מאראי נולד ב-11 באפריל 1900 בעיר קאשה, כיום קושיצה שבסלובקיה, למשפחה בעלת שורשים גרמניים "סאכסים". כמתנגד למשטר הקומוניסטי בהונגריה, מאראי היגר עם אשתו ובנו המאומץ ב-1948, תחילה לאיטליה ושווייץ, ואחר-כך, ב-1952, לניו יורק. במשך כ-15 שנה, בשלבים המוקדמים של המלחמה הקרה, עבד ברדיו אירופה החופשית. ב-1980 עבר לסן דייגו. בשנותיו האחרונות שקע מאראי בדיכאון ומצבו הבריאותי הידרדר בעקבות מות אשתו ב-1986 ומות בנו המאומץ כשנה לאחר מכן, עד שב-21 בפברואר 1989 התאבד בירייה. הוא השאיר אחריו שלוש נכדות.[1]
מאראי היה אחד הסופרים ההונגרים הפוריים ביותר במאה העשרים. במשך שנות חייו הארוכות כתב מאראי יותר מחמישים יצירות: רומנים, נובלות, סיפורים קצרים ויומנים. במהלך חייו היה מוכר בעיקר במולדתו, וזכה להכרה והצלחה ברחבי העולם רק כעשור לאחר מותו. ייחודה העיקרי של כתיבתו הוא בהצלחתה לפענח את מבטי הזרות של הגולה והתלוש וביכולתה לרדת ליסודות תחושת הניכור של האדם המודרני. הזרות והניכור הם היסודות המרכזיים ביצירתו של מאראי, אשר חי כבר בשנות העשרים תשע שנים מחוץ לגבולות הונגריה. גם מוצאו הגרמני ועיר מולדתו הקרועה בין הונגריוּת, גרמניוּת וסלובקיוּת הביאו אותו בדיעבד להתנגד לפשיזם ולקומוניזם – לאו דווקא בגלל תפיסותיו הפוליטיות, אלא בעיקר מחמת חוסר יכולתו להזדהות לגמרי עם מקום אחד ומשטר אחד. מאראי ראה בלשון ההונגרית את ביתו, ובכל זאת היה אזרח העולם ואדם שרוב חייו עברו עליו בניכר.
למן הרומן הראשון שמאראי פרסם, "השוחט" שיצא לאור בווינה בשנת 1924, התבלטה כתיבתו בניתוחיה הפסיכולוגיים. אחת מפסגות יצירתו, "וידוייו של בורגני" (1935), מצטיינת ביסודות אוטוביוגרפיים וידויים, שנהפכו למותג הספרותי של מאראי. עיקר הספר בקורות הגיבור, נער בן ארבע-עשרה הבורח מביתו ומתקומם נגד סביבתו הבורגנית. יצירת מופת אחרת של מאראי היא "סינבאד חוזר הביתה" (1940), רומן המספר על היום האחרון בחייו של היוצר גיולה קרודי (1878-1933).
