PROFILPELAJAR.COM

רצח העם בגואטמלה היה רצח עם מכוון ושיטתי שהתבצע על ידי צבא גואטמלה כנגד צאצאי המאיה במהלך מלחמת האזרחים בגואטמלה (1960 - 1996) ובמיוחד תחת שלטונו של אפראין ריוס מונט בין השנים 1981 – 1983.

בור הריגה מתקופת רצח העם שנחשף בסאן חואן קומלפה בשנת 2005

רקע

גואטמלה הייתה מרכז ממלכת המאיה בעבר, ועד היום מרבית תושביה מזהים עצמם כבני המאיה. מאז שכבשו הספרדים את מרכז אמריקה במאה ה-16 שלטו צאצאיהם באוכלוסייה הילידית. גואטמלה זכתה בעצמאותה מספרד בשנת 1821. מאז הייתה גואטמלה אחת מהמדינות העניות ביותר ביבשת אמריקה.^[1]

בשנת 1944 התקיימו לראשונה בחירות החופשיות בגואטמלה, ובהן זכה הסופר והמורה חואן חוסה ארֵוָאלוֹ. מדיניותו הסוציאליסטית ספגה ביקורת קשה מהמעמד העליון ומבעלי האדמות אשר כוחם ירד בשנים אלה. בשנת 1954 הממשלה הדמוקרטית הוציאה צו שהפקיע שטחי אדמה נרחבים מידי חברות אמריקאיות.^[1] האליטה הלאטינית, שהורכבה מבעלי הון, אנשי צבא לשעבר והכנסייה, ביצעו הפיכה שלטונית בעזרת ה-CIA. הקולונל קרלוס קסטִיוֹ הוכתר כנשיא וכיהן בתפקיד זה שלוש שנים. ביולי 1957 התנקש בו אחד משומרי ראשו. בבחירות הבאות נבחר הנשיא מיגל אידיגורס פואנטס, שניהל משטר אוטוקרטי, גזעני במיוחד, הפלה את המאיה ודיכא את הנשים במדינה. כתגובה למדיניותו הגזענית והמפלה של פואנטס ניסתה קבוצה של קצינים זוטרים לבצע הפיכה בשנת 1960. משכשלו ירדו חלקם למחתרת ויצרו קשרים עם קובה. קבוצה זו היוותה את הגרעין הקשה של ההתקוממות המזוינת נגד המשטר במשך 36 השנים הבאות.

מלחמת האזרחים

בשנת 1960 החלו כוחות הביטחון הגואטמלים להילחם נגד ארגוני גרילה אשר רבים מבין חבריהם זיהו עצמם כבני מאיה. קבוצות המורדים ראו עצמם כנציגי העם והאמינו בסוציאליזם. לטענתם השלטון הלטיני בגואטמלה משעבד את כל משאביה האנושיים והחומריים לטובת מעמד צר של בעלי הון. ההמונים מודרים מהמרחב הציבורי, והאליטה השולטת מנהיגה מדיניות גזענית. ארבע קבוצות גרילה ביצעו פעולות חבלה כלכליות ותקפו כוחות ביטחון ממשלתיים: "צבא הגרילה של העניים" (EGP), "הארגון העם החמוש" (ORPA), "הכוחות החמושים המהפכניים" (FAR) ו"המפלג העבודה הגואטמלית" (PGT). בשנת 1982 התאחדו ארגונים אלה והקימו את "האיחוד המהפכני הלאומי הגואטמלי" (URNG).^[1]

החל מתחילת שנות השישים האדיר השלטון במתכוון את האיום של ארגוני המרד מהמאיה. השלטון הכליל את כל כוחות ההתנגדות תחת קורת גג אחת, דמוקרטיים ואחרים, כוחות פציפיסטיים וכוחות גרילה, ארגונים חוקיים ולא חוקיים, קומוניסטיים וליברליים, כולם נאשמו בבגידה והוגדרו כאויבים. הממשל השתמש באידאולוגיה גזענית לפיה בני מאיה הם בני תרבות נחותה. הם טענו כי צאצאי הממלכה שנכבשה בראשית המאה ה-16 על ידי הספרדים נחותים מהלטינים, עצלנים, ברברים ופרימיטיביים, ולכן הם אשמים בעוניה של המדינה.^[2]

הנחותים ביותר לפי אידאולוגיה זו היו "יושבי ההרים" אשר חיו בפריפריה. ראייה לאידאולוגיה זו ניתן לראות בספר הדרכה של המודיעין הממשלתי משנת 1972 שבו נכתב: "לאויב אותם מאפיינים סוציולוגיים כמו לאוכלוסיית יושבי ההרים". אל מול האופוזיציה הנרחבת אשר הורכבה ברובה מבני המאיה, נקט השלטון במבצעים צבאיים שמטרתם הייתה השמדה פיזית ועיקור מוחלט של האופוזיציה באמצעות תוכנית דיכוי שהופעלה על ידי הצבא וכוחות הביטחון. הצבא הגואטמלי שחט את בני עמו. הרוב המוחלט של הקורבנות לא היו לוחמי גרילה, כי אם מנהיגים בקהילה ובאיגודים המקצועיים, מורי דת, איכרים, מורים ותלמידים באוניברסיטה ובתיכון. במקביל החלו להתארגן בסיוע הממשלה קבוצות אזרחיות חמושות של לטינים כגון "הצבא הסודי האנטי-קומוניסטי", ה-ESA ו"היד הלבנה". ארגונים אלו עינו ורצחו סטודנטים, חברי איגודים מקצועיים ואיכרים.^[3]

שיאו של רצח העם

ההשמדה השיטתית של בני המאיה הגיעה לשיאה בין השנים 1981 – 1983. בתקופה זו אירעו למעלה ממחצית מקרי הטבח ומרבית מעשי העקירה. בשנים אלה מרבית מעשי הטבח כוונו כנגד חמישה שבטי מאיה תושבי האזורים ההרריים. את רוב מעשי הטבח ביצעה יחידה צבאית מיוחדת שחייליה כונו "הקייבלים". שיטת ההשמדה הייתה בטבח ישיר באוכלוסייה שלמה של כפר. 626 מעשי טבח כאלו של צבא גואטמלה תועדו. ב-18 ביולי 1982 צוטט הנשיא אפראין ריוס מונט שאמר לקהל של בני מאיה: "אם אתם אתנו, נאכיל אתכם; אם לא, נהרוג אתכם". באותו היום ביצע הצבא ובני-בריתו טבח בכפר פְּלַאן דה סאנְצֵ'ס במחוז באחה וראפאס, שבו נרצחו כ-250 בני מאיה משבט אָצִ'י, מרביתם נשים וילדים.^[4]^[2]

בנוסף למעשי הטבח, השלטון הנהיג מדיניות "אדמה חרוכה" שכללה עקירה של בני מאיה מאדמותיהם תוך טענה כי הם אינם מעבדים את האדמות כראוי. מדיניות זו, שבה נעקרו בין חצי מיליון למיליון וחצי בני אדם מבתיהם, לוותה בתעמולה גזענית אשר תיארה את בני מאיה כפרימיטיביים שפוגעים ביבול ואשמים במחסור. כל זאת תוך כדי החרמה של כל התוצר החקלאי שלהם. מדיניות העקירה גרמה למותם ברעב ובמחלות של אלפי בני מאיה והפיכת שבטי המאיה לחסרי כל.^[3]

בסך הכול נמצאו ראיות לרציחתם של 42,275 גברים, נשים וילדים מבני המאיה. מתוך אלה 23,671 היו קורבנות של הוצאות שרירותיות להורג, ו-6,159 היו קורבנות של העלמות בכפייה. מבין הקורבנות שניתן היה לזהות בביטחון, 83 אחוזים הם בני המאיה ו-17 אחוזים מעורבים. מספר האנשים שנהרגו או נעלמו כתוצאה מרצח העם מגיע ליותר מ-200,000. בין הקורבנות ניכר מספר רב של ילדים שנרצחו על ידי כוחות הביטחון וכן ילדים רבים נותרו יתומים ונטושים, במיוחד בקרב אוכלוסיית המאיה. בנוסף נאנסו יותר מ-100,000 נשים, רובן המוחלט בנות המאיה.^[2]

הוועדה לחשיפת העובדות ההיסטוריות

בשנת 1994 התקיימו שיחות שלום באוסלו בהובלת האו"ם בין הממשלה לבין "האיחוד המהפכני הלאומי הגואטמלי" (URNG). במרץ 1994 נחתם באוסלו הסכם בנושא זכויות בני גואטמלה. ההסכם כולל סעיף בדבר חזרתם של בני מאיה עקורים לאדמותיהם. ביוני 1994 נחתם הסכם בדבר "חשיפת העובדות ההיסטוריות", לפיו תוקם וועדת חקירה ממלכתית בחסות האו"ם אשר תחקור את רצח בני המאיה בתקופת מלחמת האזרחים 1960 – 1994). במרץ 1995 נחתם הסכם נוסף בדבר זכויות בני מאיה ולאחר מכן הסתיימה מלחמת האזרחים. "הוועדה לחשיפת העובדות ההיסטוריות" (CEH) בחסות האו"ם דיווחה על ממצאיה בשנת 1999 וקבעה כי "האלימות מצד המדינה הייתה מכוונת בראש ובראשונה כנגד המבודדים, העניים, ומעל הכול כנגד בני גואטמלה". הוועדה קבעה כי בין השנים 1964 – 1994 הצבא ביצע 626 מעשי טבח והרג למעלה מ-200,000 בני אדם.

העמדת הפושעים לדין

בשנת 1999 הוגשה בספרד תביעה נגד אפראין ריוס מונט, נשיא גואטמלה בשנים 1982 – 1983, אוסקר מג'יה, נשיא גואטמלה בשנים 1983 – 1986, ושישה בכירים נוספים, הם הואשמו ברצח עם ופשעים נגד האנושות. ספרד לא הצליחה לעצור את הנאשמים ששהו בגואטמלה וונצואלה. בינואר 2012 נעצר מונט בגואטמלה והואשם בידי התובע הכללי של גואטמלה ברצח עם. משפטו של מונט נפתח ב-19 במרץ 2013 בגואטמלה סיטי. המשפט קיבל מעמד פומבי והעידו בו 140 ניצולים בני גואטמלה. מונט הורשע ונידון לשמונים שנות מאסר.^[5] הייתה זאת הפעם הראשונה בה פושע רצח עם הורשע במדינתו.

לקריאה נוספת

Victoria Sanford, Buried Secrets: Truth and Human Rights in Guatemala, PALGRAVE MACMILIAN, 2003
Daniel Wilkinson, Silence on the Mountain: Stories of Terror, Betrayal, and Forgetting in Guatemala, Duke University Press, 2004