PROFILPELAJAR.COM

אִמאם (בערבית: إمام‎. מילולית: זה שלפני) היא עמדת הנהגה אסלאמית.

בשנותיו הראשונות של האסלאם, המונח אימאם התייחס לאנשים שהיו יורשיו של מוחמד בתפקיד מנהיג האומה הערבית. אנשים אלו היו מופקדים על הנהגת הקהילה האסלאמית בכל היבטי החיים, ביניהם תחום הדת והמוסר. בשנים אלה, המונח ח'ליפה ואימאם היו מקבילים.^[1]

האמאם משמש לרוב כתואר של מנהיג פולחן של מסגד וקהילה מוסלמית בקרב מוסלמים סונים. בהקשר זה, אימאמים עשויים להוביל שירותי תפילה אסלאמיים, לשמש כמנהיגים בקהילה ולספק הדרכה דתית.^[2]

עבור מוסלמים שיעים, האימאמים הם מנהיגי הקהילה האסלאמית (האומה) אחרי הנביא. המונח חל רק על בני אהל אל-בית, משפחתו של נביא האסלאם מוחמד, אשר נחשבים כבלתי ניתנים להשחתה.^[3]

אימאמים סונים

הבחנה חשובה אשר אלו שאינם מוסלמים לרוב מתעלמים ממנה היא שלעדת האסלאם הסוני אין אימאמים באותו מובן של השיעה. במושגים יומיומיים, האימאם למוסלמים סונים הוא זה שמוביל תפילות פורמליות (פרד) איסלאמיות, אפילו במקומות מלבד המסגד. בכל פעם שהתפילות מתקיימות בקבוצה של שניים או יותר עם אדם אחד מוביל הוא נקרא האימאם והאחרים עוקבים אחריו על ידי העתקת פעולות הפולחן שלו. הדרשה ביום שישי ניתנת לרוב על ידי אימאם ממונה. לכל המסגדים יש אימאם שיוביל את התפילות ( הקהילה ), אף על פי שלעיתים הוא יכול להיות חבר מהקהילה ולא אדם שמונה רשמית ומקבל שכר.^[4]^[5]

המונח משמש גם למלומד או רשות חכם דתי מוכר באסלאם, לרוב עבור החכמים המייסדים של ארבעת המדהבים הסונים, או אסכולות המשפט (הפיקה). כמו כן, הוא עשוי להתייחס גם למלומדים המוסלמים שיצרו את המדעים האנליטיים הקשורים לחדית' או שהוא עשוי להתייחס לראשי משפחת מוחמד בתקופת הדורות שלהם.^[6]

אימאמים שיעים

באסלאם השיעי, מקום האימאם באמונה ומשמעותם מרכזיים יותר מאשר בסונה. האימאם השיעי מוצג כשקול לנביא מוחמד (מלבד העובדה שהוא אינו חווה התגלויות), האימאם מחזיק בידע שנמסר אליו ממלאכים, והוא אף יכול לחולל ניסים.^[7] השיעים מאמינים כי האימאמים נבחרים על ידי אלוהים כדוגמאות מושלמות עבור המאמינים ולמובילי האנושות כולה בכל תחומי החיים. הם גם מאמינים כי כל האימאמים שנבחרו מוגנים מפני עשיית חטא והם ללא דופי. המוגנות הזאת נקראת עיסמה (عصمة). מתוך מעמד זה של האימאמים נגזר המושג "וולאיה", שהוא חובת נאמנות ואהבה לאימאם. שני מושגים אלה, האימאם והוולאיה, הם המושגים העיקריים אשר מבדילים את השיעה מהסונה.^[8]

באמונה השיעית, עלי אבן אבי-טאלב היה האמאם הראשון, למרות היותו החליף הרביעי והאחרון. זאת מפני שלראייתם הוא היורש הראוי היחיד למוחמד מבין הח'ליפים. על פי אמונת השיעה האימאמית, שהיא הזרם המרכזי בשיעה, עלי היה הראשון מבין 12 אימאמים ועל כן נהוג לכנות את הזרם "השיעה התריסרית". בשנת 874, לאחר מותו של האימאם האחד עשר, אל-חסן אל-עסכרי, התגלעה מחלוקת בשיעה באשר לזהות היורש שלו. היו שטענו כי הוא לא הותיר בן יורש. מנגד, היו שטענו כי יש לו בן בשם מוחמד אשר הוסתר על ידי אביו במרתף ביתו בעיר סאמרא מפני השלטון העבאסי, שלטון הח'ליפות הסונית של אותה תקופה אשר רדף את השיעים. על אף שלא היו מקורות מהימנים לטענה זו, היא התקבלה כנכונה, ועל כן ראו במוחמד, בנו הנעלם של אל-עסכרי, את האימאם השנים עשר.^[9]

רעיון זה, של היעלמות האימאם השנים עשר התפתח עם השנים לרעיון הע'יבה (ההיעלמות), הקובע כי האימאם נעלם למקום לא ידוע לפרק זמן לא ידוע, וישוב בזמן המתאים להדריך את קהילת המאמינים. היעלמות האימאם נחלקת לשתי תקופות, ה"היעלמות הקטנה" וה"היעלמות הגדולה". ההיעלמות הקטנה נמשכה 66 שנים, במהלכה נשתמר הקשר של האימאם עם המאמינים באמצעות ארבעה נציגים. כאשר אלה מתו, החלה ההיעלמות הגדולה, אשר תסתיים רק עם שובו של האימאם בדמותו של המהדי, המשיח. היעלמות האימאמים הובילה למשבר אמונה גדולה בקהילה השיעית אשר גרם לרבים לנטוש את הדת. לאחר היעלמות האימאמים הפכה האנתט'אר, הציפייה לבואו של המהדי, לעקרון מהותי בזרם השיעי.^[9]

ישנם חוגים שיעיים של הערצת אסלאמיים אשר נוהגים לייחס לאימאמים תכונות על טבעיות כמו ראייה למרחקים או ידיעת שפת בעלי החיים והצמחים. בשנים מאוחרות של התפתחות השיעה, השיעים האימאמיים התנערו מחוגים אלה וכינו אותם ע'ולאה, "מגזימים".^[10]

נשים כאימאמים

השאלה בנוגע לאפשרות שנשים יהיו אימאמיות שנויה במחלוקת. כדי להיות אימאם, נדרש מאדם להיות בקיא בקוראן, לדעת לדקלם ממנו, ולהכיר את חוקי התפילה. תנאים אלה אינם שוללים את היותה של אישה אימאמית. עם זאת, על פי הסונה יש הנחיה שנשים יתפללו מאחורי הגברים כאשר שני המינים מתפללים ביחד, ועל כן אין מינוי של נשים לעמוד כאימאמיות בתפילות המוניות כמו תפילות יום שישי. מנגד, כאשר נשים מתפללות בתפילה ללא גברים, ממליצות רוב האסכולות הסוניות שאחת מהן תיקח את תפקיד האימאם בתפילה בהתבסס על כך שנשותיו של מוחמד הובילו תפילות.^[5]

במהלך המאה העשרים נשים החלו לקחת תפקיד זה ותפקידי הנהגה אחרים באסלאם כמו להיות מוג'תהידות. בנוסף, בסין ישנם מסגדי נשים רבים, בהן נשים מתפקדות כ-ahong) 阿訇), מפרסית آخوند, מונח אשר מתורגם ל"אימאם".^[11]

אימאמים כשליטים חילוניים

לעיתים אימאמים מחזיקים בסמכות חילונית ודתית כאחד. זה היה המקרה בעומאן בקרב כתות כמו האיבאדיה. בפעמים אחרות התפקיד עבר בירושה, כמו אצל שושלת ירובה, שהתקיימה משנת 1624 ועד 1742. מידע נוסף נמצא ברשימת השליטים של עומאן.^[12] כמו כן, עד 1962 שלטו בצפון תימן אימאמים מהשושלת הזידית.^[13]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אימאם בוויקישיתוף

אימאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ Sayyid Mujtaba Musavi Lari, Imamate and Leadership
^ Lindholm, Charles. "Leadership Categories and Social Processes in Islam: The Cases of Dir and Swat." Journal of anthropological research 42, no. 1 (1986): p.9.
^ Corbin, Henry (1993) [1964]. History of Islamic Philosophy (in French). Translated by Sherrard, Liadain; Sherrard, Philip. London; Kegan Paul International in association with Islamic Publications for The Institute of Ismaili Studies. p. 30
^ Cora Alexa Døving, Position and Self Understanding of Sunni Muslim Imams in Norway, Journal of Muslims in Europe, עמ' 212-213
^ ¹ ² Can a Woman be an Imam? Debating Form and Function in Muslim Women’s Leadership | Ingrid Mattson (באנגלית)
^ Dhami, Sangeeta; Sheikh, Aziz (בנובמבר 2000). "The Muslim family". Western Journal of Medicine. 173 (5): 352–356. doi:10.1136/ewjm.173.5.352. ISSN 0093-0415. PMC 1071164. PMID 11069879. {{cite journal}}: (עזרה)
^ Amir-Moezzi, Ali (2008). Spirituality and Islam. London: Tauris. p. 103. ISBN 9781845117382.
^ מוחמד עלי אמיר-מועזי, רוחניות האסלאם השיעי, עמ' 231-276
^ ¹ ² בר אשר, מאיר מיכאל, חטינה, מאיר, and צ'לנוב, לילך. האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות. 2017. עמ' 334–352
^ מוחמד עלי אמיר-מועזי, רוחניות האסלאם השיעי, עמ' 106-107
^ Bano, Masooda, and Hilary E. Kalmbach, eds. Women, leadership, and mosques: Changes in contemporary Islamic authority. Brill, 2011. p.17
^ Miles, Samuel Barrett (1919). The Countries and Tribes of the Persian Gulf. Garnet Pub. pp. 50, 437. ISBN 978-1-873938-56-0. נבדק ב-2013-11-15.
^ בת ציון עראקי-קלורמן. (2004). יהודי תימן: היסטוריה, חברה, תרבות, האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 378