Uti possidetis juris (או uti possidetis iuris, מילולית: "כפי שההחזקה בדין") הוא עיקרון במשפט הבין־לאומי המנהגי בעידן הדה-קולוניזציה, שעניינו העדפת הגישה המשפטית שמדינות מתעוררות, 'יורשות' לכאורה, זכאיות לריבונות טריטוריאלית בשטח שיחפוף את הגבולות המנהליים שלהן טרם עצמאותן על פני הגישה המשפטית שחזקה בשטח תיחשב כעילה לקביעת ריבונות.

עיקרון זה הוא גלגול מודרני של הכלל "uti possidetis" (אנ') - שימוש בנכס. הוא נוצר במטרה להימנע משטח הפקר שאינו בשליטת מדינה כלשהי. העיקרון החל כחוק רומי המסדיר את הבעלות החוקית ברכוש. במהלך תקופת ימי הביניים הוא התפתח לחוק המסדיר יחסים בין-לאומיים ובהמשך הוא יושם להסדרת הגבולות הריבוניים של מדינות עצמאיות חדשות.

העיקרון הוחל בהיסטוריה המודרנית על אזורים כמו דרום אמריקה, אפריקה, המזרח התיכון וברית המועצות, ואזורים רבים אחרים שבהם פורקו ממשלות ריכוזיות, שבהם הופלו שליטים אימפריאליים או הגיע לסיומו מנדט חבר הלאומים כמו נאורו. עיקרון זה מיושם לעיתים קרובות כדי למנוע התערבות זרה או שטח הפקר, שמעצמות זרות יכולות לטעון ששייך להן, או כדי למנוע מחלוקות שעלולות להתעורר בעת שרטוט מחדש של גבולות של מדינות חדשות לאחר עצמאותן.

העיקרון יושם גם על ידי ועדת הבוררות בדינטר (אנ') בחוות דעת הקשורות להתפרקות יוגוסלביה.

ארגנטינה וצ'ילה מבססות את תביעותיהן הטריטוריאליות באנטארקטיקה על עיקרון זה.

הנציבות האירופית אימצה את הדוקטרינה המדוברת^{[דרוש מקור]}, בהסבירה מדוע היא איננה מתייחסת לסהרה המערבית כנתונה תחת תפיסה לוחמתית, או לפחות כטריטוריה "כבושה אחרת", כדבריו של שגריר האיחוד האירופי. הוועדה הסבירה כי היעדר ריבונות קודמת בסהרה – היא הייתה מושבה ספרדית "יתומה" – פירושה כי פלישת מרוקו לא הייתה כיבוש, כמובנו באמנת האג.

החלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם, בהתבססה על דוקטרינת ה"אוטי פוסידטיס יוריס" אישרה מחדש את מחויבותה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה על פי הגבולות הבינלאומיים המוכרים שלה, והדגישה את אי-תקפותו של משאל קרים (2014) לאורו תרצה רוסיה את סיפוח חצי האי קרים (2014) לשטחה.^[1]

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא יש גם הסבורים אחרת (והם רוב המדינות בעולם), בפרק הזה הופך את החריג לעיקר.

יש בקרב מומחי המשפט הבין-לאומי הסבורים כי העיקרון ישים לעניין מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון, וככזה זכותה של מדינת ישראל לריבונות על שטחים אלו והשלטון הישראלי ביהודה ושומרון איננו בגדר 'כיבוש' כהגדרתו באמנת האג.

מכיוון שהגבולות המנהליים של ארץ ישראל המנדטורית הם אלה עליהם החליטו בריטניה וצרפת בהסכם ניוקומב-פולה ב-1923 והם שאושרו על ידי ועדת המנדטים של חבר הלאומים וארצות הברית, ומכיוון שמדינת ישראל היא המדינה היחידה שנוצרה ('היורשת') בתחומי ארץ ישראל המנדטרית שזהותה תאמה את משימת הפיקדון הבין-לאומי - המנדט הבריטי על ארץ ישראל - הקמת הבית הלאומי, למימוש התביעה היהודית לממשל עצמי בשטחי המנדט כפי שהונחה בפני ועידת השלום בפריז בהתאמה להצהרת בלפור, החלטות ועידת סן רמו וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, הרי לא יכולה הייתה להיות כל מדינה מתחרה אחרת להציג תביעה שגבולותיה הפנימיים של ארץ ישראל המנדטורית ישמשו כגבולותיה.^[2][3][4]

• יוג'ין קונטורוביץ', "כיבוש" והמעמד הקודם של השטחים
• ABRAHAM BELL & EUGENE KONTOROVICH, Palestine, Uti Possidetis Juris, and the Borders of Israel, 58 ARIZ. L. REV. 633 (2016)
• Validate User, academic.oup.com