שחריר הנחלים (שם מדעי: Melanopsis praemorsa) הוא מין של חלזון החי במים מתוקים. צבעו חום כהה עד שחור מבריק וגודלו עד 2 סנטימטר. לקונכייה 5–6 פיתולים הולכים וגדלים, פתחה עגול ללא פגימה. החלזון נפוץ בגדות מאגרי מים מתוקים ונחלים סביב הים התיכון באירופה וצפון אפריקה ובכלל זה בכל ארץ ישראל, והוא חלזון המים המתוקים הנפוץ בארץ ישראל[2].
השחריר נצמד לדפנות מאגרי המים, הן דפנות סלעיות והן דפנות רכות, וניזון מאצות זעירות וחומר אורגני רקבובי. בדרך כלל חיים מספר פרטים יחד על אותו שטח-מחיה. בשעות היום נודד השחריר ומותיר פס רירי על גבי הסלע.
החלזון מתרבה על ידי הטלת צבירי ביצים המודבקים על תשתית אבן בשקעים ואזורים מוסתרים ואף ביצים בודדות, הביצים מוסוות היטב בהתאם לסוג הקרקע.
שחריר הנחלים כביואינדיקטור
כיוון שהשחריר חי במים צלולים שרמת מליחותם נמוכה והוא רגיש לזיהום, קיימת דעה נפוצה בקרב מטיילים לפיו מים בהם חי חלזון זה, טובים לשתיה[3]. דעה זו נבחנה במסגרת מחקר שהתקיים באוניברסיטת תל אביב ב-2003. השחריר מתאים להיות ביואינדיקטור (בוחן ביולוגי) לטיב המים כיוון שהוא נפוץ במגוון מקווי מים, אינו רגיש למאפיינים נייטרליים מבחינת האיכות כגון טמפרטורה, זרימה ומליחות בטווח רחב יחסית וטווח התנועה שלו מוגבל ולכן הוא מבטא את התנאים בבית הגידול המצומצם בו הוא נמצא. כמו כן ברור בעליל כי הוא נעדר מסביבות מים מזוהמות. מאידך נמצא כי אוכלוסייה מגוונת (תת-מינים רבים ושונים) הם בעלי סף רגישות שונה למזהמים כגון נחושת ואמוניה (דבר שבא לידי ביטוי בשונות גבוהה בסף הרגישות למזהמים באוכלוסיות שונות של שחריר מנחלים שונים) וכי יכולתו של השחריר לבטא את מכלול הסביבה האקולוגית בה הוא נמצא מוגבלת, כלומר גם אם אוכלוסיית השחריר שורדת היטב ייתכנו רמות זיהום המשפיעות לרעה על בעלי חיים גדולים ומורכבים יותר. עם זאת, אי-המצאות של אוכלוסיית שחריר הנחלים בסביבה מסוימת מבטאת בוודאות זיהום של אותו מקור או רמת מליחות גבוהה שלו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
