תולדות המסורות, או שיטת תולדות המסורות, היא מתודולוגיה של ביקורת המקרא הממקמת טקסט בתוך זרם של מסורת ספציפית בהיסטוריה, ומנסה לתאר את התפתחות המסורת במהלך הזמן. שיטת תולדות המסורות פותחה על ידי הרמן גונקל והיא מבקשת לנתח את הספרות המקראית במונחים של התהליך שבו מסורות מקראיות עברו משלב לשלב לצורתן הסופית, במיוחד כיצד הן עברו ממסורת בעל פה לצורה כתובה. שיטת תולדות המסורות היא דיסציפלינה אחות של חקר הסוגים הספרותיים, הקשורה גם לגונקל, שהשתמש בתוצאות של מחקר הסוגים והשערת התעודות כדי לפתח את מחקר ההיסטוריה של פרשנות המסורת. חקר הסוגים ושיטת תולדות המסורות חופפות אפוא, אם כי הראשונה צרה יותר במיקוד.[1] חקר תולדות המסורת קשור ללימודי פולקלור, במיוחד ניתוח הפולקלור הסקנדינבי של אקסל אולריק ו"החוקים" שהוא קבע בנוגע לאופיו של פולקלור כזה. הסיפורים בתנ"ך נותחו אז על סמך "חוקים" אלו.
יתרונות וחולשות
שיטת תולדות המסורות מאלצת את חוקרי המקרא לשקול את האפשרות שלכמה טקסטים הייתה פרהיסטוריה בעל פה. היא גם סוברת שמסורות העבר סופרו מחדש והשתמשו בהן למטרה נוכחית; שהדבר נעשה חיוני או רלוונטי עבור כל דור עוקב.
לשיטה יש גם חולשות. ההיסטוריה של המסורת יוצרת שחזורים ספקולטיביים ביותר, הבנויים לרוב על ההסקות הספקולטיביות מביקורת המקורות. יתרה מכך, ההיסטוריה של המסורת עשויה להגזים בתפקידה של המסורת שבעל פה. אם טקסטים נכתבו זמן קצר לאחר שנאמרו כך שלא הייתה פרהיסטוריה ארוכה בעל פה, אז ההנחות של תולדות המסורת נופלות לקרקע.
הערות שוליים
- ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006, עמ' 88
