1973 – הקרב על הזיכרון

מידע כללי
מאת	גדעון אביטל-אפשטיין
שפת המקור	עברית
סוגה	עיון, מלחמה
נושא	מלחמת יום הכיפורים בשיח הישראלי
הוצאה
הוצאה	הוצאת שוקן
מקום הוצאה	ישראל, תל אביב
תאריך הוצאה	2013
מספר עמודים	511
פרסים
ציון לשבח מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) על המחקר שעל פיו נכתב הספר

"1973 – הקרב על הזיכרון"^[1] הוא ספר מאת גדעון אביטל-אפשטיין, בהוצאת שוקן, תל אביב, 2013. הספר דן במלחמת יום הכיפורים בשיח הישראלי, תוך ניתוח השיח לפני, בזמן ולאחר המלחמה.

הספר בוחן כיצד באה לידי ביטוי מלחמת יום הכיפורים בתרבות הישראלית מאז 1973. הסופר משלב סיפורים אישיים לצד עובדות מהמלחמה ואחריה ומתמודד עם שאלות מפתח בשיח הישראלי כגון: אילו משקעים הותירה המלחמה בזיכרון הקיבוצי הישראלי, איזה מהפך חל בדמותה של המלחמה במהלך השנים, האם היא נתפסת כאירוע מכונן או כעוד מחדל בתולדות המדינה, מי הם גיבורי המלחמה ומה תפקידם של שבויים, נעדרים והלומי קרב בסיפור המלחמה, האם המלחמה נחשבת לכישלון או לניצחון.

המחבר גדעון אביטל-אפשטיין שירת במלחמת יום הכיפורים כקצין מודיעין של גדוד הצנחנים 890 בחטיבה 35 ולחם בקרבות החווה הסינית. הוא היסטוריון, חוקר תרבות, מרצה ועורך דין. הוא מעיד על עצמו שהמלחמה היא החוויה המעצבת שלו וכלשונו:

"מלחמת יום הכיפורים – מלחמה שאף פעם לא די לה"^[2]

הספר הוא הרחבה והוספה של עבודת מחקר לכתיבת תזה לדוקטורט: "מלחמת יום הכיפורים – הבניית סיפור המלחמה בזיכרון הקולקטיבי וייצוגה בתרבות הישראלית" והוא אינו מציג את סיפור המלחמה אלא את סיפורו של הסיפור: סיפורה של מלחמת יום הכיפורים על רקע סיפורו של העם היהודי^[3].

אביטל-אפשטיין מביע את דעותיו בצורה בנחרצת: המלחמה היא כישלון מהדהד ואנו נושאים את טראומת המלחמה עמנו כבר עשרות שנים ונישא אותה גם בשנים הבאות. ככל שמתקדמת הקריאה בספר עולות שאלות קשות על אמונה בצדקת הדרך, על אופייה של מדיניות הכוח של מדינת ישראל ועל הנהגתה.

הספר מחולק לחמישה חלקים, בעלי מרכז משותף:

מבוא והתרחשויות היסטוריות לקראת המלחמה, במהלכה ובעקבותיה.

המחבר מתקף ומתאר את המציאות והאירועים שהובילו למלחמה וכבר כאן מדגיש כי תיקוף אינו מייצג רק ניתוח מקצועי ותמים של עובדות. עיצוב ציר הזמן של מלחמת יום הכיפורים מבטא בפירוש גם עמדה אידאולוגית, פוליטית, מקצועית או אתית לגבי קשרים סיבתיים בין מאורעות ותהליכים מוקדמים למלחמה לבין אלה שהתרחשו בעקבותיה"^[4].

לב הספר משתרע על פני כמאתיים עמודים מתוך כ־500 ומכיל 12 פרקים שבהם מנותחים "זירות שיח" כלשון המחבר.

בכל זירת שיח נערך ניתוח של יצירות שפורסמו, עם הקשרם למלחמת יום הכיפורים ומסקנת המחבר על הדרך בה השאירה המלחמה חותם על המחברים, הקוראים או הצופים.

המחבר בוחר בקטעים שונים שפורסמו באמצעי המדיה השונים (סיפורת, שירה, קולנוע, טלוויזיה, עיתונות וכו'), בנקודות זמן שונות. הוא אינו מסביר מדוע בחר קטע זה או אחר או מדוע נמנע מלבחור קטעים רלוונטיים אחרים. הוא מנתח אותם ודן בהם בראי המלחמה.

היצירות שנבחרו אינן מתרחשות בשדה הקרב אלא בעורף. בחלקן דמות של נעדר הקשור למלחמה. ברוב היצירות ניצבת במרכז דמות אישה, אף על פי שמלחמה נחשבת גברית במהותה. אין סיפורי גבורה או שמחת ניצחון אלא עצבות ופוסט טראומה. הספרות היא ביקורתית, מעניקה פתחון פה לספקות...כופרת במיתוסים ובועטת בקלישאות.^[5]

שירי המלחמה המובאים בספר מבטאים עצב, הלם ובהלה בסמוך למלחמה וכאב, זעם ותרעומת בחלוף השנים. השירה היא נוגה, לעיתים מזועזעת אך נטולת הדר, גבורה או תהילה. היא חופשת טראומה וכאב, אך תורמת להתמודדות מרפאה עמם^[5].

בשונה מסיפורת ושירה המבטאים כאב ועצב, מלחמת יום הכיפורים בספרות ילדים היא בדרך כלל הרפתקה מרתקת. המלחמה מוצגת כמלחמת אין ברירה. העלילה רווית גילויי תושייה, גבורה וסולידריות, וסופה ניצחון מופלא, אף כי ללא כיבושים מסעירים. המלחמה נתפסת כמהלך של הגשמה עצמית בספרות ילדים ובני נוער^[5].

לדעת המחבר ספרי הלימוד אינם מייצגים קול אובייקטיבי, אחראי וזהיר כנדרש. זאת אף על פי שהניצחון מוצג כלא מספק ומחיר המלחמה הכבד מודגש לעיתים, אם כי בחצי פה.

בספרי הלימוד ניתן ביטוי לאווירת הנכאים שעטפה את הארץ, למחאה הציבורית ולמצוקה המדינית והכלכלית ובחלקם אף מתנהל שיח על השאלה אם הייתה זאת מלחמת אין ברירה לאור יוזמות השלום השונות, שישראל דחתה מאז מלחמת ששת הימים.

בשל אופיים האלבומים אינם מציגים סיפורים של יחידים אלא מוקדשים לעם וללאום. מלחמת יום הכיפורים באלבומים היא חוויה מרתקת ומפעימה ולא מתוארים בהם זוועות ועוולות.

המערכה הצבאית נחוויית על מפות, בתוך חמ"לים, בתדריכי מפקדים. הכול בשליטה. אין דם, אין צרחות, אין פחד נורא, אין בדידות משתקת, אין חרדת נטישה, אין ייאוש מצמית^[5].

סיפורי ביוגרפיה מספקים עדות אישית של מחברם על מה שהיה, על פי ראות עיניו. עדות כזאת היא האמת של המחבר בשעה בה היא מסופרת והיא שילוב של מה שקרה באמת ומה שלא קרה אך צריך היה צריך לקרות. המחבר שם דגש על ההבדל בין כתיבה של מפקדים, הכותבים בדרך כלל בשמם ובכתיבתם מודגשת ההזדהות עם הצבא והמדינה לעומת חיילים פשוטים המביאים עדויות, שלהם ושל חבריהם לנשק, לעיתים בשם בדוי, לאירועים וחווית מנקודת מבט צנועה ואישית.

מוסף הנצחה וזיכרון בעיתון שמטבעו נכתב לאחר שוך הקרבות, לעיתים שנים רבות אחריהם, כולל בדרך כלל הן תיאור עובדתי והן סיפורים אישיים. מוספי הזיכרון, יותר מזירות שיח אחרות, יכולים להצביע בבירור על תמורות בשיח במרוצת השנים, שכן אינם נכתבים בעת ההתרחשויות אלא אחריהם. במוספים אלה ניתן לראות שינויים בתפיסת מלחמת יום הכיפורים בחברה הישראלית: מצידוק הדין לביקורת, מהלם להתאוששות, מסיפורי גבורה להלקאה עצמית ועוד.

כתבי העת הצבאיים הנסקרים בספר הם "במחנה" ו"מערכות" והם שונים מאוד זה מזה בתגובתם למלחמה. בהכללה ייאמר כי אחד פונה לרגש ומשנהו לשכל^[5]. עיתון "במחנה", בעיקר בשנים הראשונות לאחר המלחמה מצדיק את הסיבות ליציאה למלחמה ומתמסר לטיפוח מיתוסים של גבורה, סולידריות, נחישות ותושייה. רק במהדורת חצי יובל של "במחנה" יש ניסיון לבחון את הצדקתה של המלחמה.

כתב העת "מערכות" עוסק בעיקר בהפקת לקחים מזווית מקצועית, ונוגע רק בשוליים בסוגיות חברתיות. כתב העת מיועד בעיקר לקציני צבא והוא נותן במה לכותבים שונים המעלים שאלות בנוגע לדרך בה נעשו הדברים בתוך הצבא עצמו. ניתוח אסטרטגי של המערכה, החלטות מפתח, הפעלת טנקים, ניתוח קרבות, לוחמת אוויר וים, תודעת אויב, מגננה ומתקפה ועוד.

הסרטים המובאים בספר מייצגים קולנוע ביקורתי ובועט שאינו חושש להביא עמדות ביקורתיות. מלחמת יום הכיפורים מצטיירת כזוועה, איוולת, סיוט, פצע. אין בה ניצחון, אין בה תהילה, אין בה נחמה, וכל גיבוריה הם בעצם קורבנות^[5].

תוכניות הטלוויזיה המובאות בספר ממוקדות במשדרי שנת השלושים למלחמה ומציעות נקודות תצפית שונות בניסיון לפענח את המלחמה ולפרשה. נעשה שימוש בכתבות שטח, דוקו דרמה, ראיונות, תיעוד ודיון באולפן על מנת להביא קולות של מי שנחשבים גיבורי המלחמה האמיתיים בחלוף השנים: לא הגנרלים אלא אימהות שכולות, שבויים, פצועים והלומי קרב מספרים את סיפורם וחושפים את המחיר הכבד שנאלצו לשלם.

שתי תוכניות הרדיו שנסקרו בספר מביאות שתי נקודות מבט שונות על המלחמה. סדרת ההרצאות של קהלני היא מנקודת מבט צבאית ומביאה סיפור של הצלחה והתאוששות מטראומת המלחמה. מבהלה לניצחון, מאפלה לאור גדול^[5]. לעומתה סדרת האוניברסיטה המשודרת על מלחמת יום הכיפורים מביאה מבט ביקורתי וכואב ומוכנה לדון בכישלון ובסיבותיו. בסדרה נעשה ניסיון לברר מהן הסיבות לאי ההצלחות שנחשפו במלחמה ועד כמה הופקו לקחי המלחמה.

השירים שנבחרו הם מגוונים. חלקם נכתבו סמוך מאוד לקרבות, חלקם נכתבו על מלחמות אחרות וחלקם מציעים נחמה, לצד עצב המלחמה. כך למשל מנתח המחבר את השירים "לו יהי", "המלחמה האחרונה", "חורף 73", "מודה אני", "מה חשוב היום" ועוד.

חלק זה שהמחבר בחר לו לא בכדי את השם "שבעה מדורי מלחמה", משלב רכיבים המהווים את סמליה המובהקים של המלחמה עם דיון בתוצאות ותוצרי המלחמה: אובדן ושכול, מצד אחד, וניצחון, כישלון או תיקו מצד אחר.

המחבר מפרט שבע קטגוריות של נושאי זיכרון של המלחמה: ביטויים, מונחים, מקומות, נאומים, תצלומים, קולות ודמויות. כדברי המחבר מי שהיה שם ומי שהיה פה באותם ימים, די לו במחרוזת ביטויים, או בתיאור מקום או תצלום כדי לשלוף את סיפור המלחמה מתוכו. כך למשל מפרט המחבר ודן במונחים כגון קונספציה, קו בר-לב, ועדת אגרנט, מחדל, רעידת אדמה ומלחמות גנרלים בקטע המוקדש לביטויים ומונחים. ביטויים אלה מקושרים בתודעה הקולקטיבית למלחמת יום הכיפורים.

לסיפור הקרב על החווה הסינית, בו השתתף המחבר, מוקדש מקום מרכזי בספר והוא מוזכר במקומות שונים בו. בחלק זה מפורט סיפור הקרב (או הקרבות כפי שמדגיש המחבר) כמקרה מבחן. דרך הקרב, הנחשב אחד מסמליה הבולטים של המלחמה, נבחנת המלחמה כולה.

חלק זה בוחן את המלחמה כאירוע טראומטי בהתחשב בעברו הרחוק והקרוב של העם היהודי. מעניין במיוחד הוא הפרק הבוחן שאלות מרכזיות הנוגעות למיתוסים: מה עוללה המלחמה למיתוסים שהיו קיימים עד שפרצה ואילו מיתוסים חדשים עוצבו במהלכה, תוך כדי תנועה ובעקבותיה.

הפרק מסתיים בדיון על מיתוסים שהשיח הציבורי מאתגר את חוסנם ומציגם כפריכים על רקע אירועי המלחמה, ואלה הם: מיתוס יש על מי לסמוך, מיתוס קדושת החיים, מיתוס לא נוטשים פצוע, מיתוס לא מפקירים עמדה ומיתוס טוהר הנשק^[6].

החלק האחרון של הספר "במקום סיכום", עוסק בשאלה: האם ועד כמה נתפסת המלחמה כאירוע מכונן, כנקודת מפנה וביחס לאיזו אוכלוסייה: כלל הציבור, דור המלחמה או יחידים. המחבר תוהה: במלחמת '73 ותוצריה אפשר לראות סוג של אזהרה ואפילו תיקון, חזרה זמנית למוטב, ותזכורת לכך שמחלוקות מדיניות עדיף לפתור ליד שולחן משא ומתן. ואפשר גם אחרת, לראות במלחמת יום הכיפורים קלקול מרושע של חלום ישראל הגדולה, תמרור התרעה מפני ויתור טריטוריאלי נוסף והוכחה לכך שרק החזק שורד. איזו גישה תגבר – ימים יגידו.^[7]

על כריכת הספר מופיעים תמונתו, דרגתו, סמל השריון ואות המלחמה של שלמה ערמן, שנהרג מאש כוחותינו בתעלת סואץ, תוך ניסיון לחלץ את הצוות שלו מאש ולחבור לגדוד ישראלי. לאחר מותו קיבל ערמן את עיטור הגבורה.^[8]

המחקר על פיו נכתב הספר זכה בפרס צ'צ'יק לביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)^[9].

הספר מופיע בראש רשימת הספרים המועדפים בנושא מלחמת יום הכיפורים בדף הבית של חטיבה 14^[10].

הספר משך תשומת לב רבה עם פרסומו. אנשי צבא, אקדמיה, עיתונות ותקשורת כתבו עליו ומחברו, גדעון אביטל-אפשטיין הוזמן לראיונות ברדיו, בעיתונות ובתוכניות אקטואליה.

להלן חלק מחוות הדעת שנכתבו על הספר:

• אלוף גיורא איילנד: ספר מרתק וקולח על ביטויה של מלחמת יום כיפור בתרבות הישראלית^[11].
• פרופסור יואב גלבר, היסטוריון: ספרו של גדעון אביטל הוא אחד הספרים החשובים על המלחמה: לא על מה שקרה בה, אלא על האופן שבו היא מיוצגת בזיכרון הקולקטיבי שלנו. היקף חומר המקורות רחב מאוד, רוחב היריעה מרשים ביותר, השפה עשירה וקולחת, הדימויים מגוונים, הפרספקטיבה פנורמית, ורבות מן התובנות של אביטל מקוריות ומאתגרות^[12].
• ד"ר אל"ם (במילואים) עמי גלוסקא, היסטוריון צבאי: 1973 – הקרב על הזיכרון הוא סידור תפילה ישראלי – חובה בכל בית. ספרו של דר' גדעון אביטל-אפשטיין מחכים יותר מכל ספר אחר על מלחמת יום הכיפורים והוא מתהפך בקרביים של כל ישראלי^[13].
• ד"ר תרצה הכטר, מרצה, חוקרת וכותבת: ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי כתופעה חברתית-פוליטית, והן לחוקר הבוחן את תצורתו של הזיכרון הקולקטיבי שלנו כציבור ביחס למלחמת יום הכיפורים. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בספר אוצר בלום^[14].
• פרופ' אייל נווה, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב: גדעון אביטל-אפשטיין עשה צעד אדיר כדי שהציבור הישראלי ייתן לזיכרון ערך... התובנות מדהימות ומאפשרות דיון ודיאלוג. זו הפרקטיקה הנאותה למתן משמעות לאירועים^[7].
• ד"ר גד קרויזר, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן: ספרו של אביטל־אפשטיין הוא מהספרים החשובים שנכתבו על המלחמה...הוא תורם תרומה ייחודית להבנת הזהות הישראלית בארבעת העשורים האחרונים, ובמיוחד להבנת זהותו של הדור שחווה את המלחמה^[8].

• בועז כהן, הקרב על הזיכרון, באתר פייסבוק, ‏21 באפריל 2015