אות היא סימן המייצג צליל בכתיבה בראשי תיבות (להבדיל משיטות כתב שבהן סימנים מיצגים הברות או מילים שלמות). אוסף האותיות המצוי בשימוש בכתיבה בשפה מסוימת מכונה אלפבית. האותיות מתחלקות לשני סוגים:
עיצורים – אותיות שכל אחת מהן מייגת צליל מסוים בשפה המדוברת.
רבים מהצלילים שמשקפים העיצורים משותפים לשפות רבות, ויחד עם זאת יש עיצורים ייחודיים לשפות מסוימות. האות ח, למשל, מופיעה באלפבית העברי אך אין לה מקבילה באנגלית. לאות J של האנגלית אין מקבילה בעברית, והיא מיוצגת באמצעות הצירוף ג'. לאות W של האנגלית אין כל מקבילה בעברית (אם כי נהוג להביע בצירוף "וו" (שתי אותיות ו' ברצף)).
ייצוג האותיות
אותיות יווניות על-גבי כד יווני עתיק
בשפות רבות מקובלות שתי צורות בסיסיות לרישומן של אותיות:
אלפבית צלילי – המשמש להעברה אמינה של אותיות בערוצי קשר הסובלים מרעש.
הבחנה נוספת, המתקיימת באלפבית הלטיני, למשל, היא בין אות רגילה לאות גדולה. בדרך כלל משמשת האות הרגילה, אך בתחילת משפט (ובמקרים נוספים) באה אות גדולה. דוגמה: a (קטנה), A (גדולה). באלפבית העברי משתנה צורתן של האותיות כמנפצ כאשר הן מופיעות בסוף מילה, לצורה ךםןףץ.
בשפות מסוימות דוגמת ערבית, הינדית ולעיתים אף כתב יד באנגלית האותיות מתחברות.
צורתן של האותיות המקובלת בימינו משקפת התפתחות של אלפי שנות כתיבה, שבמהלכן חלו שינויים מהותיים בצורתן של האותיות.
האותיות הן:
א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל, מ, נ, ס, ע, פ, צ, ק, ר, ש, ת.
