תקרת הקפלה הסיסטינית

תקרת הקפלה הסיסטינית
מידע כללי
צייר	מיכלאנג'לו
תאריך יצירה	1508–1512
טכניקה וחומרים	פרסקו
ממדים בס"מ
רוחב	1,341 ס״מ
גובה	4,093 ס״מ
נתונים על היצירה
זרם אמנותי	הרנסנס הגבוה
מיקום	הקפלה הסיסטינית שבקריית הוותיקן
קואורדינטות	41°54′10″N 12°27′15″E / 41.902777777778°N 12.454166666667°E / 41.902777777778; 12.454166666667

תקרת הקפלה הסיסטינית היא שמו של הפרסקו שבתקרת הקפלה הסיסטינית, שנהפך ברבות הימים לאחת מיצירות האומנות החשובות בתבל. את הפרסקו יצר הצייר, הפסל, המהנדס והאדריכל האיטלקי מיכלאנג'לו בואונרוטי.

הקפלה הסיסטינית נבנתה בין השנים 1477–1480 על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי ובתכנונו של האדריכל באצ'ו פונטלי (Baccio Pontelli). כחלק מקישוט הקפלה עוטרה כיפת המבנה בידי הצייר פיירמטיאו ד'אמליה במוטיב של שמים הצבועים בפיגמנט אולטראמרין. השמים מולאו בדגם מעגלי של כוכבים המצוירים בזהב. כעשור לאחר חנוכת הקפלה הופיעו על תקרת הקפלה סדקים שנוצרו כתוצאה משקיעת הקרקע באזור קריית הוותיקן. במסגרת עבודות השיקום נסגרה הקפלה לכשנה, נהרסו מבני ספח של הקפלה, אשר שימשו כמגורי חיילים, והסדקים נסתמו וטויחו. תיקון הסדקים יצר פגיעה בולטת בפרסקו שעל תקרת הקפלה.^[1]

בשנת 1508 החליט האפיפיור יוליוס השני, אחינו של סיקסטוס הרביעי, לתקן את הנזק בתקרה על ידי הזמנת פרסקו חדש. המשימה הוטלה על האמן הפלורנטיני מיכלאנג'לו, אשר עבד באותה עת על יצירת פסלים לקברו של יוליוס. ההזמנה שקיבל מיכלאנג'לו נועדה לפצות אותו על דחיית תוכניתו הרהבתנית לקבר. טענות נוספות מעידות כי הבחירה במיכלאנג'לו כצייר לתקרה לא הייתה בחירה מקרית, אלא נבעה מן הטינה שרחש לו הארכיטקט דונטו ברמנטה, שעבד באותה תקופה בשרותו של יוליוס והיה מקורב אליו.^[2] אמנם מיכלאנג'לו הוכשר בצעירותו במלאכת יצירת הפרסקו, אולם הוא התמחה בעיקר במלאכת הפיסול בשיש. יש שהעריכו כי בכך ניסה ברמנטה, שהניח כי מיכלאנג'לו ייכשל במלאכת הציור הגדולה, להוציא את דיבתו של מיכלאנג'לו.

את טכניקת הפרסקו, בה נמרחים הצבעים על גבי טיח לח, למד מיכלאנג'לו כחניך בסדנתו של דומניקו גירלנדיו, אשר נחשב לאחד מציירי הפרסקו הפופולריים בפירנצה. בין השאר היה שותף גם ליצירת מחזורי הפרסקאות מחיי משה וישו על קירות הקפלה הסיסטינית.

תוכניתו של יוליוס לעיטור התקרה כללה דיוקנאות של שנים-עשר השליחים, המסודרים סביב משטח מרכזי גדול ובו דגם עיטורי גאומטרי. אולם, מיכלאנג'לו לא היה מסופק מתוכניתו הצנועה של האפיפיור וכינה אותה "דבר עלוב".^[3] הוא ביקש מן האפיפיור רשות להציע עיצוב אחר. בצעד חריג לתקופה הסמיך יוליוס את מיכלאנג'לו לעצב את התקרה על פי ראות עיניו.

בניגוד לאמונה העממית, שהופצה ברומן של אירווינג סטון - "חיי מיכלאנג'לו", את העבודה, שהחלה ב-10 במאי 1508, לא השלים מיכלאנג'לו לבדו, אלא בעזרת צוות של עוזרים שעזר לו לצייר שטח של כ-520 מטרים רבועים. כשלב ראשוני נזקק מיכלאנג'לו לפיגום גבוה שיאפשר את הסרת שכבת הפרסקו הישנה ואת הכנת התקרה לפני הנחת שכבת הפרסקו החדש. הפיגום שתכנן לא נשען כנהוג על מערכת של עמודים מן הרצפה, אלא היה מבוסס על משטחי עבודה מעץ שנתלו מחורים בקירות הגלריה בגובה רב ואיפשרה את המשך הפולחן בקפלה במשך רוב זמן העבודה על הציור. על פי עדותו של הביוגרף והתלמיד של מיכלאנג'לו - אסקניו קונדיבי (Ascanio Condivi), נתלו מתחת לפיגום יריעות בד אשר הגנו על חלל הקפלה מפני שברי גבס וטפטופי הצבע שנפלו בעת העבודה על התקרה.

בניגוד לאמונה עממית מוטעית אחרת, מיכלאנג'לו לא צייר את הפרסקו כשהוא שוכב על גבו והפיגום איפשר לו לעמוד ברווחה יחסית מתחת לתקרה. עם זאת, התנאים הקשים ושעות העבודה הארוכות גרמו לו לחבר שורות שיר אירוניות על מצבו העגום בעת ציור התקרה^[4]:

זקני נטוי לשמים, אני חש את אחורי מוחי

על צווארי, אני מגדל חזה של הרפיה;

מכחולי, התלוי מעל תמיד,

הופך אותם לרצפה מרהיבה בטיפטופיו.

לאחר תחילת העבודה גילה מיכלאנג'לו כי בקצוות הפרסקו החל לגדול עובש על הטיח, המעיד על תערובת פגומה. לאחר הסרת שכבת הפרסקו בשלמותה, החל מיכלאנג'לו להשתמש בתערובת טיח שרקח אחד מעוזריו. תערובת זו משמשת ליצירת פרסקו עד ימינו. עד חודש ספטמבר 1509 השלים מיכלאנג'לו את ציורן של שלוש הסצנות מחיי נח. נראה שציור סצנת המבול היה הראשון שבהם.^[5]

ב-15 באוגוסט 1510 נערכה בקפלה מיסה חגיגית שבמסגרתה נחשפה מחציתו של הפרסקו בפני ראשי הכנסייה.

כשנחשף הפרסקו השלם בפני הציבור, בשנת 1512, הפך מיד להצלחה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון אמנות בן תקופת הרנסאנס המאוחר כתב כי "היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן, היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם".^[6]

תוכניתו של מיכלאנג'לו נזקקה להתגבר על אילוצים שנבעו מצורתה של הקפלה וממערך העיטורים שהיה קיים בה. מבחינה אדריכלית נזקק מיכלאנג'לו לשלב ארבעה פנדטיבים - חלקים משולשים עליה נשענת התקרה בחיבורה עם קירות הקפלה, וכן עוד שמונה ספנדראלים - אשר בדומה לפנדטיבים מחברים את התקרה לקירות על ידי משטחים משולשים וקטנים יותר, והממוקמים מעל חלונות הקפלה. בנוסף לכך חלונות אלו נוצרו בעזרת קמרון מעוגל אשר שבר אף הוא את רציפות משטח התקרה. מבחינה תוכנית הוגבל מיכלאנג'לו בכיוון הקומפוזיציה שתכנן כיוון ומחזורי הפרסקאות מחיי ישו ומשה, אשר צוירו כ-30 שנה קודם לכן, החלו את התיאורים לא מכיוון הכניסה לקפלה, אלא מקיר המזבח. על כן נאלץ הצופה לחצות את הקפלה כולה בטרם יוכל "לקרוא" את העלילות המתוארות. ארגון היצירה של מיכלאנג'לו בחר להיצמד באופן חלקי לתכתיבים שקבעו עיטורי הקפלה. לעומת זאת בחר מיכלאנג'לו להדגיש ולהעצים את המבנה האדריכלי של תקרת הקפלה על ידי יצירת אשליה פרספקטיבית של קומות נוספות.

החלק המרכזי של הפרסקו, המתואר באשליה כגבוה ביותר בקומפוזיציה, מורכב מסדרה של תשעה ציורים שנושאיהם לקוחים מספר בראשית. חמש מן הסצנות הן קטנות יותר במידתן והן מתוארות כבתוך מסגרת אדריכלית. תשע הסצנות הן:

1. נח שיכור 2. המבול ותיבת נח 3. הקורבן של נח לאחר המבול 4. הפיתוי והגרוש של אדם וחוה מגן העדן 5. בריאת חוה 6. בריאת אדם 7. הפרדת הים מהיבשה 8. בריאת המאורות 9. הפרדת האור מהחושך

קריאה כרונולוגית של העבודות, בהתאם לתיאור של ספר בראשית, צריכה להתחיל מכיוון המזבח, אולם הסצנות מאורגנות גם על פי היררכיה דתית המתחילה בתיאור ה"ארצי" ביותר - תיאור נח השיכור בקיר הכניסה אל הקפלה - ומתקדמת אל התיאור הרוחני ביותר - סצנת הפרדת המאורות הקרובה לקיר המזבח. כיוון ההתבוננות בסצנות הוא מקיר המזבח. הבחירה בתיאור היררכי משקפת את התעניינותם של אנשי הרנסאנס בספרות ובפילוסופיה של העת העתיקה. המעבר המדורג בין הארצי אל האלוהי מקביל להתאמה הנוצרית שנעשתה לתורתו של הפילוסוף היווני אפלטון בתקופה זו.

הסצנות נתונות בתוך תיאור של חלל אדריכלי המשלים את המבנה האדריכלי הממשי של תקרת הקפלה. סביב הסצנות מצוירת מסגרת כמעין כרכוב הנתמכת על ידי פילסטרים ובהם מעין פסלי שיש לבנים שנושאם זוגות של פוטי מצוירים. על פילסטרים אלו יושבות עשרים דמויות של גברים עירומים, המאורגנים סביב הסצנות הקטנות יותר וממרכזים את תשומת הלב של הצופה אליהן. זוג "עירומים" אוחז במדליון ועליו תבליטים מצוירים של סצנות קרב. פרטי המדליונים הם כדלקמן:

משני צידי תיאור הפרדת האור מן החושך: מימין: עקדת יצחק (בראשית, כ"ב, ט'–י"ב) משמאל: הנביא אליהו עולה במרכבת האש השמימה (מלכים ב', ב', י"א–י"ג)

משני צידי תיאור הפרדת הארץ והשמים: מימין: ריפוי נעמן מצרעתו (מלכים ב', ה', א'–ט"ו), התיאור לא בוצע !^{[דרושה הבהרה]} משמאל: מות אבשלום (שמואל ב', י"ח, ט'–י"א, י"ד–ט"ו)

משני צידי תיאור בריאת חווה: מימין: אלכסנדר לפני הכהן הגדול (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"א ח 5) משמאל: מות ניקנור (מכבים ב' טו 20–28)

משני צידי תיאור מנחת נוח: מימין: עונשו של הליודורוס (מכבים ב' ג 25–27) משמאל: מתתיהו הורס את המזבח (מכבים א' ב 23–25)

משני צידי תיאור שכרותו של נוח: מימין: התאבדותו של רזיס (מכבים ב' יד 39–42) משמאל: נפילת אנטיוכוס מן המרכבה (מכבים ב' ט 4–7).

מתחת לסדרת התיאורים מספר בראשית בחר מיכלאנג'לו לתאר שורה של נביאים: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, כמו גם חמש הסיבילות, נביאות שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים.

בלונטות ובספאנדרלים שמסביב לתקרה מתוארים גברים המייצגים את אבותיו של ישו. שושלת זו מתחילה, על פי האמונה הנוצרית, באברהם ומגיע עד לישו במשך של ארבעה עשר דורות.^[7] בפנדטיבים מתוארים ארבעה סיפורים נוספים ובהם מוטיבים המשקפים את האמונה באל - יהודית והולופרנס, דוד וגוליית; משה ונחש הנחושת וצליבת המן.

המסגרת הרעיונית הכוללת של הפרסקו מציגה את הנצרות כמכשיר בעזרתו יוכל האדם להתגבר על ארציותו לעבר רמה רוחנית נשגבת יותר. תיאורי "הברית הישנה" מהווים פרה פיגורציה לעידן הנצרות החדש. מיקומו המרכזי של יונה מחזק טענה זו כיוון שנביא זה אשר נולד ממעי הדג נחשב כמבשר של ישו אשר קם לתחייה לאחר שלושה ימים.

הפרסקו של מיכלאנג'לו מעיד על קרבתו של הצייר אל מלאכת הפיסול. הדמויות שעל גבי התקרה מתוארות כדמויות עבות בשר ושריריות ותיאורו של מיכלאנג'לו מעניק לתלת־ממדיות פלאסטית זו את הבכורה על פני תיאור ציורי-פרספקטיבי. בנוסף לכך ניכרת בתקרה הרגשת המבנה האדריכלי המועצמת על ידי דמויות המתוארות כפסלים קלאסיים.

שלושת התיאורים מחייו של נח היו הראשונים לציור מבין תיאורי ספר בראשית. סצנת שכרותו של נח הייתה כנראה השלישית לציור מבין ציורי חטיבה זו. במישור הקדמי של התיאור מופיע נח השיכור, יושב בהסבה חלקית על גבי בד או כרית ירוקה. דמותו של חם מצביעה על עירומו ואילו שם ויפת מנסה לכסות את גופו בבד סגול-שקוף. המעמד מתרחש בתוך מבנה פתוח דרכו אנו רואים גבר נוסף העובד את האדמה. גם אם הדמויות תופסות כמעט את כל חלל הקומפוזיציה, ניכרת התגברות העניין של מיכלאנג'לו בתיאור ציורי יותר, לעומת תיאור הציור הראשון שעשה - סצנת המבול.

בסצנה זו מתאר מיכלאנג'לו את המבול המתקרב ואת האנשים הנסים ממנו. ברקע התיאור מופיע תיבת נח כמבנה עץ מרובע וסגור, בעל אפריז המחולק על ידי קורות עץ וגג משופע, שבאחד מחלנותיו העליונים ניצבת יונה לבנה. דמויות בני האדם הנסים מסודרות אמנם בקומפוזיציה של נוף וניכרת התייחסות מסוימת לפרספקטיבה, אולם משטח המים הגדול יוצר שטיחות בתיאור וגם חיבורן במרחב של קבוצות דמויות זו לזו מעצים את מימד השטיחות שבתיאור.

גישה דומה ניכרת גם בתיאור קורבנו של נח, המתרחש לפני קיר אבן החוסם את הפרספקטיבה של החלל. גם הדמויות הרבות והמזבח הגדול הניצב במרכז התיאור תורמים לשטיחות של חלל זה.

בתיאור אדם וחוה, הנקרא לעיתים גם "נפילתו של האדם" מופיע תיאור אלגורי של ההתרחשויות. בצד אחד של הקומפוזיציה מופיעים אדם העומד בפרופיל 3/4 ואוחז בענף עץ הדעת. לצידו שוכבת חוה וידה מושטת אל עבר הנחש הכרוך סביב העץ. הוא מתואר כהיבריד המשלב בין פלג עליון של אישה עם זנב ארוך של נחש. בצידה השני של הקומפוזיציה מופיע מלאך המגרש בחרב את הזוג. בתיאור זה ניתן למצוא הקבלות לציור הפרסקו של מזאצ'ו "הגירוש מגן עדן".

תיאור בריאתה של חוה מתרחש בחלל פתוח הנחסם על ידי גוש סלעי גדול בשמאלה של הקומפוזיציה. חוה משמשת בציור כאלמנט מתווך בין דמותו של אדם לבין דמות האל, המופיע הפעם כאדם ההולך על הקרקע. סידור הדמויות במרחב יוצר השטחה של הקומפוזיציה ומעניק תחושה אינטימית יותר של החלל.

התיאור המפורסם של בריאת אדם מציג את האל במלוא הדרו. הבד הסגול המתנופף ברוח חושף קבוצה גדולה של מלאכים המלווים אותו. במידה רבה דמותו היא האנושית ביותר - רגלו חשופה ובגדו הסגלגל והדק מתנופף ברוח ומדגיש את תווי גופו. ידו האחת נשענת על כתפו של אחד המלאכים וידו השנייה מושטת קדימה לעבר אדם. אדם שוכב בהסבה, נשען על ידו האחת ואילו ידו השנייה מושטת לעבר האל. מיכלאנג'לו בחר להנציח את הרגע שלפני הנגיעה בין שתי הדמויות, ובכך יצר אפקט של מתח המזכיר יצירות מן האמנות הקלאסית כגון זורק הדיסקוס.

שלושת תיאורי הבריאה לקוחים מתוך המתואר בפרק הראשון של ספר בראשית. הסצנה הראשונה מתארת את בריאת העולם על ידי הפרדת האור מן החושך. אלוהים מתואר במבט מלמטה ובהקצרה חריפה של פניו. גופו ממלא את רובו של הציור. הוא מתואר מרחף כבתוך ערפל סמיך ולבן. רגלו נוגעת בשולי הקומפוזיציה, כאילו היא נשענת עליה כעל חלון. בכך היא מעניקה תחושה חדה של תלת־ממדיות.

בסצנת בריאת המאורות, הגדולה מבין שלוש הסצנות, בחר מיכלאנג'לו לכלול תיאור כפול של האל. בצד ימין מופיע האל במלא הדרו. הוא מרחף בחלל ותחת גלימתו מתוארים ארבעה מלאכים. ידו האחת מושטת בהקצרה קדימה, בה הוא בורא באצבעו את כדור השמש. בצידה השני של הקומפוזיציה מתואר האל מאחור, מרחף קדימה וידו מושטת לעבר צמחייה, המייצגת את הארץ. הדינמיות של התיאור הפרספקטיבי מועצמת על ידי תיאור בגדו הסגול של האל המתנפנף ברוח ומצביע על התנועה.

בסצנת הפרדת המים מופיע האל שוב בליווי המלאכים. האל מתבונן למטה אל הארץ ואילו המלאכים, האוחזים בגלימה המנפנפת, מביטים לכיוונים אחרים. הדבוקה נעה משמאל הפורמט אל צד ימין. ידי האל פרושות ואחת מהן מתוארת בהקצרה חריפה.

שלוש הסצנות, אשר הושלמו בשלב השלישי של מלאכת הציור, מכילות מן הצד האחד דימוי ברור ותחום, ותחושה גדולה של תנועה ודינאמיות.

• 
  סצנת הפרדת האור מן החושך, עם העירומים והמדליונים
• 
  בריאת השמש, הירח, והצמחים
• 
  הפיתוי והגרוש של אדם וחוה מגן העדן
• 
  שכרותו של נח, עם העירומים והמדליונים

• 
  ישעיהו
• 
  זכריה
• 
  דניאל
• 
  הסיבילה הלובית
• 
  הסיבילה מדלפי

• 
  יהודית והולופרנס
• 
  דוד וגוליית
• 
  נחש הנחושת
• 
  עונשו של המן

• מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, מאת: רוס קינג, הוצאת דביר, 2006

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תקרת הקפלה הסיסטינית