אדל הטה אריקסן (אדל בריט כריסטין קלמטסדאטר הטה אריקסן, 17 באוקטובר 1921 - 13 באוגוסט 2023[1]) הייתה מחנכת סאמית, סופרת והמנהלת הראשונה של המועצה לחינוך סאמי.[2]
חיים והשכלה
הטה אריקסן נולדה בקאוטוקיינו לקלמט קלמטסן הטה (1883–1955) ולמיילדת בריט קארן אולסדאטר אקרה (1890–1947).
בבית הספר היסודי בו למדה ההורים והתלמידים כאחד לא ראו בבית הספר תועלת והוא נתפס כהפרעה ללימוד עבודה אמיתית אותה נדרשו לבצע, כגון רעיית איילים, עבודה חקלאית או דיג. גם העובדה שרוב הילדים לא ידעו נורווגית תרמה לסלידה מבית הספר. הטה אריקסן עצמה ידעה לדבר מילדותה גם נורווגית וגם סאמית צפונית, לא היו לה קשיי שפה בלימודים. בגיל 12 היא החליטה שהיא רוצה להיות מורה.[3]
בנעוריה עברה מקאוטוקיינו מזרחה לואדסה (אנ'), שם למדה בחטיבת ביניים. היא הגיעה עם ידע בנורווגית, אך היו לה טעויות בכתיבה ולראשונה היא נתקלה ביחס מפלה ובזלזול ביכולותיה מצד התלמידים והממסד כאחד. כאשר אחד המורים הציק לה בנושא, הדגיש את שגיאותיה וטען ש"הדבר לא מפתיע מאחר שהיא פינית", כבר שקלה לוותר, אך לבסוף החליטה לא לתת לאותו מורה להשפיע עליה.[3] בבחינה ב-1939 כבר הפגינה יכולת גבוהה בנורווגית, אך החוויה השלילית הראשונית יצרה אצלה מוטיבציה לפעילות למען הסאמים. המוטיבציה הזו הניעה אותה בהמשך חייה.[4]
בהמשך למדה בבית ספר למורים בנסנה ובטרומסה, שם קיבלה את תעודת ההוראה ב-1949, ורכשה השכלה בעיצוב ובשפה סאמית.
קריירה
חינוך
הטה אריקסן החלה את דרכה כמורה בבית הספר היסודי בקאוטוקיינו ב-1949. היא הייתה חברה בהנהלת בית הספר בקאוטוקיינו במשך 30 שנה, מ-1949 עד 1979, ומתוכן שימשה מנהלת בית הספר היסודי בקאוטוקיינו מ-1969 עד 1976. בית הספר היווה כר פורה להפצת הידע והתובנות המקצועיות שצברה, וליישום תפיסתה לגבי הנגשת החינוך לסאמים. ב-1971 עד 1975, בנוסף לניהול בית הספר, שימשה חברת המועצה המחוזית לבתי הספר של פינמרק, וב-1973–1976 גם שימשה במועצת המחקר לבתי הספר[4].
בבית הספר היסודי בקאוטוקיינו
בסיום התיכון, בגיל 18, עבדה הטה אריקסן כמורה מחליפה בבית הספר בקאוטוקיינו לכיתה של ילדים בני 12. אז גילתה שעל אף שהילדים יכלו לקרוא ואף לדקלם קטעים שלמים בנורווגית, הם לא הבינו את מה שקראו[3].
לאחר סיום לימודיה והכשרתה כמורה, חזרה הטה אריקסן לקאוטוקיינו ושימשה מורה קבועה בבית הספר היסודי וחטיבת הביניים מ-1949 עד 1969. הלימודים בבית הספר ושפת הספרים עדיין הייתה נורווגית, אולם היא הבחינה כי לימודי הדת נעשו בעירוב של סאמית ונורווגית.[3]
מיד עם קבלתה לבית הספר קיבלה את האחריות על כיתה א', בה חצי מהתלמידים ידעו רק סאמית וחצי מהתלמידים ידעו רק נורווגית. במשך חודשים התמקדה בלימוד נורווגית לדוברי הסאמית באמצעות תמונות שיהפכו את ספר הלימוד לשמישים עבור אותם תלמידים, שחשו נחותים ביחס לדוברי הנורווגית. היא לימדה במקביל בנורווגית ובשפה הסאמית כדי שהתלמידים יצליחו להבין, למרות חוק שהיה קיים עוד מ-1898 ואסר שימוש בסאמית בשטח בית הספר. כשקיבלה מן הממונים הוראה להשתמש רק בנורווגית, הודיעה שיש מקרים בהם לא ניתן ללמד בנורווגית.[3] בהמשך הייתה בין מובילות ההתנגדות למדיניות העוינת שהפגינה מערכת החינוך לתרבות הסאמית.[4]
ב-1948 בעקבות תלונות של הורים ומורים סאמים החליטה ועדה שהקים משרד החינוך הנורווגי שצריך לשפר את החינוך לילדי הסאמים. רק 11 שנה לאחר מכן, ב-1959, שונה החוק כך שהמשרד יכול להתיר לימודים בסאמית, אך המשרד לא השתמש בסמכות זו עד 1967, וגם אז השימוש בסאמית נדרש להיות רק בכיתות הנמוכות ולשמש ככלי ללימוד הנורווגית.[3]
ב-1965 נבחנה הטה אריקסן בשפה הסאמית באוניברסיטת אוסלו, והשתלמה במכללה למורים שם כדי לחזק את ההבנה בשפה אותה רצתה לקדם.[4]
מ-1967 שימשה הטה אריקסן גורם מרכזי בחזרה לשימוש בסאמית בבתי ספר יסודיים ובלימוד הסאמית בבתי ספר אלו, לאחר עשורים רבים של מדינית נורווגיזציה[4], ועם אישור משרד החינוך ללמד בסאמית. הטה אריקסן סיפרה כי בקאוטוקיינו ב-1967 השימוש בסאמית בבית הספר על ידי כיתות נפרדות לדוברי סאמית ולדוברי נורווגית, מה שיכל ליצור בעיות של הפרדה, אך לפחות התלמידים הסאמים הצליחו ללמוד לקרוא כבר בכיתה א'.[3]
ב-1969 מונתה למנהלת בית הספר היסודי בקאוטוקיינו, בתקופה בה היה נדיר למצוא נשים בתפקידי ניהול בנורווגיה.[3]
ב-1970 הייתה מעורבת בתוכנית טלוויזיה חינוכית שצולמה בשביל תלמידי קאטוקיינו.[3]
ב-1971 הוציא הפרלמנט הנורווגי הצהרה לפיה השפה והתרבות הסאמית יקבלו משקל רק בכיתות הנמוכות, כאמצעי ללימודים הנורווגיים, ולאחר מכן התרבות הסאמית תשמש רק אחד הנושאים ללימוד כאשר השפה והסביבה יהיו נורווגיים. שנה לאחר מכן כבר השתתפה הטה אריקסן בכינוס משותף למורים, אנשי אקדמיה ומועצת המחקר לבתי הספר, משם יצאה קריאה לתת משקל רב יותר לתרבות ולשפה הסאמית, ובעקבות הכנס גם יצאה הטה אריקסן במסגרת משלחת אל הפרלמנט, להבהיר עמדה זו. בתגובה יצאה ב-1974 הוראה מתוקנת מטעם משרד החינוך, אך ההטיה לטובת השפה והתרבות הנורווגיים נשארו בה כשהיו. עם זאת בית הספר בקאוטוקיינו החל בהדרגה ללמד את ההיסטוריה והתרבות הסאמיים שהיו עד אז בגדר טאבו, בדומה לדת הסאמית ולשירת היויק שנאסרו עוד מאז הגעת הנצרות לאזור. למעשה רק בשנות ה-80 הוסר בקאוטוקיינו האיסור על התייחסות ליויק בבית הספר, והטה אריקסן עצמה נאלצה כמנהלת להתמודד עם תלונות הורים כאשר אחד המורים איפשר לתלמידים לשיר יויק בבית הספר.[3]
מועצת בתי הספר היסודיים, שהייתה אחראית על תוכנית הלימוד והדפסת הספרים, סיפקה ספרים מעטים, רובם ספרים ללימוד סאמית לדוברי נורווגית, הכחישה שמדובר בבעיה ובמקביל טענה שלא נותנים להם תקציב (300,000 קרונות) להדפסת ספרי לימוד חדשים. הטה אריקסן בתגובה ביקרה את הוועדה באוסלו, בדרכה לפגישה עם עוזר שר החינוך בעיר, שמעה את תלונותיהם, ובפגישה עם עוזר השר השיגה להם את התקציב הנדרש.[3]
עד 1972 כבר החלו להופיע בקאוטוקיינו בקשות של הורים דוברי נורווגית ללמד את ילדיהם סאמית, על מנת שיוכלו להשתלב בסביבה הסאמית. הטה אריקסן תמכה במגמה הזו, מאחר שהיוותה הזדמנות לשיפור תשמיתה של השפה. בית הספר בניהולה של הטה אריקסן הגיש שלוש פעמיים בקשה למשרד החינוך להקצאת שעות ללימוד סאמית לדוברי נורווגית, על אף הכמות הקטנה של מורים דוברי סאמית. שתי הבקשות הראשונות נדחו, השלישית התקבלה ב-1973.[3]
בעקבות הכינוס והמשלחת לפרלמנט ב-1972, הקימה מועצת המחקר לבתי הספר ועדה שתציע כיצד לחקור ולטפח את בתי הספר באזורים הסאמיים, הטה אריקסן הייתה אחת מארבעת חברי ועדה זו, והמסקנות, ביניהן ההצעה להקים גוף מרכז עצמאי ומרכז פדגוגי ייחודי לבתי הספר הסאמיים, הוגשו ב-1973. ראש מועצת המחקר קיבל בזרועות פתוחות את המסקנות, וכך מועצת המחקר קידמה אותן מול הנהלת מחוז פינמרק ומול משרד החינוך והכנסיות הנורווגי, עד להקמת הגוף המרכז של בתי הספר הסאמיים: מועצת החינוך הסאמית. במקביל הקימה ב-1972 המועצה להכשרת מורים ועדה לנושא הכשרת המורים הסאמיים ושיפור ההוראה בתחום. הטה אריקסן ואחרים היו חברים גם בוועדה זו שהמליצה ב-1973 על הקמת מכללה נפרדת להכשרת מורים סאמיים, ובתור התחלה לפתוח מחלקה עצמאית להכשרת מורים סאמיים במכללה למורים באלטה, מחלקה שאכן נפתחה ב-1974.[3]
ב-1975 השתנה החוק ואיפשר לכלל התלמידים באזורים הסאמיים ללמוד את השפה הסאמית.
במועצת החינוך הסאמית
ב-8.12.1975 הורה צו מלכותי בנורווגיה על הקמת מועצת החינוך הסאמית, וב-1976 כינס לראשונה משרד החינוך והכנסיות את המועצה, שהייתה המוסד הסאמי הראשון שיצר המשרד. מתוך שמונה חברי המועצה שלושה היו סאמים מקאוטוקיינו: הטה אריקסן, אולה איינאר אולסן ואולה הנריק מאגה.
ב-1977 הכיר הפרלמנט הנורווגי בתרבות ובשפה הסאמית כראויים לשימור, והטה אריקסון קיבלה מראש המועצה את הניהול האדמיניסטרטיבי של המועצה, כמינוי זמני שבוצע ממשרד בביתה, לצורך התפקיד יצאה לחופשה מעבודתה בבית הספר בקאוטוקיינו.[3]
ב-1977 התפנתה ראשות המועצה ושני תפקידים נוספים והוחלט שמשרדי המועצה יהיו בקאוטוקיינו, אז הגישה הטה אריקסן מועמדות לתפקיד המזכ"לית מועצת החינוך הסאמית (נו'). הטה אריקסן קיבלה את המינוי ושימשה מזכ"לית קבועה עד 1989[2], עם כניסתה לתפקיד התפטרה הטה אריקסן מניהול בית הספר היסודי בקאוטוקיינו. עם זאת המינוי החדש לא עבר ללא ביקורת: היו שטענו שהטה אריקסן תפרה את המכרז למידותיה (אם כי המועמד היחיד מולה היה עדיין תלמיד במכללה למורים), ונוספו לכך מינויים שעשתה היא עצמה: את מזכירתה מבית הספר מינתה לעובדת במשרד המועצה, ותלמיד לשעבר שלה שפנה לתחום החינוך מינתה כיועץ.[3]
משרדי מועצת החינוך תוכננו במקור להיות באוסלו, אולם חברי המועצה התנגדו משום שהדבר ינתק אותה מהעולם הסאמי. מיקום המשרדים בקאוטוקיינו למעשה היווה ניצחון לעמדת המועצה בנושא. במשרדי מועצת החינוך ניתנו לצוות מכונת כתיבה ומכונת צילום. את תפירת הוילונות והרכבת הריהוט המשרדי נאלצו הטה אריקסן, מזכירתה וממלא מקום היועץ לבצע בעצמם. ב־1981 עברו משרדי המועצה להיכל התרבות של העירייה.[3]
גם בעבודתה השוטפת נקלעה המועצה לקשיים: משרד החינוך והכנסיות לא היה מעדכן אותה בפגישות או ישיבות שנגעו לבתי הספר הסאמיים, בקשות של המועצה נתקלו בהתעלמות שחייבה אותם לפעמים לפנות לגורמים בכירים יותר ונכפו עליה יועצים שלא היו כשירים או מעוניינים לעסוק בנושאי המועצה. המועצה הופלתה לרעה גם בנוהלי העבודה שלה ביחס לוועדות אחרות: ב־1979 למשל, נדרשה הוועדה לאשר נסיעות כל נסיעה לחו"ל דרך המשרד הממשלתי, ההנחיות שנקבעו לו עסקו בעיקר בבתי ספר יסודיים אף על פי שהמועצה הוגדרה על תחומי החינוך לכל הגילאים, לא הייתה לה סמכות עצמאית למנות ועדות משנה, נדרש ממנה שהתקשורת מול המשרד הממשלתי תעבור דרך יועץ ספציפי, ושכר ראש המועצה היה נמוך משכר מנהלי ועדות אחרים. פניה אל השר הממונה העלתה שהמועצה לא חשובה מבחינתו, ושאינו יודע כמעט דבר על כל הנושא הסאמי. מן הצד השני הפיקוח התקציבי של המשרד הממשלתי על המועצה היה דקדקני, והטה אריקסן נדרשה להשתמש בניסיונה מועדת המחקר כדי לאשר למועצה תקציבים.[3]
שיתופי פעולה לעיתים חשפו תפיסה בעייתית כלפי החינוך הסאמי במקומות נוספים: במסגרת סמינר שהזמינה מועצת בתי הספר היסודיים גילו הסאמים שבעת חלוקה לקבוצות עבודה הכניסו אותם לקבוצה אחת עם המהגרים לנורווגיה. גם שם הסאמים מחו בתוקף בטענה שחינוך ילידי וחינוך למהגרים הם שני תחומים שונים, וכך זכו ליצור קבוצה משלהם. הומועצה נתקלה בתפיסות דומות אפילו מצד חלק מן ההורים הסאמים שהפנימו את הדיכוי ורצו להתרחק מן הזהות הסאמית ומן השפה הסאמית.[3]
ב-1978 שכרה המועצה את נילס תומאס אוטסי כדי שישלים את המושגים שהיו חסרים בסאמית בשביל המקצועות הנלמדים ויפיץ את המושגים גם בקהילות סאמיות מעבר לגבולות נורווגיה. הוא שימש בתפקיד משך שמונה שנים.[3]
כחלק מתפקידיה קידמה המועצה בראשות הטה אריקסן הוצאה והדפסה של ספרי לימוד וחומרי הוראה בסאמית ופיקחה עליהם, כך שמצד אחד סביבת ההוראה הסאמית יכלה להתבסס, ומצד שני התגבשה פדגוגיה משופרת ללימוד נורווגית לסאמים[4]. גם מלאכה זו לא הייתה פשוטה: יצירת חומרי הלימוד והנגשתם, בעיקר לאור השינויים באיות הסאמי באותה תקופה, דרשו עבודה רבה מצד המורים הסאמיים המעטים שהיו במערכת החינוך, והדבר גרר תלונות מצד בתי הספר. במקביל היקף העבודה גרר הזנחה של ניבים כגון הסאמית הדרומית והלולה-סאמית, שאישור הכתיב שלהם והעבודה על לימוד באמצעותן החלו רק בשלב מאוחר יותר. לשם אישור הספרים במשרד החינוך דרש המשרד מוועדת החינוך הסאמית לתרגם את הספרים לנורווגית. הומועצה סירבה ופנתה לדרגים גבוהים לעזרה, אך לא קיבלה מענה. בינתיים לימדו בתי הספר עם ספרים סאמיים לא מאושרים, עד שב-1985 הוסמכה מועצת החינוך הסאמי עצמה לאשר ספרי לימוד בסאמית.[3]
החל מ־1984 עבדה המועצה על תוכנית לימודים לסאמית כשפה ראשונה ושנייה, תוך שילוב סאמית במקצועות הנלמדים האחרים. תוכנית הלימודים התפרסמה כספר במהלך שנחשב היסטורי והוכרז במסיבת עיתונאים. האפקט של תוכנית הלימודים הורגש, למשל, בבתי ספר בהם נאסר על שירת יוייק מתוך תפיסה שלה כצורת ביטוי נחותה, שם גילו שהיוייק נכנס לבית הספר דרך תוכנית הלימודים הסאמית כחלק משיעורי מוזיקה.[3]
במסגרת המועצה הטה אריקסן הייתה מעורבת גם בניסיונות לשיתוף פעולה עם בתי ספר סאמיים בשוודיה. הניסיונות נחלו כישלון, חלקם בגלל חוסר רצון מופגן לשתף פעולה מצד המוסדות בשוודיה, וחלקם בגלל שוני גדול מדי באופי בתי הספר ובתוכניות הלימודים, וחוסר נכונות להתגמש.[3]
מעבר לעיסוק בלימוד עצמו, החל מ־1978 דאגה המועצה בראשות הטה אריקסן גם להכשרת מורים שילמדו בסאמית (צפונית, דרומית ולולה סאמית), תוך שיתוף פעולה עם מכללה להכשרת מורים שלקחה את האחריות הרשמית בעוד ועדת החינוך מבצעת את ההכשרה בפועל במוקדים שונים. המועצה יצרה גם קורסי הכנה, מאחר שמועמדים רבים התגלו כחסרים את הרמה האקדמית הנדרשת.[3]
בתקופתה כמזכ"לית מועצת החינוך הסאמית התבלטה הטה אריקסן בעיקר בפעולתה לשינוי מדיניות בתי הספר ממדיניות של הטמעה למדיניות שמוכוונת לתלמידים הסאמיים, והמועצה בראשותה הגדילה את מספר עובדיה משלושה לכעשרה, ותקציבה גדל בתוך עשר שנים פי 11 בערך, מסכום של 488 אלף קרונות ב־1977 ל-5.7 מיליון קרונות ב־1987.[3]
ב-1989 פרשה הטה אריקסן ממועצת החינוך הסאמית, משיקולי גיל, עם הגיעה לגיל 68.[3]
הטה אריקסן גם שימשה חברה במועצת האמנויות הנורווגית (אנ') וראש תת-המועצה המקצועית שלה לתרבות סאמית, שם שימשה עד 1984[4].
פוליטיקה
בשנות ה-50 שימשה פעמיים חברת המועצה העירונית של קאוטוקיינו.[4]
בשנים 1953–1956 הייתה חברה במועצת הסאמי הנורדית עם הקמתה, ושימשה כוח מניע בהקמתה[4].
ב-1963 הייתה בין החברים המייסדים של העמותה הסאמית של קאוטוקיינו (נו'), שם זכתה לחברות כבוד 35 שנים מאוחר יותר ב-1998[4].
במקביל לניהול בית הספר שימשה הטה אריקסן חברת הנהלה באגודת הסאמים הנורווגים (אנ') מ-1974 עד 1977, ובאותן שנים גם שימשה פעם שנייה נציגה במועצת הסאמי[4].
ב-1998–2001 הייתה חברה בוועדת הערכים (נו') שהקימה ממשלת נורווגיה לחיזוק המעורבות הקהילתית של האזרחים[4].
שימשה בעמותה ההיסטורית של קאוטוקיינו ובאגודת הגמלאים של פינמרק.[3]
עיטורים ופרסים
הטה אריקסן זכתה בפרסים בתחום התרבות מטעם עיריית קאוטוקיינו ומטעם המועצה הסאמית הנורווגית, וב-1988 קיבלה תואר אבירות דרגה ראשונה במסדר אולף הקדוש.[2]
ב-1990 קיבלה תואר סטודנט לשם כבוד של האוניברסיטה הסאמית.[3]
ספרים
- Låkkangirj'ji sámi-ja dárogillii - "ספר קריאה סאמי נורווגי" (2 כרכים 1965/1970)
- Muitalusat ja dáhpáhusat Guovdageainnus - "סיפורים ואירועים מקאוטוקיינו" (4 כרכים 1991–1997)
חיים אישיים
ב-29.12.1949 נישאה לנהג האוטובוס האגבארט אנדור אריקסן (14.8.1915–16.3.1993).[2][4]
בשנת 2021 חגגה את יום הולדתה ה־100[5].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
