PROFILPELAJAR.COM

קרב דבלין
	מלחמה: מלחמת האזרחים האירית
תאריכים	28 ביוני 1922 – 5 ביולי 1922 (8 ימים)
מקום	מרכז דבלין (בעיקר)
קואורדינטות	; 53°20′34″N 6°15′58″W / 53.342778°N 6.266111°W
תוצאה	ניצחון מוחץ של מדינת אירלנד החופשית
הצדדים הלוחמים
הצבא הלאומי של מדינת אירלנד החופשית	הצבא האירי הרפובליקני
מפקדים
מייקל קולינס	רורי או'קונור; אוסקר טראינור
כוחות
4,000 חיילים	200 חיילים בארבעת בתי המשפט, כ-500 נוספים בעיר. תגבורות נשלחו מטיפררי, אך הגיעו מאוחר מדי
אבדות
16 הרוגים, 122 פצועים	49 הרוגים, 158 פצועים, 400 שבויים
	יותר מ-250 נפגעים אזרחים
	(למפת הממלכה המאוחדת רגילה) לונדון בלפסט אדינבורו ליברפול ברמינגהאם ניוקאסל מנצ'סטר לידס פורטסמות' קארדיף גלאזגו פלימות' האוקיינוס; האטלנטי; הים; הצפוני; תעלת; למאנש; האוקיינוס; האטלנטי; צרפת אירלנד איי; שטלנד; אורקני האיים; ההברידיים; קרב דבלין

קרב דבלין היה שבוע של קרבות רחוב בדבלין בירת אירלנד מ-28 ביוני עד 5 ביולי 1922, שסימן את התחלת מלחמת האזרחים האירית (1923-1922). הקרב החל בהתקפה של כוחות הממשלה הזמנית של מדינת אירלנד החופשית, על בניין ארבעת בתי המשפט במרכז דבלין, שנתפס על ידי קבוצה של חסידי הקו הנוקשה בצבא האירי הרפובליקני מתנגדי האמנה האנגלו-אירית, והסתיים בתבוסתם של הרפובליקנים, ובהצלחת הצבא האירי לוודא שדבלין תוכל לשמש כעיר בירה לממשלה הזמנית.

ההתקפה על בניין ארבעת בתי המשפט

ב-14 באפריל 1922 תפסו כ-200 ממתנגדי החוזה האנגלו־אירי בפיקודו של רורי או'קונור (Rory O'Connor) את מבנה "ארבעת בתי המשפט" בדבלין בלא שנתקלו בהתנגדות.^[1] מטרתם הייתה להצית מחדש את העימות המזוין עם הבריטים שיגרום, כך קיוו, לביטול החוזה האנגלו־אירי, יביא לאיחוד שני הפלגים של הצבא האירי הרפובליקני (המכונה על פי ראשי תיבות שמו באנגלית IRA) כנגד אויבם המשותף וסביב מטרה משותפת של הקמת הרפובליקה האירית. אולם, עבור אלו שהיו נחושים בדעתם להפוך את המדינה החופשית של אירלנד למדינה אירית בשלטון עצמי בר קיימא, היה זה מרד חד וחלק שעליהם לדכאו במו ידיהם מבלי שהבריטים יהיו שותפים לכך. בשל הלחץ שהפעילה בריטניה על הממשלה הזמנית שתפעל כנגד חיל המצב שבארבעת בתי המשפט לאחר הירצחו של פילדמרשל סר הנרי יוז וילסון על ידי מתנקשים מה-IRA ב-22 ביוני 1922 בלונדון, ובעקבות מאסרו של ג'. ג'. אוקונל, גנרל של צבא מדינת אירלנד החופשית, על ידי הכוחות שבנין ארבעת בתי המשפט החליטה הממשלה הזמנית לפעול כנגדם.^[2]

מייקל קולינס הסכים להצעה הבריטית של וינסטון צ'רצ'יל לקבל בהשאלה ארטילריה ו-200 פגזים לשימושו של הצבא הלאומי האירי. שני תותחי שדה בקוטר 84 מ"מ (המכונים תותחי 18 ליטראות, משקל הפגז) הוצבו במפגש הרחובות ויינטברן (Winetavern) ופרלמנט, מול בניין ארבעת בתי המשפט, בצדו השני של נהר הליפי. לאחר שהמתבצרים דחו את האולטימאטום סופי שהוצב בפניהם החלו התותחים בהפגזה ב-28 ביוני.

בתוך הבניין היו שנים עשר חברים מהוועד המנהל של ה-IRA, כולל ג'ו מקליווי (Joe McKelvey), המפקד העליון, רורי או'קונור, אחראי על המהנדסים, וליאם מלוז (Liam Mellows), האחראי על האספקה. חיל המצב כלל כ-180 איש שגויסו מתוך הגדוד הראשון והשני של החטיבה הראשונה של דבלין של ה-IRA, בפיקודו של פאדי אובריאן (Paddy O'Brien), חמושים בעיקר בנשק קל (רובים, חמישה תת-מקלעים מדגם תומפסון ושני מקלעים קלים מדגם לואיס) ורכב משוריין מתוצרת רולס-רויס שנתפס שלל, שאותו כינו "המורד". החברים בוועד המנהל של ה-IRA היו המנהיגים הפוליטיים של חיל המצב, אך שירתו כחיילים פשוטים תחת פיקודו של ארני אומאלי (Ernie O'Malley), מפקד הדיוויזיה הדרומית השנייה של ה-IRA. המורדים ביצרו את בניין ארבעת בתי המשפטים במידת מה, כשהם מטמינים מוקשים מסביב למכלול וחוסמים את הדלתות והחלונות, אבל מפקדיהם הורו להם לנצור אש, על מנת להצטייר כצד המוסרי יותר בעימות, ולכן יכלו הכוחות של המדינה החופשית להקיף את הבניין.

לאחר שההפגזה של היום הראשון הוכחה כבלתי יעילה, סיפקו הבריטים שני תותחי 18 ליטראות נוספים והציעו גם תותחי הוביצר בקוטר 130 מ"מ (תותח של 60 ליטראות) ואפילו להפציץ את המבנה מהאוויר. קולינס דחה שתי הצעות אחרונות אלו בשל הסכנה לנפגעים רבים מקרב האזרחים. ב-29 ביוני פשטו חיילים מצבא המדינה החופשית על האגף המזרחי של בניין ארבעת בתי המשפט ושבו 33 מהמורדים, במחיר של שלושה חיילים הרוגים ו-14 פצועים. מוקדם בתחילת יום המחרת נפצע פאדי אובריאן מרסיס שרפנל וארני אומאלי נטל את הפיקוד הצבאי על בניין ארבעת בתי המשפט. בשלב זה פרצה אש בבניין ארבעת בתי המשפט עקב ההפגזה הממושכת. בנוסף, מפקד ה-IRA בדבלין, אוסקר טראינור (Oscar Traynor) הורה לחיל המצב בניין להיכנע, שכן הכוחות שבפיקודו לא היו מסוגלים להגיע על מנת לסייע להם. אומאלי נכנע והסגיר את ארבעת בתי המשפט לפאדי דאלי (Paddy Daly), מיחידת "משמר דבלין".

הפיצוץ בבניין ארבעת בתי המשפט

כמה שעות אחרי הכניעה התחולל פיצוץ עז ב"משרד הרשומות האירי הציבורי" (Irish Public Records Office, כיום "הארכיונים הלאומיים של אירלנד"), ששכן באגף המערבי של בניין ארבעת בתי המשפט, שהמורדים השתמשו בו כמחסן תחמושת. הפיצוץ השמיד את הארכיון שכלל מסמכים יקרי ערך הקשורים למדינה האירית ולדתה מתקופה בת אלף שנים. יש הטוענים כי כוחות המורדים מלכדו בכוונה את משרד הרשומות הציבורי במטרה להרוג את הכוחות המתקדמים של הצבא האירי, אבל ה-IRA מכחיש זאת.

טימותי הילי (Timothy Michael Healy), שהיה מתומכי הממשלה, כתב על נושא זה את הקטעים הבאים (ותחילה פתק שכתב רורי או'קונור, ממנהיגי המורדים)

9 בבוקר, 28 ביוני 1922. בשעה 3:40 הבוקר קיבלנו פתק חתום בידי טום אניס הדורש בשם "הממשלה" את כניעתנו ב-4 אחרי הצהריים, משום שאז יתקוף. הוא פתח באש בשעה ארבע בשם ממשלתו, תוך שימוש ברובים, מקלעים ותותחים. בחורינו מהוללים, וילחמו עבור הרפובליקה עד הסוף. כמה זמן עוד ימשיכו חברינו לנשק לשעבר שטעו בדרכם המצויים בחוץ לתקוף את אלו העומדים על משמר אירלנד לבדם? שלושה נפגעים עד כה, כולם קלים. האב אלברט, והאב דומיניק אתנו כאן. אהבתנו לכל חברינו לנשק בחוץ, ולבחורים האמיצים, בייחוד לאלו של חטיבת דבלין. (חתום) רורי או'קונור, מייג'ור-גנרל, IRA, בניין ארבעת בתי המשפט.
הייתה זו אוברטורה לסימפוניה מבישה. לאחר הפגנת הגנה חלשה הניף "רורי" את הדגל הלבן מבלי שאיבד ולו אדם אחד. לפני שנכנע הוא הטמין מוקשים מלאים בחומר נפץ שכוונו להתפוצץ שעתיים אחר כך. עד שלב זה ניזוק בניין ארבעת בתי המשפט במידה מעטה, ומשרד הרשומות, והאוסף ההיסטורי יקר הערך שבו, שכן לבטח. המוקשים התפוצצו כאשר הוא ובחוריו האמיצים היו בטוחים בכלא. הם פגעו ביסודות המבנה והרסו את משרד הרשומות. עשרים מחיילי המדינה החופשית הפכו לבעלי מום, רבים מהם לכל ימי חייהם, ועם זאת לא הוטל כל עונש בשל הפרה בוגדנית זו של חוקי המלחמה.
ב-4 ביולי 1922 גינתה המפקדה הכללית של הצבא הלאומי מעשה בלתי חיילי זה: "מלכודות נוספות הונחו במטרה לטבוח בחיילנו לאחר כיבוש הבניין, אבל רק מלכודת זו הצליחה. אחת ממלכודות אלו הייתה פצצה שהוחבאה בתוך מכונת כתיבה.
במכתב מתאריך ה-30 ביוני הממוען ל-"O/C 5" כתב מר אוסקר טראינור, מנהיג הבלתי סדירים: "ברכות על הפצצה שלך. אם יש לך נוספות כאלה יידע אותי".

— TM Healy memoirs, chapter 46

בספרו משנת 1968 זיהה קלטון ינגר (Calton Younger) שלושה פיצוצים: "..שניים מתחת למשרד הרשומות בשעה 2:15 אחרי הצהריים ועוד אחת בחלק האחורי של הבניין בשעה 5 אחרי הצהריים.." בינתיים הונף דגל הכניעה בשעה 3:30 אחרי הצהריים. ארני אומאלי שנלקח בשבי הצטער שהיו כה מעט נפגעים בין חיילי הצבא.^[3]

בשלב זה של הלחימה, הייתה עדיין רוח חברות בין הצדדים הלוחמים שכן רובם לחמו יחד במסגרת הצבא האירי הרפובליקני במהלך מלחמת העצמאות האירית. תוך פנייה לחבריהם בצד הממשלה, הצליחו כמה מהמנהיגים של המתבצרים בבנין ארבעת בתי המשפט, והבולט שבהם שון למאס (Seán Lemass), להימלט על מנת להמשיך בלחימה במקום אחר.

הלחימה ברחוב אוקונל

למרות ההצלחה של כוחות המדינה החופשית בכיבוש בניין ארבעת בתי המשפט, נמשכה הלחימה בדבלין עד 5 ביולי. ב-29 ביוני השתלטו יחידות חטיבת דבלין של ה-IRA בפיקודו של אוסקר טראינור על רחוב אוקונל (הרחוב המרכזי של העיר) על מנת ליצור הסחה ולהפנות את תשומת הלב של הצבא האירי מהמתקפה על בניין ארבעת בתי המשפט. לא כל היחידות של ה-IRA בבירה היו מוכנות להילחם כנגד הממשלה האירית החדשה ומספר המצטרפים היה ככל הנראה כ-500 איש ברחבי העיר. המורדים השתלטו על קבוצת הבניינים בקצה הצפון מזרחי של הרחוב. העמדה היחידה שלהם בצדו המערבי של הרחוב בבניין ימק"א הושמדה כאשר חיילי המדינה החופשית חפרו מנהרה מתחת לבניין ופוצצו אותו. קבוצת הלוחמים בפיקודו של טראינור החזיקה בקבוצת הבניינים עד שהובאה ארטילריה בחסות של כלי רכב משוריינים מתוצרת רולס-רויס, על מנת להפגיז אותם מטווח קצר. אוסקר טראינור ורוב אנשיו נמלטו כאשר הבניינים בהם התבצרו החלו עולים באש. בין ההרוגים הרפובליקנים היה המנהיג הרפובליקני קאתל ברוגה (Cathal Brugha – נולד כצ'ארלס ברג'ס), שנשאר מאחור במלון המן (Hamman) לאחר שטראינור ורוב חיילי ה-IRA עזבו. הוא נורה בירכו כאשר עזב את הבניין הבוער לבד על מנת להתעמת עם חיילי המדינה החופשית ומת כתוצאה מאיבוד דם.

היו תקריות לחימה בודדות נוספות סביב העיר בשעה שחיילי המדינה החופשית פיזרו קבוצות של מתנגדי החוזה תומכי ה-IRA.

קאתל ברוגה היה הקורבן האחרון בקרב דבלין, שגבה משני הצדדים ששים וחמישה קורבנות בנפש ומאתיים ושמונים פצועים. בנוסף, צבא המדינה חופשית שבה כ-400 רפובליקנים. מספר הנפגעים בנפש בקרב האזרחים נאמד ביותר מ-250. המספר הגבוה של הנפגעים בין האזרחים הוא ללא ספק תוצאה של השימוש בנשק כבד, בייחוד ארטילריה, באזור עירוני מאוכלס בצפיפות.

קאתל ברוגה, ממנהיגי המתנגדים לחוזה, שנהרג במהלך הקרבות ברחוב אוקונל בדבלין

סוף דבר

כאשר הלחימה בדבלין שככה, התבסס שלטונה של ממשלת המדינה החופשית בבירה האירית והכוחות המתנגדים להסכם התפזרו באזורי הכפר. פשיטות לאחר הלחימה הביאו למעצרם של רפובליקנים נוספים והובילו למותו של הארי בולנד (Harry Boland), פעיל בולט של מתנגדי החוזה שנורה למוות בעיירה סקריס (Skerries) שמצפון לדבלין ב-31 ביולי.

אוסקר טראינור, ארני אומאלי ולוחמים נוספים ממתנגדי החוזה שנמלטו מהקרבות בדבלין, התכנסו מחדש בבלסינגטון (Blessington), כ-30 קילומטרים דרומית מערבית לעיר. אליהם הצטרף כוח IRA שהגיע ממחוז טיפררי מאוחר מדי מכדי להשתתף בקרב בדבלין. במקום זאת פנה הכוח דרומה והשתלט על שורה של יישובים כולל אניסקורתי (Enniscorthy) וקארלאו (Carlow), אבל נטש אותם במהירות כאשר ניצבו מולו כוחות חזקים ממנו מצבא המדינה החופשית. רוב הרפובליקנים נסוגו דרומה עוד יותר אל הישות קצרת הימים הקרויה הרפובליקה של מנסטר (Munster Republic) - שהשתרעה דרומית מערבית לקו הנמתח בין לימריק לווטרפורד. גם מובלעת זו נכבשה על ידי המדינה החופשית במתקפה שנמשכה מיולי עד אוגוסט 1922.

ארבעה מבין המנהיגים הרפובליקנים שנשבו בארבעת בתי המשפט: רורי או'קנור, ליאם מלוז, ג'ו מקליווי וריצ'רד בארט (Richard Barrett) הוצאו להורג מאוחר יותר על ידי המדינה החופשית כנקמה על רצח חבר הפרלמנט שון האלס (Sean Hales) בידי המתנגדים לחוזה. שם הרחוב בו נהרג קאתל ברוגה נקרא על שמו.

לקריאה נוספת

Ernie O'Malley, The Singing Flame, Dublin 1978.
M.E. Collins, Ireland 1868-1966, Dublin 1993.
Michael Hopkinson, Green against Green - the Irish Civil War
Eoin Neeson, The Irish Civil War
Paul V Walsh, The Irish Civil War 1922-23 -A Study of the Conventional Phase [1] (אורכב 08.05.2006 בארכיון Wayback Machine)
Meda Ryan, The Real chief, Liam Lynch
Tim Pat Coogan, De Valera, Long Fellow, Long Shadow

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב דבלין בוויקישיתוף

סרטון של הפגזת בניין ארבעת בתי המשפט (YouTube)

הערות שוליים

^ Calton Younger, "Ireland's Civil War", Muller, London 1968; pp.258-259.
^ Eoin Neeson, The Civil War, pp. 109-110
^ Calton Younger, "Ireland's Civil War", Muller, London 1968; p.321 and p.326.