עץ טרופי שמקורו באפריקה הטרופית. משם הגיע להודו ודרכה אל הפרסים והערבים שקראו לו "תמר הינדי", שם שאומץ לאחר מכן בשאר העולם. הפרי היה ידוע היטב למצרים וליוונים הקדמונים במאה ה-4 לפנה"ס. [דרוש מקור]
העץ גדל עד גובה של 20 מטר, ונשאר ירוק עד באזורים ללא עונה יבשה. העץ מכיל ליבה בצבע אדום כהה ומעליה שכבה רכה יותר וצהבהבה. העלים כוללים 10 עד 40 עלעלים והפרחים צומחים באשכול. הפרי חום, בצורת תרמיל, ומכיל ציפה חומצית והרבה זרעים קשים.
שימושים
עלי התמרהינדי והפרי
בקולינריה
ציפת הפרי אכילה ופופולרית. משתמשים בה כתבלין במטבחים האסיאתים ובמטבחי אמריקה הלטינית. הוא גם מרכיב חשוב ברוטב ווסטרשייר וברוטב HP ומשמש ומרכיב עיקרי ברוטב של המנה התאילנדית פאד תאי.
הציפה הירוקה של הפרי הטרי מרירה מאוד וחומצית. מוסיפים אותה לרוב למאכלים מלוחים ומתובלים. הפרי הבשל מתוק יותר, אך עדיין חמוץ במיוחד. בתאילנד ניתן למצוא מינים מתורבתים, כמעט ללא מרירות, אותם מגדלים במיוחד לאכילה כפרי טרי. הפרי הוא בסיס להכנת תמרהינדי המשקה הפופולרי.
לציפה, לעלים, ולקליפת העץ יש שימושים רפואיים. לדוגמה, בפיליפינים נוהגים לחלוט ולמצות את עלי העץ כתרופה נגד מלריה. גם באיור ודה משתמשים בתמרהינדי לטיפול בבעיות עיכול ובעיות בקיבה.
בגינון
עצי תמרהינדי נפוצים מאוד בדרום הודו, במיוחד בטאמיל נאדו ואנדרה פרדש. משתמשים בהם כעצי נוי ולהצללה בצידי הדרכים והכבישים. במטבחים של שתי המדינות התמרהינדי נפוץ במיוחד בבישול. עץ התמרהינדי הפך פופולרי כבונסאי, במיוחד בארצות אסיאתיות כמו אינדונזיה, טייוואן והפיליפינים.
