טיכו פרסם את מסקנותיו מהוועידה במאמר: "רפויי הגרענת בבתי-הספר בירושלים"[2].
מאז עלייתו ועד 1917 היה מנהל בית החולים והמרפאה לעיניים של אגודת 'למען ציון'. ניהל את המלחמה נגד הגרענת (הטראכומה) בבתיה"ס ובמוסדות החינוך בעזרתה הכספית של 'הדסה'[3].
בין השנים 1919–1921 ניהל את מחלקת העיניים בבית החולים הדסה בירושלים, והחל מ-1919 גם עמד בראשו של בית חולים פרטי למחלות עיניים שהקים, בבית רוזה ובנימין ממשפחת קוקיא (עשרים מיטות). הבית נמצא בשכנות לבית טיכו של היום[7]. לאחר מספר שנים שבהן פעלה המרפאה בירושלים, החליטו בני הזוג ב-1924 לשפר את רמת חייהם ולהתמקם בלב התרבותי והאינטלקטואלי של העיר, ולרכוש את בית המידות בקרבת רחוב הקונסולים (רחוב הנביאים היום), שנחשב באותה תקופה לסביבת המגורים היוקרתית ביותר בירושלים.
בין תלמידיו ותלמידותיו: ד"ר מרים נופך[8], וד"ר אפרים סיני. בספרו "במלוא העין" מעלה סיני זיכרונות משנות העשרים של המאה ה-20, לצד עבודתו אצל טיכו.
"במשך השנתיים, לערך שעבדתי אצל ד"ר טיכו בוצעו בין אלף לאלף חמש מאות ניתוחים קטנים וגדולים, ומספר רב של בדיקות ופעולות אמבולאטוריות... אשתו אנה טיכו הייתה מגישה לו את המכשירים באופן אוטומאטי, גם כן ללא דיבורים. רוב הניתוחים היו ניתוחי קאטארקט, גלאקומה, פזילה וניתוחי עפעפיים בגלל סיבוכי גרענת. כריתת הסחוס של העפעף (טארסקטומיה) הייתה נעשית בכל מקרה של גרענת כרונית, במקרה גידול-פרא של הריסים (טריכאזיס),הוא היה מבצע ניתוח פלאסטי של השתלת פס של הרירית מהשפה או הלחי אל תוך העפעף. לפי אומדני ביצע ד"ר טיכו במשך הקאריירה הרפואית שלו לא פחות מעשרים וחמישה אלף ניתוחים.
"טיכו השתייך לתנועתו של פרופ' יהודה לייב מאגנס, והיה מתומכי "ברית שלום". עיתון עברי לא היה בביתו, הסתפקו ב"פלשתיין פוסט", השפה המדוברת בבית הייתה גרמנית, והספרייה שלו הייתה על טהרת השפות הלועזיות. ביתו היה מלא חפצי אמנות, תמונות, עבודות-יד ותכשיטים, שטיחים, קמעות וחפצים אכזוטיים אחרים. התחביב המיוחד של ד"ר טיכו היו חנוכיות עתיקות מימי קדם ועד ימינו.
ד"ר סיני נותח על ידי טיכו בסוף שנות העשרים, לאחר שעבד "כרופא נודד" במושבות השפלה, היה חולה שלושה חודשים ונדבק באחת מעיניו בגרענת[11].
ניסיון ההתנקשות
בתחילה הייתה מרפאתו של ד"ר טיכו ליד שער מנדלבאום, אך ב-12 בנובמבר1929, כאשר הגיע לפתוח את המרפאה, הותקף מאחור על ידי ערבי ונדקר בגבו. ההתנקשות עוררה הדים בכל הארץ, וגם בקרב הערבים, שכן ד"ר טיכו הציל מאות ערבים מעיוורון ומרבים מהם לא ביקש שכר. התפרסמו מודעות הקוראות לציבור להתפלל להחלמתו. הממשלה הציעה פרס בן 200 לא"י עבור מידע על המתנקש[12].
בעיתונות הערבית נטען שההתנקשות בוצעה על ידי יהודי אשר ביקש לפגוע בו כיוון שהיה מיודד עם ערבים ובגלל היותו מתנגד לציונות כמו יעקב ישראל דה האן[13]. ד"ר טיכו הכחיש את הדברים וטען בנחרצות שהדוקר היה ערבי. כן אמר "ככל הציונים אני נושא בכל חובות היישוב המאורגן, משלם את המיסים הציוניים לקרן היסוד[14], לקרן קיימת, לוועד הלאומי וכן גם למוסדות חרדים. לשום מפלגה לא השתייכתי ואינני שייך גם עתה, כי איני עוסק בפוליטיקה ומעולם לא נאמתי נאום פוליטי". כן הכחיש שכתב מאמרים נגד הציונות ואמר שמעולם לא כתב מאמרים שאינם רפואיים[15].
לאחר ההתקפה החליט ד"ר טיכו להעביר את המרפאה לביתו, והסב את הקומה התחתונה של הבית למרפאת עיניים ששירתה את אוכלוסיית ירושלים, עשירים ועניים כאחד. שמעו של ד"ר טיכו יצא למרחוק, ואת מרפאתו פקדו חולים מרחבי המזרח התיכון כולו. ביתם של בני הזוג, שיחד עם הגן והחורשה הצמודים אליו השתרע על שטח של כ-3 דונם, היה למקום מפגש לאינטלקטואלים, אנשי ספרות, פוליטיקאים ואמנים, במיוחד דוברי השפה הגרמנית שהגיעו לארץ ב-1933 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה. בין היתר בני הזוג אירחו את הנציב העליוןסרארתור ווקופ, את האמנים מרדכי ארדון ומארק שאגאל, את הפילוסוףמרטין בובר, ורבים אחרים. בני הזוג טיכו אמנם צברו נכסים רבים, אך לא ניהלו אורח חיים ראוותני והיו אנשי עבודה לאורך כל חייהם. הם הטביעו חותמם האישי על ביתם, שנקרא על שמם עד היום. ד"ר טיכו היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית ובוועד הפועל שלה.
אנה טיכו רעייתו, שימשה כאחות ואחות חדר-ניתוח, במרפאה בתקופת חייו עד שנפטר ב-1960, ציירה ורשמה את נופיה של ירושלים ואת אנשיה. היא המשיכה להתגורר, ליצור ולארח בבית עד מותה בשנת 1980. בשנות חייה האחרונות הוזנח במקצת הבית וחלקים ממנו הושכרו. בצוואתה הותירה את הבית, על אוסף האמנות שבו, למען תושבי ירושלים כאות הוקרה לעיר שכה אהבה. הבניין, ששופץ על ידי האדריכלדוד קרויאנקר על פי תוכניות שאושרו על ידי אנה טיכו עוד בחייה, הוסב למוזיאון מודרני המיטיב לשקף את אווירת ירושלים של תחילת המאה ה-20.
הנצחה
בהלווייתו של ד"ר טיכו ספד לו שמואל יוסף עגנון: "ד"ר טיכו יכול היה לבחור לעסוק בכל תחום ברפואה, אבל בחר לעסוק ברפואת עיניים כדי שאנשים יוכלו לראות את ציוריה היפים של אשתו אנה טיכו."[16]
בן אחיו, רופא העיניים, הפרופ' אורי טיכו המשיך את דרכו במחלקת העיניים בבית החולים הדסה ירושלים כמנהל השרות לגלאוקומה.
קרוב משפחה נוסף: ד"ר בארי טיכו, מנהל המחקרים הרפואיים בביוג'ין, חברת הביוטכנולוגיה השלישית הגדולה בעולם. "המורשת המשפחתית, מספר טיכו שזורה היטב במקצוע שבחרתי. אם יש אלמנט גנטי מובהק במשפחת טיכו, זו הרפואה. אביו, אמו ושלושת מארבעת אחיו של טיכו הם רופאים. גם רעייתו וגם בן דודו פרופ' אורי טיכו."[17]
ד"ר טיכו מונצח במערכון הידוע של שייקה אופיר "מקרה עין" המספר כיצד התקלקלה לציונה העין, וכיצד ד"ר טיכו תיקן אותה.
^אורית נבות, אברהם גרוס, "המלחמה בגרענת: ראשית בריאות הציבור בארץ-ישראל", קתדרה 94, דצמבר 1999, עמודים 93-108
^"דו"ח ועדת הגרענת", פרק : "רפויי הגרענת בבתי-הספר בירושלים", ד"ר אברהם טיכו, מוציא לאור : תחנת הבריאות העברית, ירושלים, תרע"ו, עמודים 96-107
^רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948, הוצאת איתי בחור זכרון-יעקב, מהדורה שנייה, מרץ 2012. עמוד 227
^eye update- "רפואת העיניים בישראל משנת 1948 ועד היום".נובמבר 2007 ,גיליון מספר 4, ד"ר ענאן עבאסי, פרופ' חנא גרזוזי, מחלקת עיניים-המרכז הרפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה ע"ש רפופורט, הטכניון, חיפה.
^eye update- "רפואת העיניים בישראל משנת 1948 ועד היום ",ד"ר ענאן עבאסי, פרופ' חנא גרזוזי, מחלקת עיניים, המרכז הרפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה ע"ש רפופורט, הטכניון, חיפה .
^MEDICINE - עיניים, אורית נבות, אברהם גרוס, "המלחמה בגרענת -אבן דרך בתולדות הרפואה בארץ ישראל" אפריל - יוני 2007, עמודים 6-11
^"במלוא העין"-מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני, צ'ריקובר מוציאים לאור -רחוב השרון 12 תל אביב, 1984, עמוד 106
^"במלוא העין "-מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני, צ'ריקובר מוציאים לאור-רחוב השרון 12 תל אביב, 1984, עמוד 107–108
^"במלוא העין" -מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני, צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ, 1984 ,עמוד 119
