פציעת אגודל סקי (באנגלית: skier's thumb, ידוע גם בשם gamekeeper's thumb) היא פציעה ברצועה הגומדית המשנית של האגודל (ulnar collateral ligament). הפציעה נפוצה אצל ספורטאים העוסקים בכדורעף או סקי, וכן אצל ציידים.[1]
אנטומיה
הרצועה האולנרית המשנית של האגודל מחברת את עצם המסרק הראשונה (first metacarpal) אל בסיס הגליל הקריבני (proximal phalang) מהצד התיכון. היא משמשת לתמיכה במפרק ולייצובו.[2] הרצועה עלולה להינזק, להיקרע או ברוב המקרים לגרום לשבר תלישה בנקודת אחיזתה, כתוצאה מנפילה על יד מושטת או בנפילה תוך אחיזת מוט סקי. במקרים מסוימים, הפציעה תתרחש כתוצאה מעומס מתמשך בעת פשיטת יתר, ולא כתוצאה מנפילה. מצב זה ידוע בשם gamekeeper's thumb.
הסימנים השכיחים הם כאב בבסיס האגודל וכן קושי באחיזה וצביטה. הפעלת לחץ או עומס על האגודל יגרמו לכאב מידי.[4] בנוסף, אזור הרצועה יהיה נפוח ורגיש למגע. כאשר המטופל ירחיק את האגודל, האזור יהיה רופף (ולא מתוח כמו באגודל בריא).[5]
אבחון
האבחון מתבצע בעיקר בעקבות סיפור המקרה ובדיקות דימות. יש להכריע האם הקרע חלקי או מלא, ואם הקרע מלא יש להכריע האם המטופל סובל מנגע על שם סטנר או לא. לצורך כך נערך צילום רנטגן תוך הפעלת מתח, המסייע באבחון שבר תלישה.[6] לעיתים ניתנת הרדמה מקומית בעת הבדיקה.[7]
בפציעה הנגרמת כתוצאה מפשיטת יתר מתמשכת של המפרק (gamekeeper's thumb), הרצועה נהיית ארוכה ודקה יותר, והכאב פחות חריף מאשר בפציעה אקוטית, לכן קשה יותר לאבחן פציעה כזו.
הפציעה האקוטית נגרמת כתוצאה מפשיטת יתר או הרחקה של בסיס האגודל מכף היד. המנגנון הנפוץ ביותר הוא נפילה על כף יד במצב פשיטה, כאשר הכוח המופעל על האגודל גורם לנקע או קרע ברצועה. לפי מחקר עדכני, 49% מפציעות אלו התרחשו באופן זה. שאר המקרים התרחשו כתוצאה מפעילות ספורטיבית, למשל 2.4% כפציעת סקי (פציעת הסקי החמישית הנפוצה ביותר).[8][9]
טיפול
יד לאחר ניתוח לתיקון קרע מלא של הרצועה
ברוב הפציעות החלקיות הטיפול כולל קיבוע של האזור על ידי סד או תחבושת גבס למשך כמה שבועות, ונטילת תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות. בקריעות מלאות (או כמעט מלאות), יש לעבור ניתוח על מנת לתקן את הקרע, במיוחד במקרי נגע על שם סטנר.[6] במהלך הניתוח, הרצועה נתפרת מחדש לעצם בנקודת התלישה, והמפרק מקובע באמצעות מסמר מתכת דק. לאחר הניתוח יש לקבע את האזור למשך כחודשיים, אחריהם מתחיל תהליך שיקומי באמצעות פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.[4] כדי להקל על כאבים, ניתן לקרר את האזור או ליטול משככי כאבים.[10]
היסטוריה
הפציעה תועדה לראשונה בשנת 1955 במאמרו של קמפבל על המצב הכרוני אצל ציידים סקוטים. במסגרת עבודתם הם היו מפעילים לחץ אלכסוני על המפרק, שלאורך זמן גרם לחוסר יעילות של הרצועה.[11]
