במשפט הפליליתועבה כוללת הצגה, בתמונות, בסרטונים או במופע חי, של פעילות מינית שלא ראוי להציגה. בחוק קבועה ענישה על הצגת תועבה, וזו מוחמרת כאשר בתועבה מעורב קטין, עקב הפגיעה העמוקה בקטינים המעורבים בתכנים אלו. הקטינים חווים טראומות נפשיות ופיזיות חמורות, והנזק שנגרם להם ממשיך להשפיע עליהם שנים רבות.[1]
חלק מהחוקים העוסקים בתועבה, כולל חוק העונשין הישראלי, אינם מגדירים מהי תועבה. בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1964 ציין השופט פוטר סטיוארט שקשה להגדיר תועבה, אך "אני מזהה את זה כאשר אני נתקל בזה" (I know it when I see it). בבג"ץ סטיישן פילם נגד המועצה לביקורת סרטים נקבע שכאשר לפרסום יש ערך אמנותי (רציני), הוא אינו נתפס כתועבה, אך "לא די שהיצירה בכללותה היא בעלת ערך אמנותי על־מנת שדין תועבה לא יחול עליה. נדרש גם שהקטעים, אשר נטען לגביהם שהם בעלי אופי פורנוגרפי, יהוו חלק מן ההתפתחות של המעשה ושל המסר. על־כן, כאשר גם על פני הדברים קטע ביצירה הוא קטע זר למכלול היצירה, ניתן לבחון אותו בבדידותו."[2]
מאפייני חומרי תועבה
ניצול מיני: המצולמים עוברים מסכת ארוכה של פגיעות, הן בזמן הצילומים עצמם, הן בהפצת החומרים ברשת והן בעובדה שהחומרים נצפים שוב ושוב[1]
הפצה ברשת: החומרים מופצים באינטרנט, לעיתים קרובות ברשת ומגיעים למספר גדול של אנשים, מה שמקשה על עצירת התפוצה והפגיעה בקטינים.[1]
תעשייה בינלאומית: קיימת תעשייה בינלאומית רחבה של ייצוא חומרי תועבה. הסחר בחומרים אלו נערך בעיקר ברשת, תוך שימוש בטכנולוגיות המאפשרות לעבריינים לחמוק מאחריות פלילית.[1]
שידור חי: נרשם גידול בצריכת חומרי תועבה על גבי פלטפורמות שמאפשרות לייב סטרימינג.[1]
בישראל
ענישה על יצירה, הפצה והחזקה תועבה
סעיף 214 לחוק העונשין קובע עונש מאסר שלוש שנים על יצירת, הפצת והחזקת פרסום תועבה. העונש מוחמר כאשר פרסום התועבה עוסק בקטינים. בפסק דין שעסק בישראלי שנאשם, לאחר שנחשף על ידי ה-FBI, בהחזקת אלפי סרטונים ותמונות שבהם תיאור מעשי תועבה מיניים בקשר עם קטינים, נידון הנאשם ל-5.5 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 6.5 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים וקנס של 5,000 ש"ח.[3] בפסק דין אחר הורשע אדם שנאשם בהחזקה במחשבו של 25 סרטים הכוללים תכנים פדופיליים.[4]
סעיף 377א לחוק העונשין קובע עונש מאסר שש עשרה שנים למי שסוחר באדם לשם הבאתו לידי השתתפות בפרסום תועבה או בהצגת תועבה. לאכיפת החוק הרשויות פועלות נגד יצרנים ומפיצים בשיתוף פעולה בינלאומי. מאמצים אלו כוללים חקירות מורכבות ופעולות מבצעיות לאיתור העבריינים והבאתם לדין[1]
עבירות של מכירה והפצה של חומר תועבה, כהגדרתו בסעיף 214 לחוק העונשין נכללות בעבירות שבהן עוסק חוק איסור הלבנת הון.
המועצה לביקורת סרטים מוסמכת לפסול להקרנה סרט קולנוע או להגביל את הצפייה בו, ואחד הנימוקים לכך הוא היות הסרט פרסום תועבה. בג"ץ סטיישן פילם נגד המועצה לביקורת סרטים עסק בשאלה דן בשאלה האם יש להתיר את הקרנת הסרט הפורנוגרפי "אימפריית החושים", שבעיקרו הוא בעל ערך אמנותי יותר מאשר פורנוגרפי, או לצנזר אותו ולאסור את הקרנתו, ונפסק בו שיש להתיר את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל, ללא שני קטעים שהוסכם להשמיטם, ותוך הגבלת הצפייה בו לגילאי 18 ומעלה. בפסק הדין נאמר:
”כל חברה זכאית להגן על עצמה מפני ביטויי התועבה. על כן רשאית כל חברה, הרגישה לזכויות אדם בכלל ולזכות בדבר חופש הביטוי בפרט, להטיל מגבלות על חופש הביטוי בכל הנוגע לביטויי התועבה. מגבלות אלה צריכות להיות לתכלית ראויה. פגיעתן בביטוי לא צריכה להיות מעבר למידה הדרושה. עמדנו על כך כי ניתן להגביל את הביטוי הפורנוגרפי אם קיימת ודאות קרובה לכך שהביטוי הפורנוגרפי פוגע פגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלום הציבור[5]. פגיעה ברגשות יכולה להצדיק הגבלה של חופש הביטוי, אם היא מעל לסטנדרט הסובלנות החברתית ויש בה כדי לזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית [...] פגיעה כזו יכולה להצדיק הגבלה של הביטוי הפורנוגרפי עד כמה שיש בביטוי זה כדי להשפיל את האשה ולדמותה ל"שפחת מין", דבר הפוגע - במישרין ובעקיפין - במעמד השוויוני של האשה בחברה שלנו ומעודד אלימות בכלל ואלימות כלפי נשים.”[2]
בתחילת שנות -80 פורסם הסרט האיטלקי 'Cannibal Holocaust' (שואת הקניבלים), המספר על צוות צילום היוצא לצלם שבט אוכלי אדם באמזונאס, ונעלם. צוות שני מוצא את מכלי הסרטים וחושף אותם אט אט, למרות התנגדות השולחים. הסרט רווי אלימות, מעשי אונס ורצח. הסרט מתעד גם פגיעה בבעלי חיים באופן נרחב, כולל אכילת בעלי חיים בעודם בחיים. יוצר הסרט, רוגרו דאודטו, נעצר באשמת הפצת תועבה, כיוון שהיו שמועות על כך שאנשים אכן נרצחו בעת ההסרטה אך התברר שמדובר בתרגיל שיווקי בלבד וההאשמות בוטלו. הסרט עדיין אסור להקרנה בארצות רבות ברחבי העולם בשל התוכן המזעזע והתעללות בבעלי חיים.
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו קובע שמורשה לשידורים לא ישדר שידורים שיש בהם ומר תועבה, כמשמעותו בחוק העונשין, ובכלל זה מישדרים שעניינם אחד מאלה:
(1) הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
(2) הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
(3) הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;
והכול כשמישדרים אלה אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי, המצדיק, בנסיבות העניין, את שידורם.
חוק התקשורת (בזק ושידורים) קובע שעל ספק גישה לאינטרנט ליידע את מנוייו בדבר אתרים פוגעניים ותכנים פוגעניים באינטרנט ואפשרויות ההגנה מפניהם. תוכן פוגעני כולל גם הצגת חומר תועבה כמשמעותו בחוק העונשין, ובכלל זה –
(א) הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
(ב) הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
(ג) הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;
והכל כשאין בתוכן המוצג ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי המצדיק, בנסיבות העניין, את הצגתו.
בממלכה המאוחדת
באנגליה ובוויילס מוסדר נושא התועבה בחוק פרסומי תועבה (Obscene Publications Act) משנת 1857, אך הסדרת הנושא החלה זמן רב קודם לכן באמצעות המשפט המקובל האנגלי. הרשעתו בשנת 1727 של אדמונד קרל(Edmund Curll) בעבירת הפרת השלום (אנ') על פרסום הספר Venus in the Cloister, נראית כהרשעה הראשונה בתועבה בממלכה המאוחדת, והיוותה תקדים להרשעות אחרות. גישה זו של המשפט המקובל היוותה את הבסיס של דיני תועבה במדינות אחרות של המשפט המקובל, כמו ארצות הברית. ההגדרה הקלאסית של תועבה פלילית היא אם היא "נוטה להשחית", שנאמרה ב-1868 על ידי הלורד השופט קוקבורן (אנ'), בפסק דין Regina v. Hicklin, הידוע כמבחן היקלין.
חוק פרסומי תועבה מנוסח באופן מעורפל, ומגדיר תועבה בהתייחסות לחומר שעלול להשחית ("deprave and corrupt"). החוק מ-1959 אושר במועד שבו רוב מדינות המערב עמדו להיכנס לשלב חדש של חופש מיני. המשפט של ספרי פינגווין על פרסום "מאהבה של ליידי צ'טרלי" ב-1960 לא הוביל להרשעה, וההרשעה במשפט של מגזין "אוז" (אנ') ב-1971 בוטלה בערעור. ניסיון להעמיד לדין את אוניברסיטת מרכז אנגליה ב-1997 על עותק של ספר ספרייה מאת רוברט מייפלת'ורפ בוטל על רקע לעג מצד אנשי אקדמיה ותקשורת.
ביחס ליצירות אמנות חזותיות, חוק התועבה העיקרי באנגליה ובוויילס היה, עד שנות ה-60 של המאה ה-20, Vagrancy Act 1838 (אנ') ששימש בהצלחה בתביעות נגד ד.ה. לורנס על תערוכה של ציוריו בגלריה וורן בלונדון, ב-1929, ובשנת 1966 נגד האמן הבריטי סטס פראסקוס (אנ') על תערוכת ציוריו שהתקיימה באותה שנה בעיר לידס. חלקים מהחוק בוטלו זמן קצר לאחר משפט פראסקוס ומאז נעשה בו שימוש נדיר ביחס לאמנות חזותית.
במהלך שנות ה-60 וה-70 רוב מדינות המערב אישרו לגיטימיות של פורנוגרפיה קשה. בשנות ה-80 בריטניה הייתה כמעט הדמוקרטיה הליברלית היחידה שבה מכירת פורנוגרפיה קשה עדיין הייתה בלתי חוקית לחלוטין, למרות שהחזקתה לא הייתה עבירה פלילית (למעט פורנוגרפיית ילדים). קלטות וידאו ביתיות היו שוק פורח והיה פשוט יחסית לאנשים להבריח פורנוגרפיה קשה מאירופה או מארצות הברית, שם ניתן היה לרכוש זאת באופן חוקי, לשימוש אישי או להעתקה לשם הפצה. זה הביא לשוק שחור ניכר של קלטות וידאו באיכות ירודה. מי שניסה לקנות פורנוגרפיה באופן חוקי קיבל לעתים קרובות חומר מצונזר בכבדות.
בעוד שהרשויות ניסו למנוע מכירה בלתי חוקית של פורנוגרפיה, הם גילו שחברי מושבעים, למרות שלא אהבו במיוחד את החומר, נרתעו מלהרשיע נאשמים כאשר החומר נועד לשימוש פרטי בקרב מבוגרים שהסכימו לכך. במהלך שנות ה-90 הופעת האינטרנט הקלה מאי פעם על תושבי בריטניה לגשת לחומרי פורנוגרפיה קשה. לבסוף, בשנת 2000, בעקבות דחיית תיק מבחן שהוגש על ידי המועצה הבריטית לסיווג סרטים (אנ'), פורנוגרפיה קשה אושרה למעשה, בכפוף לתנאים מסוימים ולהגבלות רישוי.[6] מכירת חומר תועבה בהזמנה בדואר עדיין אסורה.[7]
חוק משנת 1984 (Video Recordings Act 1984) מחייב שמכירה של קלטות וידאו תאושר על ידי המועצה הבריטית לסיווג סרטים. סרט שלא אושר על ידי המועצה אסור לצפייה ביתית. ארסעה סרטים שהפצתם נאסרה מלכתחילה - מגרש השדים, כלבי הקש, מוות אכזרי והמנסרים מטקסס - אושרו להפצה בשלהי שנות ה-90 ובעבות זאת שודרו ברשתות הטלוויזיה.
חוק התועבה הפדרלי יוצא דופן בכך שאין תקן לאומי אחיד. בארה"ב, בפסק הדין "ג'קובליס נגד אוהיו" (Jacobellis v. Ohio), שניתן בבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1964 ועסק בסרטו של לואי מאל "הנאהבים" (אנ'), כתב השופט פוטר סטיוארט את חוות הדעת המשלימה הקצרה שלו שבה ציין שקשה להגדיר תועבה, אך "אני מזהה את זה כאשר אני נתקל בזה" (I know it when I see it). פסק הדין "מילר נגד קליפורניה" (Miller v. California) של בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע ב-1973 מבחן תלת-שכבתי כדי לקבוע מה הוא תועבה - ובכך אינו מוגן על ידי התיקון הראשון, לעומת מה שהיה ארוטי בלבד ובכך מוגן על ידי התיקון הראשון. בפסק הדין כתב השופט וורן ברגר:
הקווים המנחים הבסיסיים למבחן העובדתי חייבים להיות: (א) האם האדם הסביר, המיישם אמות מידה קהילתיות עכשוויות, ימצא שהיצירה, במכלול, פונה לעניין זימתי, (ב) האם היצירה מתארת, באופן פוגעני בעליל, התנהגות מינית המוגדרת ספציפית בחוק המדינה החל; וכן (ג) האם היצירה, בהתחשב בכללותה, נעדרת ערך ספרותי, אמנותי, פוליטי או מדעי רציני.[8]
פסק דין ראשון בתחום זה ניתן ב-1897, ונפסק בו שהעיתון Chicago Dispatch מכיל חומרי תועבה.[9]
