PROFILPELAJAR.COM

"מאנאסצ'י" משורר את שירת המאנאס בקארקול שבקירגיזסטן

מסורת שבעל פה או ידע בעל פה היא צורת תקשורת אנושית שבה ידע, אמנות, רעיונות וחומר תרבותי מתקבלים, נשמרים ומועברים בעל פה מדור לדור.^[1]^[2]^[3] העברת המסורת מתבצעת באמצעות דיבור או שיר ועשויה לכלול סיפורי פולקלור, בלדות, מזמורים, פרוזה או פיוטים. משום שכותבי הסיפורים או השירים אינם ידועים, הם מכונים ״עממי״. דרך זו מאפשרת לחברה להעביר את ההיסטוריה שבעל-פה, הספרות שבעל-פה, המשפט שבעל-פה וידע אחר לאורך דורות, לא בדרך כתובה, או במקביל לכתוב. דתות כגון יהדות, בודהיזם, הינדואיזם וג'ייניזם השתמשו במסורת שבעל-פה, במקביל לכתב, כדי להעביר כתבי קודש, ידע כללי, מזמורים ומיתולוגיות מדור לדור.^[4]^[5]

מסורת שבעל פה כוללת מידע, זיכרונות וידע שחולקת קבוצת אנשים במשך דורות רבים, והיא אינה דומה לעדות או להיסטוריה שבעל-פה .^[1]^[6] ככלל, "מסורת שבעל-פה" מתייחסת לזיכרון ולהעברה של ידע טקסטואלי ותרבותי ספציפי שנשמר, באמצעות אמירה קולית.^[2] כדיסציפלינה אקדמית, היא מתייחסת הן לאובייקט של לימוד הן לשיטה שבה הם נלמדים.^[7]

לימוד המסורת שבעל-פה שונה מן הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה שבעל -פה,^[6] שהיא רישום של זיכרונות אישיים ותולדותיהם של אלו שחוו תקופות או אירועים היסטוריים. מסורת שבעל פה נבדלת מחקר האוראליות (אנ') המוגדרת כמחשבה והבעתה המילולית בחברות שבהן הטכנולוגיות של אוריינות (בעיקר כתיבה ודפוס) אינן מוכרות לרוב האוכלוסייה.^[8] פולקלור הוא סוג של מסורת שבעל-פה, אך גם ידע שאינו פולקלור הועבר בעל פה וכך נשמר בהיסטוריה האנושית.^[9]^[10]

היסטוריה

על פי ג'ון פולי, חוקר העוסק בהשוואת מסורות שבעל פה, המסורת שבעל פה הייתה מסורת אנושית עתיקה שניתן היה למצוא אותה "בכל פינות העולם".^[11] ארכאולוגיה מודרנית חושפת ראיות למאמצים האנושיים שנעשו בתרבויות רבות על מנת לשמר ולהעביר אמנות וידע שהיו תלויים באופן מלא או באופן חלקי במסורת שבעל-פה.

באסיה, העברת הפולקלור והמיתולוגיות, כמו גם כתבי קודש בהודו העתיקה ובדתות הודיות שונות, הייתה על ידי המסורת שבעל פה, שנשמרה בדייקנות בעזרת טכניקות מנמוניקה משוכללות.^[12] חוקרים שונים ובהם ג'ק גודי, טוענים כי הוודות אינן תוצר בלעדי של המסורת שבעל פה. הם מבססים השקפה זו על ידי השוואת חוסר העקביות בגרסאות ספרותיות שהועברו מחברות אוראליות שונות כמו יוון, סרביה ותרבויות אחרות, וכך מבחינים כי הספרות הוודית עקבית ורחבה מדי מכדי שתורכב ותועבר בעל פה לדורות, מבלי שתירשם.^[4] על פי דבריו של גודי, הטקסטים הוודים עשויים לכלול הן מסורת כתובה והן מסורת בעל פה, וכינה אותם "תוצרים מקבילים של חברה אוריינית".^[4]^[5]

ביוון העתיקה, המסורת שבעל פה הייתה מסורת דומיננטית. מייקל גגארין טוען כי השירה האפית של הומרוס, הולחנה, הוצגה והועברה ברובה בעל פה.^[13] בעוד שפולקלורים ואגדות נערכו מול קהל רחוק, המשוררים היו מחליפים את השמות בסיפורים לשמות של דמויות מקומיות או שליטים על מנת לתת לסיפורים נופך מקומי ובכך להתחבר לקהל, אך בכך הפכו את האותנטיות של ההיסטוריה המוטבעת במסורת שבעל פה ללא אמינה.^[14] המחסור בטקסטים כתובים אודות המסורות הדתיות של היוונים והרומאים הוביל את החוקרים להניח כי הם היו פולחניים והועברו כמסורות שבעל-פה, אך יש חוקרים החולקים על כך שהטקסים המורכבים בתרבויות היווניות והרומניות העתיקות היו תוצר בלעדי של מסורת שבעל-פה .^[15] התורה וספרות יהודית עתיקה אחרת, כתבי קודש יהודיים-נוצריים וטקסטים של המאות המוקדמות של הנצרות נטועים במסורת שבעל-פה, והמונח "אנשי הספר" הוא מושג מימי הביניים.^[16]^[17] המסורת שבעל פה נטועה בנצרות ועדויות לכך ניתן למצוא בהצהרות מקראיות מרובות שנכתבו על ידי פאולוס השליח בהן הודה ב"מסורות שקדמו לו והועברו אליו" בעל פה.^[18]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מסורת שבעל פה בוויקישיתוף

topic/oral-transmission מסורת שבעל פה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מסורת בעל-פה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² יאן ונסינה בספרו "מסורת שבעל פה כהיסטוריה" (Oral tradition as history. 1985 Madison, Wisconsin: University of Wisconsin Press), דיווח על הצהרות של הדור הנוכחי, אשר "מציינות כי המסר חייב להיות אמירות בעל פה המדוברות, משוררות או נקראות על כלי נגינה בלבד"; "חייב להיות שידור מפה לאוזן לפחות דור אחד". הוא מציין, "ההגדרה שלנו היא הגדרה שימושית לשימוש היסטוריונים, סוציולוגים, בלשנים או מלומדים של אמנויות המילואים מציעים את שלהם, אשר, למשל, סוציולוגיה, מדגיש ידע משותף. בלשנות, תכונות המבדילות את השפה דיאלוג (בלשנים), ובמאפייני האמנות המילולית של צורה ותוכן המגדירים אמנות (פולקלוריסטים) ".
^ ¹ ² John Miles Foley, Oral tradition, Encyclopædia Britannica, ‏2016-08-09
^ Ki-Zerbo, Joseph: "Methodology and African Prehistory", 1990, UNESCO International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa; James Currey Publishers.
^ ¹ ² ³ Jack Goody (1987). The Interface Between the Written and the Oral. Cambridge University Press. pp. 110–121. ISBN 978-0-521-33794-6.
^ ¹ ² Donald S. Lopez Jr. (1995). "Authority and Orality in the Mahāyāna". Numen. Brill Academic. 42: 21–47. JSTOR 3270278.
^ ¹ ² Henige, David. "Oral, but Oral What? The Nomenclatures of Orality and Their Implications" Oral Tradition, 3/1-2 (1988): 229-38. p 232; הניגה מצטט את יאן ונסינה (1985).
^ Dundes, Alan, "Editor's Introduction" to The Theory of Oral Composition, John Miles Foley. Bloomington, IUP, 1988, pp. ix-xii
^ Ong, Walter, S.J., Orality and Literacy: The Technologizing of the Word. London: Methuen, 1982 p 12
^ Degh, Linda. American Folklore and the Mass Media. Bloomington: IUP, 1994, p. 31
^ Julie Carthy, Folklore in the Oral Tradition, Fairytales, Fables and Folk-legend, Yale-New Haven Teachers Institute, ‏2016-07-19
^ E. Anne MacKay, Signs of Orality: The Oral Tradition and Its Influence in the Greek and Roman World ; [... Papers at a Conference Entitled 'Epos and Logos' ... Durban, South Africa in July 1996], BRILL, 1999. (באנגלית)
^ Donald S. Lopez Jr. (1995). "Authority and Orality in the Mahāyāna". Numen. Brill Academic. 42: 21–47. JSTOR 3270278.; Quote: The early Buddhist texts are also generally believed to be of oral tradition, with the first Pali Canon written many centuries after the death of the Buddha.
^ Michael Gagarin (1999). E. Anne MacKay (ed.). Signs of Orality. BRILL Academic. pp. 163–164. ISBN 978-9004112735.
^ Wolfgang Kullmann (1999). E. Anne MacKay (ed.). Signs of Orality. BRILL Academic. pp. 108–109. ISBN 978-9004112735.
^ John Scheid (2006). Clifford Ando and Jörg Rüpke (ed.). Religion and Law in Classical and Christian Rome. Franz Steiner Verlag. pp. 17–28. ISBN 978-3-515-08854-1.
^ Delbert Burkett (2002). An Introduction to the New Testament and the Origins of Christianity. Cambridge University Press. pp. 124–125, 45–46, 106–107, 129–130. ISBN 978-0-521-00720-7.
^ Leslie Baynes (2011). The Heavenly Book Motif in Judeo-Christian Apocalypses 200 BCE-200 CE. BRILL Academic. pp. 40–41 with footnotes. ISBN 90-04-20726-0.

Birger Gerhardsson; Eric John Sharpe (1961). Memory and Manuscript: Oral Tradition and Written Transmission in Rabbinic Judaism and Early Christianity. Wm. B. Eerdmans Publishing. pp. 71–78. ISBN 978-0-8028-4366-1.
^ Mournet, Terence C., 1969-, Oral tradition and literary dependency : variability and stability in the synoptic tradition and Q, Tübingen: Mohr Siebeck, 2005