PROFILPELAJAR.COM

תעלומת הכתר
The Aleppo Codex
מידע כללי
מאת	מתי פרידמן
שפת המקור	אנגלית
סוגה	היסטוריה
נושא	כתר ארם צובא
הוצאה
תאריך הוצאה	2012
מספר עמודים	288
הוצאה בעברית
הוצאה	הוצאת כנרת
תאריך	2012
תרגום	עליזה רז-מלצר
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	990034259930205171

תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך הוא ספר מאת מתי פרידמן שנכתב בשפה האנגלית בשנת 2012 ותורגם לעברית באותה שנה. הספר עוסק בכתב היד החשוב כתר ארם צובא, מתאר את ההיסטוריה של הספר, ומתמקד בתקופה שבה הובא הספר אל ארץ ישראל ונמצא בחזקת יד בן צבי.

רקע

ערך מורחב – כתר ארם צובא

כֶּתֶר אֲרָם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, ככל הנראה בשנת 930 לערך.^[1] חוקרי המקרא רואים בכתר זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בגלל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי. על כתב היד מופקד חבר נאמנים שבראשו עומד ראש מכון בן צבי, ומאז שנות ה-80 הוא מוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים. מאז הגיעו לארץ פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

בכתבה קצרה שפורסמה במוסף הספרותי של העיתון הבוסטון גלוב אמר פרידמן על תהליך הכתיבה: "אני ציפיתי לכתוב סיפור מחמם לב על הצלת כתב היד, אבל במקום זאת מצאתי את עצמי דומה לאדם שפותח בתום-לב קופסת קרטון נקבר תחת ערימה של דברים שנשכחו".^[2]

במאמר לעיתון מקור ראשון מספר רפאל זר מזווית של מתבונן מהצד על תהליך הכתיבה: "לפני כשלוש שנים הגיע לחדרי שבאוניברסיטה העברית בירושלים עיתונאי בשנות השלושים לחייו, יהודי ממוצא קנדי, העובד לפרנסתו בסוכנות הידיעות Associated Press, והעונה לשם מַתִּי פרידמן. הוא גילה לי שלאחרונה שמע על כתב היד המקראי המכונה במקומותינו "כתר ארם צובא", ובשל אווירת המסתורין האופפת כתב יד זה הוא "נדלק" והחליט לכתוב עליו ספר. פרידמן הגיע עם מכשיר הקלטה ועם רשימת שאלות ארוכה, ואני התבקשתי להבהיר לו מהו כתב יד, מהי המסורה ומי היו בעלי המסורה, מדוע כתב היד המדובר חשוב יותר מאחרים ועוד שאלות רבות על זה הדרך. תוצאות מסע התחקיר של פרידמן הן הספר המרתק שלפנינו."^[3]

על הספר

בחלקו הראשון של הספר מתאר פרידמן את ההיסטוריה של כתר ארם-צובא, מתהליך כתיבתו בטבריה, לקראת סוף המילניום הראשון על ידי שלמה בן-בויאעא ואהרון בן אשר, נדודיו בארץ ישראל ובמצרים בתקופת ימי הביניים, מעברו של הספר בשנת 1375 לסוריה, ושמירתו בידי יהודי קהילת חלב שהטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא" וכינוהו "כתר אֲרָם צוֹבָא", על שם קהילתם. כך, שמור בתיבת ברזל, נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ-600 שנה. שיאו של חלק זה מגיע עם ההתקפה על הרובע היהודי בחלב בכ"ט בנובמבר 1947 שבמהלכה נהרסו בתי הקהילה, בתי הכנסת חוללו וספרי תורה הושמדו באש. ספר כתר ארם-צובא "ירד למחתרת" עד שהגיע למדינת ישראל והועבר לידי חוקרי מכון המחקר יד בן צבי. לתיאור ההיסטוריה של הספר מוסיף פרידמן מידע נוסף ובו תיאור הווי חייהם של קהילות יהודי סוריה.

חלקו השני של הספר הוא מחקר היסטורי מעמיק המנסה לשפוך אור על התעלומות הקשורות בכתר ובגלגוליו, שמעולם לא באו על פתרונן המלא. הבסיס הראשוני למחקר הוא פרוטוקול המשפט, שפרידמן חושף, המתעד את תביעת פרנסי קהילת ארם צובא בישראל כנגד מדינת ישראל על גזילת רכוש הקהילה - ובראש וראשונה הכתר. מהמסמכים עולה כי בבוא השליח עם הכתר לנמל חיפה, פגש אותו נציג המדינה ו"שכנע" אותו למסור את הכתר לידי יצחק בן-צבי - אז נשיא מדינת ישראל. במהלך המשפט לחצו פרקליטי המדינה לפשרה, וזו לבסוף התקבלה למרות התנגדות נציגי הקהילה. על פי פשרה זו הבעלות על הכתר תהיה משותפת למדינה ולקהילה, אך הכתר יוחזק בידי מוסד בן צבי ותחת השגחה של חבר נאמנים המשותף לקהילה ולמוסד. בספר מצוטטת רחל ינאית שאומרת: "למכון יש ערך עם הכתב בתוכו, זה תמצית המכון ויוקרתו".

תעלומה ראשונה וחשובה ביותר בה מתעסק הספר היא העלמות של חלקים גדולים מכתב היד, רק 294 דפים מתוך 487 שהיו בכתב היד המקורי נמצאים כיום במדינת ישראל. על פי הגרסה הרשמית, כך הגיע כתב היד לארץ וכך נמסר לבן צבי. פרידמן מביא הוכחות כי כתר ארם צובא שרד את האש ומגיע למסקנה כי חלקים מהכתר נשדדו ומאחר ולאורך כל מאות דפי הפרוטוקול של המשפט ההתייחסות לכתר היא כאל כתב יד שלם, מעלה פרידמן את הטענה כי הגנבה אירעה בישראל ולא נמנע מלהצביע על חשודים אפשריים: השליח-מבריח שהוציא את הכתר מסוריה, נציג הסוכנות היהודית בטורקיה, שקיבל את פניו של השליח מארם צובא, מאיר בניהו, שעמד בראש מכון בן צבי בעת שהכתר הגיע ארצה, שלמה זלמן שרגאי שקיבל לידיו את כתב היד, או אנשים אחרים מתוך הקהילה המוזכרים בספר. לדבריו הכתר לא נמסר לנשיא בן-צבי מיד עם הגעתו לישראל, אלא קרוב לשלושה שבועות לאחר מכן.

פרידמן מעלה טענות קשות כלפי יד בן צבי על המחדל בשמירת כתר ארם צובא. פרידמן גילה בארכיון של מכון יד בן צבי מסמכים המראים כי מצבו הפיזי של הכתר הידרדר עד מאוד בשנים שבהן הוא נשמר במכון. במסמך משנת 1971 המצוטט בספר ששלחו חוקרים בעלי גישה לספר, הם כותבים כי "כתר ארם צובא סגור היום בארון משרדי רגיל נעול... כשהוא עטוף באריג. דרך אחזקה זו הביאה לכך שבמשך השנים שרידי כתב היד היקר הזה ניזוקו, וכבר היום יש מקומות בכתב היד שאינם קריאים, כדרך שהיו קריאים לפני כמה שנים".

פרידמן מסכם את מסעו בעקבות הכתר: "סיפורו (של כתב היד) הוא טרגדיה של חולשה אנושית. הספר הוא תוצר למדנותם של דורות של חכמים בטבריה שניסו לכתוב מהדורה מושלמת של דבר האל. הוא הישג חד פעמי... והוא חולל. הכרך שרד 1,000 שנות היסטוריה זרועת מהמורות ובימינו בגדו בו האנשים שהיו מופקדים על שמירתו. הוא נפל קורבן לאותם יצרים שהוא נוצר כדי למתנם, ונטרף בידי היצורים שהוא עצמו נועד להושיע"^[4].

יובל אלבשן כתב על הספר במוסף הספרות של עיתון הארץ: "ספרו של העיתונאי מתי פרידמן על קורות כתר ארם צובא הוא כתב אישום חמור נגד התנועה הציונית ומוסדותיה שחמסו את אוצר העם היהודי ונתנו לו להירקב במחסנים".^[4]

החוקר דרור שׂטרשון יעקב חולק על טענותיו של פרידמן, לאור התכתבויות של הנשיא בן צבי בשנת 1953, כארבע שנים לפני שהכתר הגיע ארצה, ומהן עולה שכרבע מדפיו של הכתר אבדו כבר אז^[5].