48 שעות ביממה (באנגלית: Hours a Day 48) הוא סרט קצרישראלי משנת 1949 שהופק למען ארגון הדסה ומתאר את סיפורה של אחות מיילדת בבית החולים הזה בתקופה קריטית במלחמת העצמאות. היא מספרת על קורותיה במשך כל הסרט. הסרט מתחיל ומסתיים בלידה כסמל למדינת ישראל שזה אך נולדה. זה היה סרט הקולנוע הראשון שהופק במדינת ישראל.
שם הסרט נובע מרצף המאורעות הקשים שעוברים עליה כאילו יש ביממה 48 שעות. בזמן קצר מועלים נושאים כמו מלחמת העצמאות, ניצולי השואה, העלייה. בסרט נראים בתיה החרבים של ירושלים מיד לאחר המלחמה. בסרט מושמע מדי פעם המנון הפלמ"ח.
בתחילת הסרט מופיעה הקדשה מטעם הדסה לרופאים, האחיות ושאר הצוות בבתי החולים של הדסה בירושלים, צפת ובאר שבע שעשו הכל למען תחייתה של מדינת ישראל.
בעלה של נעמי, דוד, (טולי רביב) הוא מפקד בפלמ"ח. הוא יוצא עם לוחמיו לכבוש מוצב החולש על הדרך לירושלים. הערבים צולפים עליהם אבל הוא מאגף אותם בפעולה נועזת ומחסל אותם בזריקת רימון יד.
נעמי עברה באירופה את תקופת השואה ביחד עם אחיה הקטן אברהם. הם נפרדו בנאפולי וכעת מגיע אברהם לנמל חיפה. נעמי מקבלת רשות לקבל את פניו עם ירידתו מהאנייה עם ילדים רבים אחרים.
לאחר הפגישה הנרגשת היא מביאה את אברהם לקיבוץ אלונים וחוזרת עם האמבולנס לירושלים.
בדרך הם מבחינים באיתות מאחד הקיבוצים ומסתבר שיש בו יולדת שחייבים לפנותה במהירות להדסה. האמבולנס נכנס לבית החולים ונעמי ממהרת להתכונן ללידה.
באותו רגע נכנס ג'יפ עם פצוע ונעמי מבחינה שזה דוד. היא מתלבטת אם לעזור לו או להיכנס לחדר לידה ובוחרת באפשרות השנייה. רק לאחר הלידה המוצלחת היא ממהרת למיטתו של דוד שזה עתה יצא מחדר הניתוח ומאושרת להיווכח שהוא בסדר. ברקע נשמע המנון הפלמ"ח מפי הפלמחניקים שהגיעו לעיר.
