PROFILPELAJAR.COM

רדווד קריק
Redwood Creek
	עדר של איילים קנדיים מתת-המין Cervus elaphus roosevelti על גדות הרדווד קריק
	עדר של איילים קנדיים מתת-המין Cervus elaphus roosevelti על גדות הרדווד קריק
מידע כללי
אורך	99.5 ק"מ
ספיקה ממוצעת	28.5 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז	720 קמ"ר
מוצא	הר בורד קאמפ (Board Camp Mountain) במערכת הפארקים רדווד
גובה מוצא הנהר	1,300 מטרים
קואורדינטות מוצא	40°42′21″N 123°42′14″W / 40.705833°N 123.703889°W
יובלים	Prairie Creek
שפך	האוקיינוס השקט סמוך לעיירה אוריק (אנ') בקליפורניה
קואורדינטות שפך	41°17′32″N 124°05′31″W / 41.292222°N 124.091944°W
מדינות באגן הניקוז	קליפורניה בארצות הברית
	מפה המציגה את מהלך הנהר רדווד קריק ויובליו

הנהר רדווד קריק (באנגלית: Redwood Creek, מילולית "נחל הסקוויה הנאה") הוא נהר באורך 99.5 קילומטרים במחוז המבולדט בחלק העליון של צפון קליפורניה (אנ') בארצות הברית. מוצא הנחל ברכסי החוף של קליפורניה בגובה של כ-1,300 מטרים והוא זורם בערך לכיוון צפון-מערב עד שהוא נשפך לאוקיינוס השקט ליד העיירה הקטנה אוריק (אנ'), המקום המיושב היחיד באגן הניקוז בן 720 קילומטרים רבועים של הנהר.

מסלול

רדווד קריק מתחיל ליד הר בורד קאמפ (Board Camp Mountain) ברכסי החוף ליד דינסמורס (Dinsmores). מוצא של הנחל שוכן בגובה של כ-1,300 מטרים מעל גובה פני הים, ברשת של נחלים קטנים ללא שם לאורך מדרונותיו הצפוניים של רכס שבצדו הדרומי זורם הנהר מד. הוא זורם צפונה דרך עמק מיוער עמוק, ומקבל את מימיהם של יובלים קטנים רבים כולל הנחלים מינור קריק (Minor creek) ולאקס קריק (Lacks creek) מימינו. כ-24 קילומטרים במורד הנחל מהמקור חוצה אותו כביש 299 (אנ') של קליפורניה.

כ-30 קילומטרים מהשפך, הנהר חוצה את הגבול הדרומי של מערכת הפארקים רדווד. לאחר מכן הוא מקבל את מימיו של ברידג' קריק (Bridge Creek) משמאל, לפני שהוא מתפתל דרך כמה חורשות של סקוויה נאה, הידוע יותר בשם "עץ אדום" (redwood, רדווד), שמהם קיבל הנחל את שמו. כמה מיערות הסקוויה הגבוהים בעולם נמצאים ליד גדות הנחלים. ליד העיירה הקטנה אוריק (אנ') הוא מתעקל מערבה, ומקבל את מימיו של פריירה קריק (Prairie Creek), יובלו הגדול ביותר, מימין. הוא נשפך לאוקיינוס השקט כ-50 קילומטרים צפונית ליוריקה (אנ') ו-43 קילומטרים דרומית לקרסנט סיטי.

אגן ניקוז

אגן הניקוז הארוך והצר של רדווד קריק משתרע על 720 קילומטרים רבועים על המדרונות המערביים של רכסי החוף של קליפורניה, כולו בתוך מחוז המבולדט. הוא משתרע על פני כ-56 קילומטרים מצפון לדרום ורוחבו נע בין 7.2 עד 11.3 קילומטרים. רוב הנחל זורם בעמק רחב, בעומק 460 מטרים הדחוס בין אגן הניקוז של הנהר מד ממערב, ואגן הניקוז של הנהר קלאמת ממזרח. הפרש הגבהים נע בין למעלה מ-1,500 מטרים בפסגות גבוהות יותר של ההרים ליד מוצא הנהר ועד לגובה פני הים בשפך הנחל לאוקיינוס השקט. העיירה הקטנה אוריק והרצועה הצרה של אדמות חקלאיות שמסביבה הן הפיתוח האנושי המשמעותי היחיד באגן כולו. הנהר זורם חופשי ואין בו סכרים, רק כמה תעלות הטיה חקלאיות ב-5 הקילומטרים האחרונים מעל השפך.

שימוש בקרקע

הנהר משמש לפעילויות נופש ואספקת מים לחקלאות ולתעשייה לקהילת אוריק (אנ').^[2] החלק התחתון של הנחל וחלק מהשפך שלו נמצאים במערכת הפארקים רדווד, אבל החלק העליון שלו הוא בעיקר בבעלות פרטית. הפארק מהווה 41 אחוז מאגן הניקוז ולשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית ושירות היערות של ארצות הברית מחזיקים ב-3 אחוזים. אדמות פרטיות במורד הפארקים מהוות רק אחוז אחד. אדמות פרטיות במעלה הזרם מהוות 55%, 90% מהן בבעלות שמונה בעלי קרקעות, כאשר חברת גרין דאימונד (Green Diamond Company) היא הגדולה ביותר. מאז המאה ה-19 בוצעה כריתת עצים בחלקים משמעותיים מהיערות באגן הניקוז, שחלקם היו בירוא יערות עד לשנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר פעולות כריתת וניסור העצים התגברו בניסיון לחטוב כמה שיותר עצים ערב הרחבת מערכת הפארקים רדווד.

אקולוגיה

הנהר מהווה בית גידול לחיות בר לשימור מינים נדירים ובסכנת הכחדה כולל בית גידול מים מתוקים קרים לנדידת דגים והשרצה. הבעיה הגדולה ביותר של הנהר ויובליו היא סחיפה, שמובילה להצטברות יתר של משקעים בקרקעית הנחל. הסחיפה המוגברת נגרמת מכריתת עצים נרחבת בחלק העליון של אגן הניקוז, שהחלה בשנות החמישים וממשיכה כיום כשימוש העיקרי בקרקע. בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 בלבד, נכרתו העצים ב-65% מכלל הקרקעות וב-75% מהקרקע המיוערת באגן. גם סלילת דרכי גישה לחוטבי העצים הגבירה את הסחיפה באגן הניקוז. המשקעים התמלאו בבריכות ובבתי הגידול להטלה המשמשים את הסטילהד והאלתית הכסופה, מה שגרם לירידה גדולה בכמות הדגים בנהר.^[3]

בית הגידול בחלק התחתון של הנהר הידרדר עקב פעולות שננקטו לאחר השיטפונות של 1955 ו-1964. חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית תיעל את 5.5 הקילומטרים האחרונים של הנהר באמצעות דלייה ובניית סוללות. פעולות אלו שינו את ההידרולוגיה ואת דפוסי שקיעת הסחף של הנהר, וכתוצאה מכך ירידה בספיקה. בנוסף, הם כרתו את צמחיית הגדות, שסייעה בהגנה מפני סחיפה והורידה את טמפרטורת המים לרמה המתאימה לדגי המים הקרים של הנהר.