PROFILPELAJAR.COM

קרנף הודי
מצב שימור
	מצב שימור: פגיע פגיע (VU)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מפריטי פרסה
משפחה:	קרנפיים
סוג:	קרנף אסייתי
מין:	קרנף הודי
שם מדעי
	Rhinoceros unicornis; ‏לינאוס, 1758
תחום תפוצה

קרנף הודי (שם מדעי: Rhinoceros unicornis) הוא יונק גדול, בן למשפחת הקרנפיים, שנפוץ במדינת אסאם שבהודו, בבהוטן וגם בשפלת הטראי בנפאל. הוא חי באדמות המרעה וביערות למרגלות הרי ההימאליה. בעבר היה מין זה נפוץ גם באזורי מיאנמר, פקיסטן ובנגלדש.

הקרנף ההודי יכול לרוץ במהירות של 55 קילומטר לשעה למשך זמן קצר, והוא ניחן ביכולת שחייה מעולה. חושי השמיעה והריח שלו מפותחים, אך ראייתו חלשה יחסית. משך חייו בטבע 30–40 שנה.^[2]

מבנה גוף

הקרנף ההודי הוא בעל עור חום-כסוף עבה למדי היוצר קפלי ענק על גופו. רגליו הקדמיות וכתפיו מכוסות בבליטות דמויות-יבלת. שער גופו דליל מאוד. קרנף זה קטן משני הקרנפים האפריקנים אך גבוה מהם. גודל גופו זהה לזה של הקרנף רחב-השפה. הקרנף ההודי הוא החיה השנייה בגודלה ביבשת אסיה, אחרי המין פיל אסייתי. זכרים גדולים יותר מהנקבות. פרטים בוגרים שוקלים בין 1,800 ל-2,700 ק"ג, גובהם נע בין 1.70 ל-2 מטר ואורכם 3 עד 3.8 מטר.^[2] לקרנף ההודי יש קרן אחת, הקיימת אצל בוגרי שני הזוויגים, המתחילה לצמוח בהגיע הקרנף לגיל שנה. הקרן, בדומה לציפורניו של אדם, מורכבת מקרטין והיא מגיעה לאורך של 20 עד 60 ס"מ.

התנהגות

הקרנפים ההודים חיים בערבות גבוהות וביערות הסמוכים לגדות נהר. בשל אובדן בתי גידול, הם נאלצו לחיות יותר ויותר באדמות מעובדות. הם יצורים החיים בגפם, עם שני יוצאים מן הכלל: אמהות לוולדים וזוגות שמתעתדים להזדווג. אף על פי כן, לפעמים ניתן למצוא מספר קרנפים הודים מתקהלים באזורי רחצה. במשך חייהם הזכרים חיים באזור של 2–8 קילומטרים רבועים, ולעיתים קרובות תחומי חייהם של קרנפים שונים חופפים זה את זה. זכרים דומיננטיים מאפשרים לזכרים אחרים לעבור בנחלתם, למעט בתקופת הייחום, בה עלולים לפרוץ קרבות מרים. הם פעילי-יום, ואת השעות החמות של היום הם מבלים בהשתשכשכות באגמים, נהרות ושלוליות גדולות על מנת להתקרר. הם שחיינים טובים להפליא. עד עתה, התגלו 10 סוגי קולות שהם מסוגלים להפיק.

תזונתו של הקרנף ההודי כוללת עשבים, עלים, צמחים מימיים ופירות. לרוב, הם אוכלים בשעות הבוקר והערב, עת הם משתמשים בשפתם על מנת לאחוז במזונם וללחך אותו.

אויביהם הטבעיים מועטים במספר. האויב העיקרי שלהם פרט לאדם, הוא הטיגריס. טיגריסים הורגים לעיתים קרנפים צעירים שנותרו בלי השגחה, אולם קרנפים בוגרים פגיעים פחות בשל גודלם העצום ו"כלי הנשק" שלהם. עם זאת, מתועד מקרה אחד של טיגריס שהרג נקבה בוגרת של קרנף הודי ומקרים נוספים על טיגריסים שהרגו נקבה בהיריון קשה. מקרים כאלו נדירים ביותר, ובדרך-כלל הטיגריס לא יעז לתקוף קרנף הודי בוגר. לעיתים גם פילים הודים זכרים שופעי טסטוסטרון יהרגו קרנפים אך מדובר במקרים נדירים.

תפוצה

בעבר, הקרנף ההודי היה נפוץ באזורים מפקיסטן ועד מיאנמר, וייתכן אף כי גילה נוכחות בסין. השפעת האדם הביאה לכך שתחום תפוצתו הצטמצם, וכיום הוא חי באוכלוסיות קטנות בלבד בהודו ובנפאל.

אוכלוסייה ואיומים

הקרנף ההודי הוא הצלחה גדולה של מאמצי שימור. בתחילת המאה ה-20 נותרו רק כ-100 פרטים, וכיום אוכלוסייתם גדלה, אולם היא עדיין נתונה בסכנה. הקרנף ההודי ניצוד באופן בלתי-חוקי לצורך קרנו, שכן מספר תרבויות במזרח אסיה מאמינות שיש לקרן עוצמה ויכולות ריפוי. מחירה של קרנו של קרנף הודי האמיר לעשרות אלפי דולרים בתחילת שנות ה-90, עד שהגיע לשיא של 60,000 דולר ב-1991. איום נוסף על הקרנף ההודי הוא אובדן בתי גידול.^[3] נכון לשנת 2005 המין נתון בסכנה, וקיימים כ-2,400 פרטים, כאשר הרוב הגדול חיים בקזירנגה ומקצתם בשני פארקים לאומיים נוספים בצפון-מזרח הודו.

ממשלות הודו ונפאל קידמו רבות את מאמצי השימור של הקרנף ההודי, בעידודה של הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF). ניתן למצוא אותו בעיקר בפארק הלאומי קזירנגה ובפארק הלאומי צ'יטוואן, וכן עשרות בודדות בפארקים נוספים במורדות ההימאליה, במדינות ההודיות אסאם, בנגל המערבית ואוטר פרדש.

מגמות דמוגרפיות של אוכלוסיית הקרנף ההודי:

שנה	סך-הכול	הודו	נפאל
1910	100	-	-
1952	350	300	50
1958	700	400	300
1963	600	-	-
1964	625	440	185
1966	740	575	165
1968	680	-	-
1971	630	-	-
1983	1,000	-	-
1984	1,500	-	-
1986	1,711	1,334	377
1987	1,700	-	-
1990	1,700	-	-
1994	1,900	-	-
1995	2,135	1,600	535
1997	2,095	-	-
1998	2,100	-	-
2000	2,500	-	-
2002	2,500	-	-
2005	2,400	-	-

גלריה

קרנף בתוך הפארק הלאומי קזירנגה
קרנף במבט לפנים בהסתערות
קרנפים בפארק הלאומי צ'יטוואן

רבייה

זכרים יכולים להזדווג מגיל תשע, והנקבות מגיעות לבגרות מינית כבר בגיל חמש. ולדותיהם הראשונים מגיחים לאוויר העולם בסביבות גיל שש עד שמונה שנים. כאשר הנקבה נכנסת לעונת הייחום, היא שורקת לזכרים על-מנת שיידעו שהיא מוכנה להזדווג. בזמן עונת הייחום קרבות קשים פורצים בין הזכרים על הזכות להזדווג עם הנקבות. בניגוד לקרנפים אחרים, הקרנף ההודי משתמש בשיניו התחתונות החדות בזמן הקרב, שעלול לעיתים להסתיים במוות. תקופת העיבור היא בת 16 חודשים. הילודים נגמלים מיניקה בתום תקופה של 18 חודשים לאחר הלידה. נקבה מסוגלת להמליט וולד בודד כל שלוש שנים לערך. האמהות דואגות לצאצאיהן ומגינות עליהם, וכך הקרנף הצעיר נשאר בקרבת אימו במשך מספר שנים. עם לידתו של קרנף צעיר חדש, האם מבריחה ומגרשת את צאצאה הקודם, אם כי במקרים רבים נשאר הגור הבוגר עם אימו לעוד שנה או שנתיים גם לאחר השגר הבא.