ערך זה עוסק במונח בקבלה. אם התכוונתם לאבותיו של האדם המודרני, ראו האדם הקדמון.

אדם קדמון, או בקיצור המקובל: א"ק (הוגים: aq), הוא מושג בקבלה, המתאר את הדרגה הראשונה שהשם ברא (ובלשון הקבלה - "האציל", מכיוון שעד סוף עולם האצילות נחשבו העולמות לאלקות ולא לבריאה נפרדת) לאחר הצמצום. אך אין בדרגה זו דרגה של ממש מאחר שאינה גשמית, שהיא הבריאה הראשונה שהשם ברא, וממילא היא הכי פחות גשמית מכולן.

כמו כל העולמות - שכל אחד מהם מכיל את העולמות הבאים אחריו, גם העולם הזה מכיל את כל הבאים אחריו, וכיון שהוא הראשון, הרי שכולם באים אחריו ובעצם - הוא מכיל את כולם. הוא נקרא "אדם קדמון" משום שהוא בצורת אדם, כביכול, ו"קדמון" - כי הוא הראשון לכל הברואים.

על פי קבלת האר"י, אדם קדמון מקבל את חיותו ישירות מהקו הנמשך אל תוך החלל הפנוי, שנוצר לאחר הצמצום. ישנם מקובלים, ביניהם הרב שלמה אלישיב בעל הספר לשם שבו ואחלמה, וכן רבי ישראל סרוג בתורת המלבוש שלו, המדברים על בחינות המקשרות בין אדם קדמון לבין האין-סוף. מתוך חמשת העולמות א"ק, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, א"ק מקביל לפרצוף אריך אנפין. הא"ק כולל בתוכו עסמ"ב (ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן), וכל אחד כלול מטנת"א (טעמים נקודות תגין אותיות), המאירים מגופו החוצה דרך נקביו. עולם העקודים יצא מטעמים דס"ג (דרך אח"פ), ועולם הנקודים - מנקודות דס"ג (דרך העיניים של אדם קדמון ואחר כך תשלום שם מ"ה מן המצח). מכיוון שא"ק הוא הנברא הראשון, וממילא גם - הנשגב ביותר - ממעטים ללמוד וללמד עליו, עד כדי כך שכמעט שלא נכתב בספרים דבר על אורותיו הפנימיים, אלא רק על הארות היוצאים ממנו דרך נקביו.

הסבר אחר הביא פרופ' גרשם שלום, המתאר את אדם קדמון כחיץ בין החלל הפנוי לבין אור אינסוף.^[1]

• גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, (תרגום מגרמנית: יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1980