חברי מזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים עורכים מסיבת עיתונאים שבו הם מגנים את מדיניות הממשלה בנושאים פוליטיים וכלכליים, 1978
איחוד הקבוצות והקיבוצים היא תנועה קיבוצית שנוסדה בשנת 1951. התנועה נוצרה מאיחוד תנועות "חבר הקבוצות" ו"איחוד הקיבוצים".[1]
בשנת 1952 מנתה התנועה 71 קיבוצים ו-10,000 נפשות ובוועידת התנועה הוכרז שהכוונה להכפיל את מספר הנפשות בתנועה תוך מספר שנים.[2]
בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, עבר משבר קשה על תנועת הקיבוץ המאוחד, על רקע מחלוקת קשה בדבר הזיקה – האידאולוגית והמעשית לברית המועצות הקומוניסטית. קבוצת המיעוט שכללה את תומכי מפא"יפרשה מהקיבוץ המאוחד ובמהלך כנס בנען, הקימו חמישה עשר הקיבוצים הפורשים גוף ארצי חדש בשם "איחוד הקיבוצים". מספר חודשים מאוחר יותר התאחד איחוד הקיבוצים עם חבר הקבוצות, ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים". בתחילת שנות ה־80 שתי התנועות חברו שוב לתנועה אחת בשם התק"מ - התנועה הקיבוצית המאוחדת.[3]
המשבר, שהתרחש ברוב קיבוציהקיבוץ המאוחד, לווה בעימותים קשים, עד כדי פילוג, כאשר קיבוצים נחלקו לשניים, וחברויות ואף משפחות התפרקו.
במהלך התקופה הקצרה בה היה איחוד הקיבוצים ישות עצמאית, הקימו חבריו מוסדות כגון תנועת נוער (נוער האיחוד), עיתון וסמינר (בית ברל) למרכז רעיוני. "איחוד הקיבוצים" יזם כמפעל התיישבותי את הקמת קיבוץ "יגב", לימים "כפר עזה". המייסדים עלו על הקרקע בספטמבר 1951, בנגב המערבי, ליד סעד ומפלסים. זהו הקיבוץ היחיד שהוקם על ידי "איחוד הקיבוצים".
ב-29 שנות קיום התנועה, עד שנת 1980, בה התאחדה עם תנועת הקיבוץ המאוחד ליצירת התנועה הקיבוצית המאוחדת - התק"ם, נחשבה תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, או בשמה המקוצר "האיחוד", כתנועה אשר שמה את חשיבות ורצון הפרט במקום גבוה יותר ואת צורכי הכלל ואת המשימתיות ברמה נמוכה יותר, לעומת התנועות הקיבוציות האחרות. קיבוציה היו אלו שעברו ראשונים מלינה משותפת ללינה משפחתית.
.jpg)
