ברטון נולד ב-20 בדצמבר1851 בג'פרסון, מחוז אשטבולה, אוהיו, והיה בנם של אליזבת (גרנט) והכומר ויליאם ברטון.[1] הוא למד בבתי הספר הציבוריים, מכון גרנד ריבר, אוסטינבורג, אוהיו, ומכללת איווה, גרינל, איווה. הוא סיים את לימודיו באוברלין קולג' ב-1872. הוא למד משפטים בשיקגו עם לימן טרמבל, חברו של לינקולן, וחבר הסנאט של ארצות הברית במשך שמונה עשרה שנים. הוא החל לעסוק בעריכת דין בשנת 1875, והפך לעורך דין בולט בקליבלנד. תפקידו הציבורי הראשון היה חבר מועצת העיר קליבלנד, שם כיהן בין השנים 1886 עד 1888, ולאחר מכן הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית.[2]
הוא נבחר לבית הנבחרים לקונגרס ה-51 בשנת 1888 מהמחוז ה-21 של אוהיו בקליבלנד, אך הובס בניסיונו להיבחר מחדש ב-1890 על ידי יריבו למפלגה הדמוקרטית, טום ל. ג'ונסון. הוא לא היה המועמד הרפובליקני ב-1892, אבל היה מועמד שוב ב-1894 והפעם ניצח בבחירות לקונגרס ה-54, והביס את יריבו לשעבר שעדיין כיהן בקונגרס, טום ל. ג'ונסון. הוא נבחר מחדש שבע פעמים, וכיהן בבית הנבחרים עד 1908.
הוא נודע בזכות עבודתו בשימור מפלי הניאגרה ובכך שהתנגד לפרויקטים בזבזניים של נתיבי מים. הנשיא תאודור רוזוולט מינה אותו ליושב ראש ועדת נתיבי המים הפנימיים ב-1907 וליושב ראש הוועדה הלאומית לנתיבי המים ב-1909. הוא גם העניק חסות לחקיקה המאשרת את בניית תעלת פנמה.
הוא התנגד להוצאות בזבזניות באופן כללי, ולמרות הרקע שלו כעורך דין תאגידי, הוא התנגד להשפעת העסקים הגדולים. בקדנציה הראשונה שלו הוא היה שותף לחוק ההגבלים העסקיים של שרמן.
לאחר בחירתו מחדש ב-1908, הוא נבחר לסנאט, והתפטר ממושבו בבית הנבחרים. הוא כיהן כיו"ר הוועדה לנהרות ונמלים.
הוא לא ביקש לכהן קדנציה שנייה בסנאט. במקום זאת, הוא עבר לניו יורק ועבד בבנקאות במשך כמה שנים.
ב-1916 הוא נחשב למועמד אפשרי לנשיאות, וקיבל ½77 קולות בהצבעה הראשונה (מתוך 987) בוועידה הלאומית הרפובליקנית.
ביתו לשעבר של ברטון בוושינגטון הבירה
ב-1920 חזר לאוהיו ושוב נבחר לבית הנבחרים, הפעם מהמחוז ה-22 (הגבולות השתנו ב-1912). הוא נבחר מחדש לבית הנבחרים ב-1922, 1924 ו-1926.
במהלך כהונתו מאוחר יותר בבית הנבחרים, הוא מונה על ידי הנשיא הרדינג לוועדה למימון החוב של מלחמת העולם הראשונה ב-1922; והיה יו"ר משלחת ארצות הברית לוועידה לפיקוח על תעבורה בינלאומית בנשק בז'נבה, שווייץ, ב-1925.
כנשיא אגודת השלום האמריקאית, ברטון אירח את הוועידה העולמית הראשונה לצדק בינלאומי בקליבלנד בשנת 1928, עם 13,000 משתתפים, כולל מנהיגים עולמיים.
משנת 1900 עד 1912, ברטון היה הבעלים של בית מגורים כפרי בדובר (כיום וסטלייק), אוהיו, אשר נבנה בשנת 1838 על ידי תומאס וג'יין הרסט. הבית תועד ב־Historical American Buildings Survey בשנת 1936,[3] והונצח על ידי סמן היסטורי של אוהיו בשנת 2002.
^"Burton, Theodore Elijah". case.edu (באנגלית). Encyclopedia of Cleveland History | Case Western Reserve University (Case Western Reserve University). 20 בינואר 2019. נבדק ב-1 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
.svg){kind=small}
