אי-מניעת פשע היא עבירה פלילית מסוג "עוון", המופיעה בחוק העונשין בישראל.

בסעיף 262 לחוק העונשין נאמר: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים". סעיף זה הוא תרגום של סעיף 33 לפקודת החוק הפלילי, 1936, שבה נאמר:

המושג "פשע" המופיע בסעיף זה הוא במשמעות המצומצמת שניתנה למושג זה בחוקי מדינת ישראל - עבירה שנקבע לה עונש חמור מאשר מאסר לתקופה של שלוש שנים.

מרבית העבירות המופיעות בחוק העונשין הן כאלה הנובעות ממעשה של מבצען. אי-מניעת פשע היא עבירה הנובעת ממחדל של מבצעה. האמצעי הסביר ביותר של "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע" הוא פנייה למשטרה ומסירת הודעה על הידע שברשותו. הבהיר זאת שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין:

תפקידה של המשטרה הוא לשמור על שלום הציבור ועל ביטחונו, ובכלל זה למנוע ביצוען של עבירות. ואולם המשטרה אינה יודעת הכל-על-הכל - אין היא מצויה בכל עת בכל אתר ואתר - ובדרך הטבע אין בכוחה למנוע ביצועם של מעשי פשע שאין היא יודעת עליהם מראש. במקום זה מתבקש היחיד לעזור לכוחות הביטחון למנוע ביצועם של פשעים, אם אך יודע הוא על פלוני הרוקם מזימה לעשיית מעשה פשע. הנדרש מן היחיד אינו רב, שעל הרוב די במסירת מידע למשטרה ולו בשיחת-טלפון. אכן, בטירחה מעטה (לכאורה) יכול היחיד למנוע פגיעה - לעיתים פגיעה חמורה ביותר - ביחיד ובחברה, פגיעה ששיעורה עולה עשרות מונים על הטירחה שהוא מתבקש לטרוח בה. יש הרואים את חובתו זו של היחיד - וחובות בדומה לה - כנגזרת מן האמנה החברתית של חיים-יחדיו בחברה, אולם אין צורך שנאריך בכך. (ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־21 בפברואר 2001)

השופט חשין ניתח את משמעותה של הידיעה הנדרשת ממי שמואשם באי-מניעת פשע:

ליבת העבירה של אי-מניעת פשע היא ברכיב הידיעה: הידיעה על כך שפלוני זומם לעשות מעשה פשע היא-היא הניצוץ היוצר זיקה בין האדם (הנאשם) לבין מעשה הפשע המתוכנן; היא המכוננת חובה לפעולה; בה עיקר. ראובן "יודע" כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע, ו"ידיעה" זו היא הבוראת - כמו יש-מאין - נטל המוטל על ראובן לנקוט באמצעים סבירים למניעת מעשה הפשע או למניעת השלמתו. על דרך הכלל, לא יָחוּב אדם בעונשין בשל אי-עשייה. כמו אומרים לו לאדם: שב ואל תעשה - ומשפט העונשין לא יגיע עדיך. לא כן כאן. ראובן הנִּגָּע בידיעה - ולו מבלי-משים ובבלי-דעת - כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע, אסור הוא שיפטור עצמו בשב ואל-תעשה. נטל הוא המוטל עליו לעשות, שאם לא יעשה יָחוּב בעונשין. ואולם מה פירושו של הביטוי "מי שידע"?

...

עד-אם ימציא הממציא מכונה הקוראת מחשבות, לא נדע מה מחשבות מתרוצצות במוחו של אדם - מה מזימות רוקח הוא בליבו, מה תוכניות הולכות-ובאות בו - אלא אם אותן מחשבות, תוכניות או מזימות ניתן להן ביטוי חיצוני-אובייקטיבי (overt acts); למשל: אדם מספר על תוכניותיו ועל מחשבותיו; צופים אנו במעשי הכנה לביצוע תוכנית מסוימת; פלוני שומע, מרצונו או שלא-מרצונו, שיחה בין הזומם רע לבין אחר, וכו'. את האמת-לאמיתה ולאשורה - האם פלוני זומם לעשות פשע - לא יֵדַע אלא אותו פלוני הזומם עצמו. ואילו הזולת לא "ידע" אם פלוני זומם לעשות פשע אלא כהיסק מגילויים חיצוניים שניתנו לרקיחת המזימה. בהיצבר ביטויים חיצוניים לרוב נוכל להסיק - כמסקנה של שכל-ישר - כי פלוני רוקח תוכניות רשע בלבבו, ואולם גם-אז לא יהא זה אלא היסק - היסק ולא ידיעה מוחלטת. ידיעה "מוחלטת" יכולה שתהיה באשר לאירועי-עבר או באשר למחשבותיי-שלי. "ידיעה" באשר למחשבות הזולת - על-פי עצם טיבה - לעולם לא תצא מגדר היסק. הנה-כי-כן, באומרנו כי ראובן "יודע" שפלוני זומם לעשות פשע, מכַוונים אנו לידיעה שאינה ידיעה משמעה כפשוטה אלא להיסק המייסד עצמו על גילויים חיצוניים אודות קיומם של מחשבה, של רצון, של תוכנית. היסק לעניינה של תופעה שלילית ניתן לכנותו אף בתיאור "חשד" - מתוך שראיתי דברים מסוימים אני "חושד" כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע - אך ניזהר בשימושו של מושג זה מטעמים שנעמוד עליהם בסמוך.

...

ומכאן שאלה: כמה ביטויים וגילויים חיצוניים, ואיזו איכות אמורה שתהא לאלה, עד שנוכל לומר כי אדם "יודע" שפלוני זומם לעשות מעשה פשע? תשובה אחת ויחידה לשאלה זו - לא תימצא לנו; נסיבותיו של כל עניין ושל כל מקרה תכרענה, ובהן נגלה תשובה. מבחן הראיות יהא מבחנו של האדם הסביר - קרא: בית-המשפט - והוא מבחן ההגיון והשכל הישר. השאלה שבית-המשפט יציג לעצמו תהא, האם המידע שנצבר באמתחתו של הנאשם - כמות המידע ואיכות המידע - האם מידע זה הגיע לדרגה כזו עד שניתן להחיל עליו - על-פי כללי ההגיון והשכל הישר - את מושג ה"ידיעה"; האם המידע הגיע לשלב של "מאסה קריטית", האם הכוס נמלאה עד שפתה. בית-המשפט יחיל מבחן-ראיות זה על נאשם העומד לפניו לדין, ולמותר לומר שהנאשם יוכל לנסות ולשכנע את בית-המשפט כי מטעמים אלה ואחרים לא יעמוד מבחן האדם הסביר, מבחן זה עצמו, במבחן נסיבותיו המיוחדות של העניין. (ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־21 בפברואר 2001)

במקרים המעטים שהגיעו לדיון בפני בית המשפט העליון, נשמעו דעות שונות באשר לפרשנות הראויה לסעיף העוסק באי-מניעת פשע, ואף באשר לעצם זכות קיומו.

העבירה של אי-מניעת פשע מציבה בפני האדם חובת הלשנה על מי שזומם לעשות מעשה פשע. זו חובה שלא קל לקיימה, משום שהלשנה נחשבת בדרך כלל למעשה שלילי, כפי שהבהיר שופט בית המשפט העליון, חיים כהן:

על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם; ואם כי צמחה שנאה זו על רקע חיי הגלות, הרי אף הממלכתיות הישראלית שזכינו בה עם קום המדינה אינה גורעת בהרבה מן הסלידה במוסרים ובמלשינים שאליה הורגלנו כשעוד פזורים היינו בין האומות. ולעניין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה: היא מנת חלקם של כל עמי התרבות הדוגלים בכבוד האדם ובחירותו; רק תחת שלטונות טוטליטריים, כמו בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית, הועלתה חובת המלשינות לדרגת חובה אזרחית ומשפטית העדיפה על כל יחסי בני אנוש. (ע"פ 496/73 פלוני נ' מדינת ישראל)

בהתאם לדבריו אלה קבע השופט כהן כי יש לפרש את הסעיף "על דרך הצמצום וההקפדה" כדי ש"לא לפתוח פתח לחובת מלשינות אשר ריח דיכוי טוטליטרי נודף ממנה" (ע"פ 496/73 פלוני נ' מדינת ישראל). השופט יצחק כהן חלק על דעה זו, ואמר: "כל עוד המחוקק לא מחק סעיף זה מספר החוקים, מחובתנו לפרשו כפשוטו ולדאוג לביצוע החוק", והוסיף "מניעת עבירות חמורות, שפושעים זוממים לבצע, היא מטרה מבורכת ומכוונת להגן על הציבור. חובה ציבורית של כל אזרח לתת ידו בדרך זו למניעת פשעים, ואין לפסול קביעת סנקציה פלילית בגין הפרת חובה זו". השופט דב לוין התייחס לקביעתו של השופט חיים כהן, באומרו: "סעיף זה שריר וקיים, ויש להפעילו במקרה המתאים, וכי גם כשמבקשים ליתן לסעיף פירוש מצמצם, ויש טעם לעשות כן, אין הפירוש יכול וצריך להיות צר עד שלא ניתן לעבור בו אלי מסקנה סבירה והגיונית" (ע"פ 450/86 גילה נ' מדינת ישראל).

השופט יעקב טירקל חיווה דעתו כי ראוי שסעיף 262 יימחק מספר החוקים. במסגרת נימוקיו לכך אמר:

לפי השקפתי, יש להבדיל, הבדל היטב, בין חובתו המוסרית של אדם לנקוט אמצעים סבירים על מנת למנוע את עשייתו של מעשה פשע, לבין חובתו המשפטית. בעיני, אין ספק ספיקא כי מן הבחינה המוסרית די באבק חשש בלבו של אדם כי פלוני עומד לעשות מעשה פשע - וקל וחומר, ליטול נפש - כדי לחייב אותו לחוש ולהציל. אולם, שאלה גדולה וקשה היא, ובה נתחבטו הוגים ומשפטנים במשך דורות, אם יש לאכוף נורמה מוסרית על ידי הלבשתה בלבוש של נורמה משפטית. לשון אחרת, שמא ראוי לה לנורמה המוסרית שתישאר בתוך ד' אמותיה שלה ולא תצא מגדרה, כך שהמפר אותה יהיה "פטור מדיני אדם וחייב" - רק - "בדיני שמים" (בבא קמא, נה, ב; בבא קמא, נו, א; ובעוד מקומות).

...

בעיני, הסכנה האורבת לחירותנו מבין חרכיו של הסעיף היא בכך שהסעיף אינו מצמצם עצמו בהוראה לאזרח מה עליו לעשות, אלא שהוא מטיל על בית המשפט לקבוע גם מה שחשב - ואף מה שלדעת בית המשפט סביר שחשב - בדבר מחשבותיו של פלוני. כביכול, גילוי סתרי מחשבות בדבר סתרי מחשבות. לכך יפים דבריו של השופט ח' כהן בספרו הנ"ל, שצוטטו לעיל, "שמנגנוני המשפט אינם מסוגלים - ועל כן אינם מעוניינים - להגיע לצפונות לב-האדם ולמתרחש בינו לבינו".

החשש מפני "חובת המלשינות", שעליו עמד השופט ח' כהן בפרשת פלוני, אינו עושה את הסעיף ל"מוקצה מחמת מיאוס" בעיני, משום שהחובה המוסרית לחוש ולהציל גוברת על הפגם המוסרי הדבק, במקרים מסוימים, במלשינות. עם זאת, הייתי אומר - אף שיש בכך מן הפרדוקסלי - כי הצורך בחקרי מחשבות לשם הגשמתו של הסעיף יש בו טעם לפגם המצדיק את הוצאתה של הנורמה המוסרית שבבסיסו מכלל אלה הראויות לאכיפה על ידי הדין. אעיר, כי החובה שלפי הסעיף נבדלת מזאת שלפי חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998; לפיו חייב אדם להושיט עזרה "לאדם הנמצא לנגד עיניו" דווקא. לפי השקפתי, ראוי היה כי החובה המשפטית שמטיל הסעיף תימחה מספר החוקים שלנו; בלי שיהיה בכך כדי לגרוע כהוא זה מן החובה המוסרית. ואף על פי כן, כל עוד עומד הסעיף על מכונו, אנוסים אנו על פי הדיבור לקיימו, אולם ראוי לו שיישומו ייעשה בזהירות יתירה ו"על דרך הצמצום וההקפדה".

באותה רוח סברו פרופ' דורון מנשה ואיל גרונר כי אפילו עת עסקינן באי דיווח של נערים בעלי קשר חברי למבצעי פשע חמור מסוג אינוס, עדיין "הכלי הפלילי הוא כבד והרסני מדי, ומוטב להשקיע במאמץ חינוכי וטיפולי. את עבירת אי־מניעת פשע יש לשמור למקרים מובהקים יותר, המצביעים על אנטי־חברתיות שניתן לעקור רק באמצעות הדין הפלילי"

העמדה לדין על אי-מניעת פשע במדינת ישראל נדירה ביותר.

• בשנת 1986 הורשע בעבירה זו אהרון גילה, קצין המנהל האזרחי בנפת רמאללה, שידע על כוונתם של חברי המחתרת היהודית להניח מטעני חבלה במכוניתו של ראש עיריית אל-בירה, אך לא דיווח על כך. מהמטענים נפצע קשה חבלן משטרה שנשלח לפרקם.
• בשנת 2001 הורשעה בעבירה זו מרגלית הר-שפי, שנדונה לתשעה חודשי מאסר בפועל על שלא דיווחה על כוונותיו של יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין, חרף טענתה שלא האמינה שהוא מתכוון לעשות זאת.
• שני כתבי אישום נוספים על אי-מניעת פשע, אשר הוגשו לאחר הרשעתה של הר-שפי, הסתיימו בזיכוי הנאשמים. במקרה הראשון הועמד לדין אבישי רביב, גם הוא בפרשת רצח יצחק רבין. במקרה השני עמדה לדין סטודנטית ערבייה במכללת צפת אשר ירדה מאוטובוס לאחר שנוסע, שבדיעבד היה מחבל מתאבד, הזהיר אותה לפני שביצע את הפיגוע בקו 361. היא הועמדה לדין מכיוון שלא נקטה צעדים למניעת הפיגוע ולא הזהירה נוסעים אחרים, אך זוכתה כיוון שלא הוכח שידעה בבירור על העתיד להתרחש.

באנגליה קיימת בספר החוקים עבירה מקבילה, Misprison Of Felony, אך לא הועמד אדם לדין לפיה מאז שנת 1961, זאת בעקבות ביקורת חריפה שנמתחה על עצם קיומה של העבירה בספר החוקים.

בצרפת קיימת בספר החוקים עבירה דומה לזו שבספר החוקים הישראלי.

• מרים גור-אריה, חובה פלילית למנוע פשע - אימתי מוצדקת, מחקרי משפט, יז 2, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, באתר JSTOR.
• גיא שני, "אחריות נזיקית בגין אי-מניעת פשע: חובתו של בעל עסק למנוע מעשה פלילי של צד שלישי" מאזני משפט כ"ט (1) 237 (2013).

• ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־21 בפברואר 2001, ובו דיון מקיף במשמעותה של העבירה "אי-מניעת פשע"
• מרדכי קרמניצר, החובה להלשין או החובה לדווח - על העברה של אי-מניעת פשע, המשפט, כרך י"א, עמ' 55–78
• מיכל פרידלנדר, אי-מניעת פשע: היקפה הראוי של העברה: לאור פסק הדין בעניינה של מרגלית הר-שפי, המשפט, כרך י"ב
• אליאב שוחטמן, ‏מי האשם האמיתי באי-מניעת רצח ראש-הממשלה?, נתיב ספטמבר 1998
• דורון מנשה ואיל גרונר, ענישה פלילית על אי־דיווח? לא תמיד הדרך היעילה, באתר ישראל היום, 12 בספטמבר 2020