PROFILPELAJAR.COM

רחל פיגנברג אמרי
Имри Рахель
	אין תמונה חופשית
לידה	12 בספטמבר 1885; לובן
פטירה	5 ביוני 1972 (בגיל 86); המרכז הרפואי הגריאטרי הרצפלד, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	תל אביב, ישראל
תאריך עלייה	1924
שפות היצירה	עברית, יידיש
יצירות בולטות	מגילת דובובה
תקופת הפעילות	מ-1905
פרסים והוקרה	פרס על שם חיים גרינברג

רחל פיגנברג אמרי (12 בספטמבר 1885, לובן, מחוז מינסק בבלארוס – 5 ביוני 1972, גדרה) הייתה סופרת, מתרגמת, עיתונאית, ומורה. אחייניתם של הסופרים זלמן אפשטיין ויצחק אפשטיין. פרסמה 15 ספרי סיפורת, תחילה ביידיש ולאחר מכן בעברית, ביניהם תרגומים ומסמכים היסטוריים, וכן חיבורים על מחשבת ישראל, ביקורת ספרות ומעמד האישה.

ביוגרפיה

רחל פיגנברג נולדה בלובן, עיירה בבלארוס (1885). אביה דב בער היה מלמד, מקובל, בן רב העיר מוסמך לרבנות, אך לא שימש כרב והעדיף להיות מורה. אמה, שרה אפשטיין, אחותם של הסופרים האחים זלמן אפשטיין וד"ר יצחק אפשטיין.

בקובץ "פנקס סלוצק ובנותיה" כתבה כי דודה, יצחק אפשטיין (איש ראש פינה), נהג לכתוב אליהם מכתבים מארץ ישראל ביידיש. כל מכתב כזה היה עובר בין כל העיירות וכפרי הסביבה עד שהפך קרעים קרעים.^[1]

אביה נפטר כשהייתה צעירה מאד. היא למדה עברית, יידיש ורוסית עד גיל שתים עשרה. היא נאלצה לנהל את החנות של משפחתה, ובמקביל אהבה מאד לקרוא ספרים., אבל היא עדיין הצליחה לקרוא הרבה מאוד ספרים. היא חיברה רומן משלה בשם "יוסף ורוזה", אך עד מהרה קרעה את כתב היד.

ב-1900, והיא בת 15, התייתמה מהוריה. בני משפחת אמה (סבתה וזלמן אפשטיין דודה) טיפלו בחינוכה, שלחו אותה לאודסה, שם עסקה בתפירה עבור סלון בגדים, ואף החלה לכתוב.^[2] פרסמה ב-1905 סיפור קצר ביידיש - "שנות הילדות", בהשראת ביקור בעיר הולדתה, שפורסם בכתב העת "החיים החדשים". ספרה הראשון "אמא" יצא ב־1911 בורשה, דודה זלמן אפשטיין נתן אותו למו"ל שאול גינזבורג וזה הוציאו לאור. באודסה למדה בבית ספר וגם אצל מורים פרטיים. בעזרת שאול גינזבורג עברה לסנט פטרבורג, שם קיבלה תעודת הוראה, עסקה בהוראה ועברה בהדרגה לכתיבה עיתונאית וספרותית. פרסמה מספר רב של סיפורים קצרים ורומנים בתשלום.

בשנים 1911–1912 השתתפה בהרצאות באוניברסיטה בפקולטה לשפות ולספרות בלוזאן, שווייץ, אך מסיבות כלכליות קטעה את לימודיה. במשך כל התקופה הזו היא כתבה ופרסמה סיפורים בכתב העת "חבר" "היום" "ספרות אירופאית" והעיתון השבועי של בוברויסק. בין שאר כתביה בתקופה זו, היא כתבה מאמר בשם "קורסיסטקס" (סטודנטיות), סיפור ארוך "שני עולמות" שפורסם ב"החיים שלנו". ב-1913 יצא רומן בשם "אחות" שראה אור בוורשה, והחלק הראשון של ספרה "לאורך שבילים זרים".

משנת 1913 התגוררה זמן מה בבוברויסק, בלארוס, שם עסקה בפעילות פדגוגית.

ב-1914 נישאה לג' שפירא (1860 – 1919 לערך), כימאי וחבר של אמה, שהיה מבוגר ממנה ב-25 שנים. נולד להם ילד בשם ישראל, ואחר חמש שנות נישואין נפטר בעלה (1919).^[3]

בשנת 1919, במהלך פרעות פטליורה, הגיעו לדובובה פליטים רבים מהעיירה טטייב, שנפגעה קשות בפוגרומים.^[4] באוגוסט של אותה שנה (אב ה'תרע"ט) פשט על דובובה גדוד מורדים בפיקודו של ההטמאן קוזקוב, והם ביצעו סדרת טביחות אכזרי ביהודי דובובה. חלקם הוטבעו בנהר.^[5] מתוך כ-2500 יהודים שחיו בה לפני הפרעות, שרדו רק כ-30 נפש, בעיקר נשים וילדים. עד ראש השנה עזבו אחרוני הניצולים את דובובה, והקהילה חדלה מלהתקיים. פיגנברג ובנה התחבאו במהלך הפוגרומים באוקראינה אצל איכרה.^[3]

כשהגיעה לאודסה עם ילדה, חזרה לכתוב והחלה לרשום עדויות של ניצולי הפוגרומים למען הקהילה היהודית במסגרת פעולה שהוביל מרדכי ספקטור.ב-1927 היא תארה את תיאורי הרציחות, השוד, ההתעללות והאונס,בספרה "מגילת דובובה" שפורסם ביידיש וברוסית. הספר תורגם גם לצרפתית על ידי מואיז טברסקי, זמן לא רב לאחר מכן היווה נקודת התייחסות חשובה במשפט שוורצברד. היא תרגמה את הספר לעברית, והוא יצא לאור בתל אביב בשנת 1939. פרסום המהדורה העברית עורר הדים בעיתונות העברית בארץ ישראל.^[6]^[7]

ב-1921 עזבה את אוקראינה ועברה לקישינב ואחר כך לבוקרשט, שם עסקה בראיונות ושמיעת עדויות של עדי ראייה של פוגרומים, חומר שאספה באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים.

בשנת 1924 הגיעה לארץ ישראל במסגרת העלייה השלישית אך חזרה לאחר שנתיים לאירופה. היא ביקרה בכמה ארצות אירופה וגרה שנים מספר בפולין. בתחילת שנות השלושים עברה כמעט על כל ערי פולין ועיירותיה במסע הרצאות ספרותיות וארצישראליות, שהיו לחוויה למאזיניה ולקוראיה, וכן חיה תקופה מסוימת בפריז.

בשנת 1924 פרסמה שלושה מחזות: "סטודנטיות", "אנשים עקורים" ו"שתי גלויות. רק אחד מהם,"אנשים עקורים" הועלה על במות התיאטרון, בבימויו של רודולף זסלבסקי בתיאטרון היידיש העממי בווילנה.^[8]

היא חזרה והשתקעה בארץ ישראל בשנת 1933.^[9] במשך שלוש שנים הייתה כתבת היומון "דער מאמענט", היא פרסמה סיפורים, רשימות וכתבות מארץ-ישראל בעיתונות ביידיש וכתבי העת ביידיש. היא פרסמה גם בעיתונות המקומית בשפה העברית כמו " הארץ ","דבר" ו-"העולם הזה" ובהעיתונות המקומית ביידיש.

ב-1936 הפסיקה השתתפותה ב"מאמענט". מעודדת על-ידי סופרים ואנשי-עט שונים, ביניהם ח. נ. ביאליק, החלה לכתוב בעברית ולתרגם את כתביה מיידיש לעברית.

בנוסף החלה להשתתף בעיתונות העברית. ב-1945 היא הקימה את הוצאת "לעט" במטרה להפיץ ספרים בעברית.^[10] לאחר פרסום שלושה ספרים מאת ישראל יהושע זינגר, דוד ברגלסון ומשה קולבק בשנים 1945–1947, קרסה ההוצאה עקב בעיות כלכליות וחוסר ביקוש.

ב-1948 החלה להוציא כתב עת: "העם בביתו", בטאון להדרכה לאומית ומעשית במדינת ישראל, שנפסק מיד.

במקביל לכתיבתה בעברית היא תרגמה את רוב יצירותיה מיידיש לעברית וכן תרגמה ליידיש את כל כתבי הסופר הרוסי-יהודי סעאמיאן יושקביץ.

במכתב שכתבה ב-1955 היא מציינת כי היא כותבת ללא הרף ועובדת על הספרים "מעשה אבות" "רומן בלי שם", "האשה בתוך עמה", וה"גואל האלמוני" וכן קובץ סיפורים בשם "ישרים". עוד היא מציינת כי לפעמים תוקף אותה יאוש כזה שיש לה רצון לשרוף את כל כתבי היד שלה. במכתב היא יוצאת כנגד תנועת הציונות האינטליגנטית הרחוקה מהעם. היא מספרת במכתב על התלאות שעברו עליה בארץ ישראל, וכי סבלה ממחסור. עוד היא מציינת כי הציעו לה כסף על מנת להוציא ולערוך עיתון עברי עממי אך היא סרבה כי לא יכלה לקחת על עצמה את האחריות הזו.^[11] בעת הזו גרה בתל אביב.

ב-1960 זכתה בפרס על שם חיים גרינברג מטעם ארגון הנשים החלוצות בארצות הברית.^[1]

רחל פיגנברג נפטרה בכ"ג בסיון תשל"ב, 5 ביוני 1972 בגיל 87.^[12]^[13]

ספריה

1905 – שנות הילדות – סיפור קצר (ורשה)
1911 – אמא (ורשה)
1925 – על גדות הדנייסטר, ביידיש. תורגם לעברית ב-1964 בשם נע ונד
1925 – ערמוני – ספר ילדים – הוצאת קפת הספר – סיפור על סוס זקן בשם ערמוני
1925 – בדרכי נכר: רומן ביידיש^[14] – תורגם לעברית 1938- תורגם לאנגלית - הוצאת גפן
1926 – כרוניקה של עיר מתה
1927 – מגילת דובובה: תולדות עיר שעברה ובטלה מן העולם – יצא ביידיש, בצרפתית וברוסית. עדויות מהטבח בדובובה ב-1919.
1929 – שונא הנשים – הוצאת העולם – היצירה הראשונה שכתבה בעברית
1930 – לשנתיים: רומן בלי אהבה (ברלין) – הוצאת אברהם יוסף שטיבל
1938 – סיפורים לכל: אוסף סיפורים: "נשי החיל של הדור הישן", "הגנבה", "אדם רגיל", "השומר"
1939 – מגילת דובובה: תולדות עיר שעברה ובטלה מן העולם – תורגם לעברית על ידי פיגברגר – הוצאת לעם
1942 – בימי זעם – הוצאת לעם – נקרא במקור "תחת הפטיש" – רישומי הפרעות ביהודי אוקראינה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה
1947 – מבין גדרי התיל – צרור מכתבים על פגעי הזמן – הוצאת לעם
1952 – השלב האחרון; רומן – הוצאת לעם^[15]
1964 – נע ונד – מסבל פליטי ישראל בדורנו – הוצאת לעם
1965 – מגילות יהודי רוסיה 1905–1964 – הוצאת קרית ספר
1967 – יידיש וסופריה: צרור עובדות – מוקדש לאזרחי ישראל – הוצאת זמן
1970 – בשם דרי מטה – הוצאת מסדה

מאמרים

1939 – "במבוכת הימים — קובץ מאמרים שלא ניתן להם מקום בעיתונות היהודית לא בארץ ולא בגולה"
1940 – "בוני המולדת" — קוים ודרכים להבראת הציונות והישוב
1943 – פרשת שלום אש לאור המציאות
1944 – בעיית האשה בספרות העמים
1944 – מה שהיה – רשמים וזכרונות ממסעותיה – פורסם בשבועון ההסתדרות הציונית העולמית "העולם"
1949 – סוסתו של מנדלי ושוט היידישאים
1952 – הבעיה הלאומית בברית המועצות
1962 – מאמר אודות מניה שוחט
1962 – כתבה פרק בתוך הספר: פנקס סלוצק ובנותיה: ספר זיכרון לתולדות העיר סלוצק ועיירות הסביבה.

לקריאה נוספת

על ״לשנתים״

שמואלי, שמואל. ״לשנתים״ – מאת ר. פיגנברג. מאזנים (שבועון), שנה ב', גל' 8 (נ״ח) (ל' בסיון תר״ץ, 26 ביוני 1930), עמ' 15.

על ״מגילת דובובה״

אוכמני, עזריאל. על ספר ועל תפקיד הסופר. בספרו לעבר האדם: דברים בשולי ספרים והזמן (מרחביה: ספרית פועלים, 1953), עמ' 192–195 <נחתם: 1940>
כצנלסון-שזר, רחל. רחל פייגנברג-אמרי: ״מגילת דובובה״. בספרה על אדמת העברית: מסות ורשימות (תל אביב: עם עובד, תשכ״ו 1966), עמ' 211–212 <נחתם: ערב פסח ת״ש 1940>
פיכמן, יעקב על ״מגלת דובובה״. מאזנים, כרך י״א, חוב' א-ב (נ״ז-נ״ח) (אייר-סיון ת״ש), עמ' 132–134.
ג. קרסל. בלהט נפשי ... בניקוד מלא - "המגילות של רחל אמרי פייגנברג" - מעריב - 19 בנובמבר 1965.