בגיל 23 הוסמך להוראה ורבנות על ידי הרב חיים ברלין. בסוף שנת 1910 התארס עם פרומה ישינווסקי[1], אולם נראה שהחתונה בוטלה, והוא נישא בהמשך לרוזה בלטנר, ילידת קהיר. בשנת 1913 (ה'תרע"ג) הוזמן לשמש כדיין בקהילה היהודית בקהיר שבמצרים, ונמנה בתקופה זו גם עם דייני העדה האשכנזית. בתקופה זו הוצעה לו על ידי הרב חיים נחום אפנדי משרת חכם באשי בבגדאד שבעיראק, אך סירב.
בשנת 1920 (ה'תר"ף) מונה לשמש כרב הקהילה הספרדית בויתנגטון, מנצ'סטר שבאנגליה, ובימי כהונתו הנהיג סדרים חדשים בקהילה, ובעיקר בחינוך. בתקופת מינויו החל לשמש גם כחבר בית הדין של קהילת האשכנזים בעיר, עד לשנת 1926. בשנת 1920 החל לשמש גם כאב בית הדין של קהילת הספרדים בלונדון עד לשנת 1949, ושימש כמנהיג הרוחני והדתי של שתי הקהילות יחד.
בשנת 1926 (ה'תרפ"ו) החל לשמש כמנהל וראש מכללת וישיבת "אוהל משה ויהודית" ברמסגייט, שהוקמה ב-1869 לזכר יהודית מונטיפיורי בידי בעלה משה מונטיפיורי. בתפקיד זה שימש עד לשנת 1951. בשנת 1933 (ה'תרצ"ג) מונה בהוראת הממשל לסגן יו"ר ועד הרבנים באנגליה, ולראש ישיבת עץ חיים בלונדון.
בשנת 1939 היה מועמד למשרת הרב הראשי לתל אביב, אך לבסוף לא נבחר[2].
