PROFILPELAJAR.COM

המונח "אופי" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אופי (פירושונים).

אישיות (בלטינית: Persona) או אופי היא האיכות הכללית של התנהגות האדם.^[1] האישיות היא מכלול התכונות הנפשיות הנרכשות והמולדות המכתיבות את ההתנהגות, המחשבות והתחושות של הפרט במצבים בהם פרטים אחרים לא בהכרח יתנהגו, יחשבו ויחושו כמותו.

את האישיות ניתן להגדיר גם כקבוצה גמישה ומאורגנת של מאפיינים ייחודיים לאדם מסוים המשפיעים על הכרתו, דחפיו והתנהגותו במצבים שונים.^[2]

ניתן להוסיף כי האישיות של האדם נקבעת גם על פי מקום מחייתו וסביבת החיים שלו, ויכולים להיות מניעים לבניית אישיות האדם שיכולים להחשב על ידי החברה הכללית בתור מניעים שליליים וחיוביים כאחד.

התפתחות המושג ומקור השם

המילה "פרסונה" תיארה לראשונה "אישיות" בשפה הלטינית. מילה זו הושאלה מיוונית שבה היא תיארה תחילה מסכת תיאטרון ומאוחר יותר גם את המסכה וגם את תכונות הנפש המוחצנות שעל השחקן להפגין כאשר הוא מרכיב אותה על פניו. הרומאים השתמשו במילה "פרסונה" כדי לתאר גם את תכונות האופי שהשחקן או אדם שאינו שחקן מפגין כאשר אינו מרכיב כל מסכה – דהיינו תדמית. מאוחר יותר תיארה המילה גם את תדמיתו החיצונית המופגנת של אדם וגם את תכונותיו האמתיות המוכרות רק למעטים – המשמעות המקובלת בתקופה המודרנית למונח ל"אישיות". לאחר פרסום תורתו של זיגמונד פרויד, החל שימוש במושג "אישיות" גם לתיאור מכלול המנגנונים הנפשיים המניעים כל פרט שהוא להתנהגות, מחשבות ורגשות כל שהם – המבנה הכללי של נפשו של כל אדם ובהשאלה גם המבנה הכללי של נפשו של כל פרט ממין כל שהוא.

הגדרות של אישיות

עיון בהגדרות השונות שניתנו למושג "אישיות" על ידי פסיכולוגים, מגלה שונות גדולה. קרל רוג'רס מתייחס למושג אישיות באמצעות המונח "עצמי", שבו הוא רואה ישות מאורגנת סובייקטיבית המשפיעה על כל ההתנסויות של האדם ומעצבת אותן. אריק אריקסון רואה באישיות תוצר של תוצאות משברים, שכל אדם מתנסה בהם במהלך חייו. זיגמונד פרויד תיאר את מבנה האישיות כמורכב משלושה מרכיבים – הסתמי, האני והאני העליון.

פסיכולוגיה של האישיות

ערך מורחב: פרסונה (אנ')

הפסיכולוגיה של האישיות היא ענף בפסיכולוגיה החוקר את אישיות האדם וההבדלים הבין-אישיים. דגש אחד בתחום הוא על הרכבת דיוקן ברור של אדם וההליכים הפסיכולוגיים העיקריים שלו. גישה אחרת מגדירה את האישיות כהבדלים בסיסיים בפרט ובאה לחקור הבדלים אלו. גישה שלישית בוחנת את האופי האנושי וכיצד בני האדם דומים אחד לשני. שלוש הגישות משתלבות יחדיו בחקר האישיות. לשם הערכת האישיות ומדידתה, נוהגים להשתמש במבחני אישיות שונים.

הפסיכולוג האמריקאי החלוץ גורדון אולפורט הגדיר כבר בשנות הארבעים של המאה העשרים שתי גישות עיקריות לחקר האישיות – הגישה האידיוגרפית והגישה הנומותטית. המחקר הנומותטי מחפש להגדיר חוקים כלליים אותם ניתן ליישם על ציבור רחב, כדוגמת עקרון המימוש העצמי או תכונת המוחצנות. המחקר האידיוגרפי מנסה להבין את ההיבטים הייחודיים של הפרט.

קיים פולמוס פסיכולוגי ארוך שנים סביב השאלה האם האישיות קיימת כמבנה ארגוני יציב, או שמא תגובותיו של האדם הן מצביות או מורכבות בהרבה מכדי שניתן יהיה לארגנן במסגרות של הגדרת אישיות ספציפית. תאוריות פסיכולוגיות שתקפו את הפסיכולוגיה של האישיות הצביעו על כך שטווח השינוי של ההתנהגות האנושית הוא רחב כל כך, עד כי היכולת לדון במבנה מאפיין עקבי הופכת להיות בלתי תקפה לאורך החיים; בנוסף, כיוון שהפסיכולוגיה של האישיות משתמשת לעיתים קרובות בממצאים אמפיריים להוכחת טענותיה במקום במבנים תאורטיים, התעוררה ביקורת כנגד המתודולוגיה המחקרית השכיחה בשיטה.