למעשה הייצור ההמוני של הגאראנד החל רק עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה וכך קרה שחיילים אמריקאים רבים החלו את המלחמה עם רובי הספרינגפילד. עבור חיילים אלה, היה הגאראנד מתת שמיים. הרובה ירה תחמושת חזקה, היה מדויק מאוד, היה אמין למדי והיה חצי-אוטומטי. החיסרון העיקרי של הגאראנד היה נעוץ במחסנית הפנימית, שהקשתה על תפעול בקרב. הגנרלג'ורג' פטון כינה את ה-M1 גאראנד כ"המכשיר הכי טוב שיוצר עבור מלחמה".
לאחר המלחמה המשיך הגאראנד לשרת בצבא ארצות הברית ויוצא למדינות אחרות, שחלקן אף ייצרו גרסאות של הנשק ברישיון. גרסאות אלה כללו בדרך כלל הסבה לשימוש במחסנית חיצונית. הגאראנד גם שימש בסיס לרובה M-14, שהחליף אותו בשירות בשנת 1959.
במקביל לגאראנד הוכנסו לשירות גם תת-מקלעM1 תומפסון ורובה קלM1 קרבין. כל הרובים הנ"ל סומנו כ-M1 למרות שאין שום קשר ביניהם מבחינת מנגנון פעולה ותכנון.
