בהיותה מרכזית בזהות היהודית והעברית, העיר ירושלים צברה במהלך השנים שמות וכינויים רבים. שמות אלה נובעים ממקורות שונים: רובם מהתנ"ך, חלקם מכתבי חז"ל, אחרים הם שמות בארמית. מקצת מהשמות הם בשפות לועזיות בנות זמננו.

השם הקדום ביותר הידוע לעיר הוא דומה גם לשם הנפוץ ביותר: "ירושלם", (אם כי בתקופות הקדומות הוא נכתב ונהגה בצורה שונה מעט).

ꜣwšꜣmm (ירושלים במצרית)[1] בכתב חרטומים

בניגוד לסברות שהוצעו בעבר, מקובל היום על רוב החוקרים כי שמה של ירושלים איננו מופיע בתעודות אֶבְּלָה שבסוריה מאמצעיתו של האלף הרביעי לפנה"ס. התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים, במידה רבה של ביטחון, הן כתבי המארות המצריים (בהם יש שתי קבוצות, הראשונה מן המאה ה־19 לפנה"ס והמאוחרת מן המאה ה־18 לפנה"ס). שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם", ויש לקרוא אותו, ככל הנראה, כ"רשלמם".^[2] בקבוצה המוקדמת של כתבי המארות נזכרים בעיר שני מלכים: ירקעם ושסען. בקבוצה המאוחרת יותר נזכר מלך אחד בלבד ששמו אינו קריא. זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

מאוחר יותר מופיע שם העיר כאורוסלים (ú-ru-sa-lim)^[3] במכתבי אל־עמארנה מן המאה ה־14 לפנה"ס, במכתבי עבדיחבה מלך ירושלים.

חוקרים סבורים כי ירושלים נקראה מלכתחילה ירושלם על שם האל הכנעני שלם, בנו של אל ואחיו של שחר, וכי במקום היה קיים מקדש לפולחנו. על פי פירוש מקובל, "מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, היה למעשה מלך ירושלים, ובספר תהילים נמצאת תקבולת בין "שלם" לציון: ”וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהילים, ע"ו, ג'). התחילית "ירו" לקוחה מן השורש השֶמִי י־ר־ה, שפירושו בעברית בת ימינו: "ייסד" (במקרא: ”או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ” (איוב, ל"ח, ו')); יסוד תאופורי המזכיר את האל שלם עשוי להופיע גם בשמות אבשלום ושלמה, בני דוד.^[4] לפיכך, משמעות השם המקורית היא ייסד האל שלם, כלומר: זאת העיר שייסד האל שלם, או "העיר שהורתה (נולדה מזרעו של) שלם".^[5]

השם "ירושלים" מופיע לראשונה בכתב יתדות במכתבי אל־עמארנה, הכוללים שישה מכתבים מעבדי־ח'פה מלכה של ירושלים לאמנחותפ הרביעי, שליטה של מצרים, בכתב זה נהגה שם העיר, וכן שם חבל הארץ שהיא בירתו, כ־אֻרֻשָׂלִם.

הצורה העברית המקורית "ירושלם" מופיעה כך לאורך כל ספרי המקרא (למעט במקומות ספורים). כך גם בכתובות שעל גבי מטבעות מתקופת המרד הגדול (מהשנה הראשונה למרד, לאחר מכן נכתב על המטבעות "ירושלים", ראו תמונות 4–6) ומתקופת מרד בר כוכבא (ראו תמונות 1–2).

נחשפו גם ממצאים פלאוגרפיים הנושאים את השם "ירשלם". כתובת שנמצאה במערת קבורה ליד לכיש, המתוארכת ככל הנראה לסביבות שנת 700 לפנה"ס, נושאת את הכתובת הבאה: ”ה' אלהי כל הארץ הרי יהד לו לאלהי ירשלם המוריה אתה חננת נוה יה ה'”.^[6] כמו כן נמצא חותם מהתקופה הפרסית הנושא את הכתובת "ירשלם" (ראו תמונה 3).

ירושלים במקורות העבריים הקדומים נכתבה כך: "ירושלם" (או "ירשלם") ונהגתה יְרוּשָלִם. הצורה הנוכחית "יְרוּשָלַיִם" היא הגייה עברית מאוחרת, לאחר העברית המקראית, שנוצרה מתופעה של הוספת "־יִם" לשמות גאוגרפיים. (במקרה שלפנינו המ' הסופית הייתה כבר בשם המקורי, ורק הי' שלפניה התווספה בתהליך זה). תוספת זאת המכונה "סיומת לוקטיבית" (סיומת המציינת שם שהוא מיקום גאוגרפי) דומה לסיומת הזוגי, והיא שכיחה בשמות אתרים רבים (שעריים, מצרים וכדומה).^[7]

באוקטובר 2018 נמצאה באתר ארכאולוגי ליד בנייני האומה אבן מתקופת בית שני בה נכתבה המילה "ירושלים" בכתיב מלא. הנוסח המלא של הכתובת: ”חנניה בר דודלוס מירושלים”.^[8]

במקרא, בכל הפעמים שמופיעה המילה "ירושלים", נכתב שם העיר ללא האות יו"ד – "ירושלם", מלבד חמש פעמים.^[9] כתיב זה עולה בקנה אחד עם שמותיה הקדומים החוץ־מקראיים של העיר, וכן עם הגייתה של המילה במנסרת סנחריב ובכתובות סנחריב (ur-sa-li-im),^[10][11] ובמקורות מאוחרים יותר כדוגמת תרגום השבעים. בשלב כלשהו, כנראה בתקופת בית שני, התקבע השם העברי יְרוּשָׁלַיִם, אם כי בארמית המשיכה העיר להיקרא יְרוּשָׁלֵם.

במסורה קיבלה המילה "ירושלם" אפקט של קרי וכתיב, ובחלקים העבריים של המקרא, אף שהמילה נכתבת ללא יו"ד, ואף ללא סימון הקרי לצדה, הוגים אותה כאילו נכתבה האות יו"ד בפנים. מקובל לנקד צורת כתיבה זאת כשהחיריק^[12] של האות יו"ד מסומן בין הלמ"ד למ"ם: יְרוּשָׁלִַם. בדפוסים רבים, מחמת חוסר אפשרות טכנית לסמן כך, סומן החיריק מתחת המ"ם: יְרוּשָׁלַםִ.

על פי המדרש,^[13] השם "ירושלים" הוא צירוף של שני שמות, השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה", עם השם הראשון שקרא לה שם בן נח, "שלם", וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם".

אף ההצעה המודרנית המקובלת על החוקרים לפיה השם "ירושלים" מקורו בצירוף "ירה" ו"שלם" – איננה וודאית, משום שבכל הנוגע לשמות של מיקומים גאוגרפיים ישנה תופעה לפיה העם הכובש נותן צורה אטימולוגית לשם הקיים לפי שפתו שלו; כך הבבלים, למשל, ביטאו את שם עירם "בַּאבּ אִיל" שמשעותו "שער האל" באכדית, אולם השם "בַּבִּלַּא" היה מצוי כבר בקרב העמים הלא־שמיים שקדמו לכיבוש הבבלי, והייתה לו משמעות אחרת בשפתם.^[7]

שמות נוספים לירושלים מצויים לרוב במקרא. חלקם בעלי משמעות אתנית, כגון השם "יבוס", המשמש בתנ"ך לקריאת שם העיר בתקופת השופטים ועד כיבושה בידי דוד. חלקם שמות גאוגרפיים, כגון "ציון", שבמשמעותו המקורית היה שם נרדף להר המוריה, אך התרחב במשמעותו כדי לכלול את כל ירושלים, ואף את כל ארץ ישראל (ומכאן השם הניתן לציונות), בעוד השם הר ציון נדד דרום־מערבה וכיום מונח על הר אחר בתחום ירושלים.

רבים משמותיה האחרים של ירושלים הם שמות תואר הבאים לתאר את אופייה של העיר ושל יושביה, לרוב בצורה אלגורית, ולעיתים לא כתיאור מציאות עכשווית, אלא כתיאור נבואי, המתאר את מצבה האידיאלי של העיר באחרית הימים. חלקם תיאורים מחמיאים, כגון "יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ, הַר־צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב"^[14] ולעומתם, תיאורים עולבים כגון "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה".^[15]

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".^[16]

המדרש מציין במספר מקומות^[17] כי "שבעים שמות לירושלים", אך אינו מפרטם, ואף במספר מקומות בהם המדרש אכן מפרט את השמות, הרשימה אינה מלאה, או שחלו בה שיבושי גרסאות מאוד גדולים.

למעשה, מספר השמות והכינויים לירושלים במקרא עולה על שבעים, ומעבר לכך, גם תלוי בפרשנותם של פסוקים שונים, העשויים להתייחס לעיר או לדבר אחר. מספר פרשנים וחוקרים נרתמו למשימת מניין השמות, אך בהיעדר כללים ברורים שהונחו על ידי המדרש לגבי אלה שמות נחשבים למניין השבעים ואלה לא, הופעתם של שמות מסוימים משתנה מרשימה לרשימה.

הרשימה בת שבעים ושניים השמות, כפי שהופיעה במאמרה של קצנלנבוגן:

בתרגום השבעים ליוונית, מופיע שמה של ירושלים "היירוסלם" (Ἱερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "היירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו הלטיני של הירונימוס לתנ"ך, המכונה וולגטה, מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה היום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים מסוימים: שם העיר באנגלית ובגרמנית הוא "Jerusalem" (כתיב זהה, הגייה שונה: "גֶ'רֿוּזַלֶם" באנגלית, "יֶרֿוּזַלֶם" בגרמנית); בצרפתית הוא "Jérusalem" ("זֶ'רֿוּזַלֶם"); בלטינית הוא "Hierosolyma"; ביוונית מודרנית הוא "Ιεροσόλυμα" ("הִייֶרוֹסֿוֹלִימָה"); בספרדית השם הוא "Jerusalén" ("חֶרוּסַלֶֿן"); באיטלקית "Gerusalemme" ("גֶ'רוּזַלֵֿמֶה") וברוסית שם העיר הוא "Иерусалим" ("יֶרוּסַלִֿים").

בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. בניית המושבה הרומית בעלת השם האלילי על חורבות ירושלים הייתה אחד הגורמים שהציתו את מרד בר כוכבא. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בערבית, השם לירושלים הניתן על ידי המוסלמים הוא "אל־קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בעוד שיהודים ונוצרים דוברי ערבית קוראים לעיר "אורשלים" (أورشليم) וזאת לפי תרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית. בכלי התקשורת הישראליים הממלכתיים בשפה הערבית, בשילוט דרכים, ובמסמכים רשמיים של מדינת ישראל בשפה הערבית, מקובל לצרף את שני השמות: "אורשלים אל־קודס" (أورشليم القدس), אולם נוהג זה אינו מקובל מחוץ לישראל, ואף לא בקרב הערבים אזרחי ישראל.^[18]

בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל־קודס א־שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". בכתבים מוסלמיים מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים מופיע השם "איליא" (إيلياء)^[19] שהוא ככל הנראה קיצור של השם הלטיני "איליה קפיטולינה". בכתבים ערביים מימי הביניים רווח השם "בית אל־מקדס" (بيت المقدس) שהוא כנראה גלגול של "בית המקדש" בעברית.^[20][21][22] שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים". עד היום התואר "ירושלמי" בערבית ספרותית הוא "מקדיסי" (مـَقـْدِسيّ). רק במאה ה־12 הוסב שמה הערבי של העיר ל"אל־קודס".^[23] השם הערבי התקבל גם בטורקית: Kudüs.

יהודים ומוסלמים דוברי שפת הסימנים הישראלית משתמשים בסימנים שונים עבור ירושלים: הסימן היהודי מחקה את נשיקת הכותל, ואילו המוסלמי מדמה את צורתו של מסגד אל־אקצא.^[24]

בסינית מכנים את העיר 耶路撒冷 ‏(Yēlùsālěng) וביפנית – エルサレム ‏(Erusaremu). בקוריאנית כותבים 예루살렘 ‏(yelusallem).

קיצור נפוץ לירושלים הוא "י-ם" ומקורו בנוהג בריטי מתקופת המנדט^[25] לקצר את Jerusalem ל־J'lem^[26]. קיצור זה הופיע גם על לוחיות הרישוי של רכבים, למשל בין השנים 1948-1958^[27] בהן היו רושמים את שם המחוז לפני מספר הרישוי, ובכך נעשה נודע בקרב הציבור הרחב. יש לציין כי קיצור זה אינו תקני בעברית על פי האקדמיה ללשון העברית^[28].

• ציון (ירושלים)

• בנימין מזר, "ירושלים לפני מלכות דויד" בתוך: מיכאל אבי־יונה (עורך), ספר ירושלים, תשט"ז
• אילנה קצנלנבוגן, "שבעים שמות לירושלים", סיני קטז, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ה
• אילנה קצנלנבוגן, "ירושלים – שמות רבים לה", סיני קיז, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ו
• אילנה קצנלנבוגן, "עיר הקודש והמקדש שמותיה וכינוייה בתנ"ך", תורה שבעל פה לח, תשנ"ז, עמ' קמ"ב–ק"פ
• אלון עמנואל וטרומה פנינה, "ירושלם – על קוצו של יו"ד, הערות בדבר האות יו"ד בשם "ירושלים"", מחקרי חג 4, מכללת בית ברל, תשנ"ב
• יאיר זקוביץ, "מדרשי השם ציון – מחורבן לגאולה, מקללה לברכה", ארץ ישראל כח, תשס"ח, עמ' 102–105

• שמות ירושלים וכינוייה באתר עיריית ירושלים
• יואל אליצור, שמותיה של ירושלים במקרא, באתר האקדמיה ללשון העברית.
• שמותיה של ירושלים בשפות שונות
• פרופ' יעקב קליין, שאלו שלום ירושלים" – מקור השם 'ירושלים' ומשמעותו, דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות 186, פרשת בחוקותי תשנ"ז, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר־אילן
• הרב יצחק לוי, משמעות השם ירושלים, באתר "בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון.

מאמרים

• יואל אליצור, שמותיה של ירושלים במקרא, המאמר מבוסס על ספרו של יואל אליצור "מקום בפרשה", תל אביב 2014, עמ' 261–272, באתר האקדמיה ללשון העברית
• שמותיה של ירושלים בשפה הערבית באתר חיכמה – התוכנית ללימוד ערבית