציאו להורג, ומפכ"ל המשטרה הבהיר לו שחייו בסכנה ודחק בו לעזוב את העיר. פרסונס הורשה לעזוב, אך הוא החליט להישאר בעיר, למרות האיומים המרומזים על חייו.

השביתה של 1877 בשיקגו דוכאה לבסוף באלימות על ידי המשטרה וכוחות מיליציה, והסדר הישן הוחזר על כנו.

בסיום העשור, פרש פרסונס מפעילות בפוליטיקה האלקטורלית. הוא הסביר זאת בכך שהגיע למסקנה שהצבעה בקלפי אינה יכולה לפתור את הבעיות החמורות הקיימות בעולם העבודה.

פרסונס הפנה את עיקר פעילותו לתנועה ההולכת וגדלה לקיצור יום העבודה ל-8 שעות. בינואר 1880 "הליגה ל-8 שעות עבודה של שיקגו" שלחה את פרסונס כנציגה לכנס לאומי בוושינגטון הבירה, שמטרתו הייתה להשיק תנועת שתדלנות ארצית שתתאם את המאמצים של ארגוני העובדים השונים במאבק לזכות ליום עבודה בן 8 שעות, ולאכוף שינוי זה.

ב-1881, חוותה "מפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה" ירידה תלולה במספר חבריה, פלג רדיקלי עם נטיות אנרכיסטיות פרש מהמפלגה והקים את "מפלגת העבודה הסוציאליסטית המהפכנית" (Revolutionary Socialist Labor Party). פרסונס שימש כציר בכנס היסוד של המפלגה. שנתיים לאחר מכן, באוקטובר 1883, שימש כציר בוועידה בפיטסבורג בה היו שותפים אנשי הפלג הרדיקלי בהקמת מה שכונה בשם "האינטרנציונל השחור", הסתדרות פועלים בינלאומית אנרכיסטית, בה היה שותף עד סוף חייו.

ב-1884 השיק שבועון אנרכיסטי בשם "The Alarm", שהיה לביטאון של "האינטרנציונל השחור", ונערך על ידי פרסונס. הגיליון הראשון יצא ב-4 באוקטובר 1884, והופץ ב-15,000 עותקים. הגיליון הורכב מארבעה עמודים ונמכר בעבור 5 סנט לכיסוי ההוצאות. למרות השימוש בסיסמה המרקסיסטית הידועה "פועלי כל העולם, התאחדו!" בראש העמוד הראשון, העיתון היה אנרכיסטי במוצהר.

בחודשים הראשונים של 1886 החל המזל להאיר פנים לעובדים, קואליציה של איגודי העובדים בארצות הברית הכריזה על שביתה כללית, לאחר שתביעתם משנת 1884, לקצר את יום העבודה לשמונה שעות, לא נענתה. התביעה ביקשה להשוות את תנאי הפועלים השכירים בארצות הברית, אשר עבדו למעלה מעשר שעות ביום שישה ימים בשבוע בתנאים שסיכנו את בריאותם וחייהם, לאלו של הפועלים הקנדיים שזכו ביום עבודה מקוצר בן תשע שעות זמן קצר קודם לכן. שביתות הענק שפרצו ברחבי הארץ שיתקו תעשיות רבות וכפו עליהן לבצע ויתורים למען העובדים. פרסונס קרא למהלך לקיצור יום העבודה לשמונה שעות.

ב-1 במאי 1886, פרסונס, אשתו לוסי ושני ילדיו הובילו צעדה של כ-80,000 שובתים בשדרת מישיגן שבשיקגו, במה שנחשב בעיני רבים למצעד הראשון של האחד במאי אי פעם, בדרישה להגביל את יום העבודה לשמונה שעות. יום למחרת, ב-2 מאי, נקרא פרסונס לסינסינטי, שם השתתף בראש צעדה של כ-32,000 שובתים, בזמן שאשתו, לוסי, נותרה בשיקגו והובילה עוד צעדה של כ-35,000 איש.

העתיד נראה ורוד, ורבים מהעובדים הרגישו שהם סוף סוף השיגו את מה שהם ניסו להשיג במשך זמן כה רב, מחאה המונית לקיצור יום העבודה.

ב-3 במאי, היום השלישי למחאה, הרגה משטרת שיקגו שני מפגינים שניסו להתעמת עם שוברי שביתה. זועמים על האלימות המשטרתית, הדפיסו האנרכיסטים המקומיים עלונים שקראו לקיים עצרת למחרת, ב-4 במאי, בכיכר היימרקט, שהייתה אז למרכז מסחרי הומה של שיקגו. בעלונים, שהודפסו בגרמנית ובאנגלית, נטען שהמשטרה רצחה את השובתים בשם אינטרסים עסקיים, והפצירה בעובדים לדרוש צדק.

במקור סירב פרסונס לדבר בעצרת שהתקיימה למחרת, אך בסוף שינה את דעתו במהלכה. ראש העיר של שיקגו, קרטר הריסון, שהשקיף על העצרת, התרשם שמדובר בעצרת בלתי אלימה, ועזב כאשר נראה היה שעומד לרדת גשם. מודאג ממזג האוויר, הסתלק גם פרסונס יחד עם אשתו וילדיו לבר בסביבה, כשמספר מפגינים בעקבותיו. האירוע הסתיים בסביבות 10 בבוקר, ובסוף האירוע, לאחר שהקהל החל להתפזר, כוח גדול של שוטרים הגיע למקום ודרש מהמפגינים בכוח להתפזר. בשלב זה נזרקה פצצה לתוך הכיכר. הפצצה גבתה את חייו של שוטר אחד ופצעה שוטרים נוספים. השוטרים פתחו באש, הרגו שבעה אנשים ופצעו עוד עשרות.

איש לא ידע מי זרק את הפצצה, אך הכאוס השתולל כאשר החליטה המשטרה לירות לתוך ההמון. מספר מפגינים ושוטרים נהרגו, כאשר רוב השוטרים נפצעים מאש ידידותית. פרסונס ישב בבר סמוך ושתה כוס בירה כאשר ראה הבזק ושמע את הפיצוץ ואחריו את קולות הירי.

הרשויות עצרו שבעה גברים בימים שלאחר האירועים, כשלכולם קשרים לתנועה האנרכיסטית. פרסונס התחמק ממעצר וברח לוויסקונסין, שם נשאר עד 21 ביוני, אז הסגיר את עצמו למשטרה.

וויליאם פרקינס בלאק, עורך דין תאגידי, הוביל את ההגנה על השמונה, למרות שבאופן בלתי נמנע נודה על ידי חבריו ואיבד עבודה עקב בחירה זו. עדי ראייה העידו שאף אחד מהשמונה לא זרק את הפצצה. למרות זאת, כולם הורשעו ברצח. רק אחד, אוסקר ניב, נידון לחמש עשרה שנות מאסר, בעוד שבעת האחרים נידונו למוות. שניים נוספים, סמואל פילדן ומייקל שוואב, ביקשו חנינה מהמושל, ובנובמבר 1887 עונשם הומתק למאסר עולם על ידי מושל אילינוי, ריצ'רד ג'יימס אוגלסבי, שאיבד מהפופולריות שלו עקב ההחלטה. שלושתם זכו לחנינה ממושל אילינוי הבא, ג'יימס פיטר אטגלד, ושוחררו מהכלא ב-26 ביוני 1893.

בשבוע שלפני הוצאתו להורג, "The Alarm" הוציאה גיליון ראשון מאז מהומות היימרקט, ובו מכתב שנכתב על ידי פרסונס מתא 29 באגף הנידונים למוות. במכתב זה הכתיר פרסונס את דייר לם כיורשו בתפקיד עורך העיתון, וכתב לחבריו:

עכשיו כל מה שיש לי לומר הוא: אל תהססו לחשוף את חוסר השוויון של הקפיטליזם; אל תהססו לחשוף את העבדות של החוק; להכריז על עריצות השלטון; להוקיע את תאוות הבצע, האכזריות והתועבות של מעמד מיוחס שמתפרע ומתענג על העבודה של עבדי השכר שלו.

היו שלום!

— A.R. Parsons, "To Our Readers," The Alarm, vol. 1, no. 1 (November 5, 1887), pg. 2.

ב-10 בנובמבר 1887, אחד מהנידונים למוות, לואיס לינג, התאבד בתאו באמצעות חומר נפץ שהוחבא בסיגר שנשלח אליו. למחרת, נלקחו פרסונס, אוגוסט ספייס, אדולף פישר וג'ורג' אנגל לגרדום כשהם לבושים חלוקים וברדסים לבנים. הנידונים למוות שרו את המארסייז, המנונה של התנועה המהפכנית הבינלאומית דאז. פרסונס ניסה לבקש לדבר, אך נקטע כשניתן האות לפתוח את הדלת שמתחתם שהובילה לתלייתם למוות.

פרסונס יכול היה לנסות להמתיק את עונשו למאסר עולם, אך הוא סירב לכתוב מכתב בקשת חנינה ממושל אילינוי, כיוון שראה בזה הודאה באשמה.

לאחר מותו, נקבר פרסונס ב"בית הקברות ולדהיים", לצד חבריו המוצאים להורג, בחלקה שמסומנת מ-1893 בשם "אנדרטת חללי היימרקט", בפרבר מערבית לשיקגו, פורסט פארק.

מדיה וקבצים בנושא אלברט פרסונס בוויקישיתוף

• אלברט פרסונס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)