Capparis spinosa var. aegyptia Capparis hierosolymitana
צָלָף קוֹצָנִי, ברבים צְלָפִים (שם מדעי: Capparis spinosa subsp. spinosa) הוא בן שיח או שיח נשיר, גובהו 50 עד 100 ס"מ ממשפחת הצלפיים ובו כ-12 תת-מינים[1][2]. צלף קוצני הוא אחד מ-4 מינים מהסוג צלף הגדלים בר בישראל ובו 2 תת-מינים. תת-מין נוסף הוא: צלף מצרי. בין הבוטנאים וחוקרי הצלף קיימת מחלוקת על אודות מספר המינים ועל ההבדלים הטקסונומיים שביניהם ושמותיהם. ערך זה הולך בעקבות האתר POWO[3].
צלפונית מפוספסת אוספת צוף מפרח הצלף בשעת דמדומיםניצני הפרחים של הצלף הקוצני
הצלף הקוצני גדל בישראל בכל אזורי הגידול האופייניים לצמחייה ים תיכונית: בשפלת החוף ובהרי יהודה, השומרון והגליל. כמו כן, גם בשולי בקעת הירדן, במדבר יהודה, בנגב ובערבה. הוא צומח בכל סוגי הקרקע במעונות האדם ובמעזבות. בתי גידולו הם קירות, מצוקים, גדרות, ערמות אבנים וקרקעות דלות. לעיתים קרובות מתייחסים אליו כעשב שוטה ונוהגים לעקור אותו מגינות פרטיות וציבוריות.
בשנת 2010 פרסם אבינעם דנין רוויזיה על הסוג צלף באזור מזרח הים התיכון,[4] בו הגדיר מין חדש בשם C. hierosolymitana (צלף ירושלים). להפתעתו, שבוע לאחר פרסום המאמר קיבל הודעה שהפנתה אותו למאמר משנת 2006 בו קיבל כבר הצלף מירושלים מעמד של מין טקסונומי חדש בשם Capparis zoharyi (צלף זוהרי, על שם מיכאל זהרי, שחקר את הצלף הקוצני בעבר). דנין כתב באתרו שאילו היה מודע למאמר זה לא היה מפרסם את המאמר משנת 2010 כפי שהוא.[5]
בין הבוטנאים וחוקרי הצלף קיימת מחלוקת על אודות מספר המינים ועל ההבדלים הטקסונומיים שביניהם ושמותיהם. ערך זה הולך בעקבות האתר POWO[3]. צלף קוצני הוא אחד מ-4 מינים מהסוג צלף הגדלים בר בישראל ובו 2 תת-מינים. תת-מין נוסף הוא: צלף מצרי. צלף זוהרי[6] וצלף ירושלים נחשבים כשם נרדף לצלף מצרי שהוא עצמו נחשב כתת-מין של צלף קוצני.
מורפולוגיה ומאפיינים אחרים
הצלף הקוצני הוא שיח קוצני, שנופו עגול בקוטר 80 סנטימטר עד 1.5 מטר, גובהו חצי מטר עד 2 מטר. אורך חיי הצמח 20 עד 30 שנה. הפריחה בין סוף מרץ עד אמצע אוקטובר ועיקרה בין תחילת מאי לתחילת אוקטובר. שיח שנשרף או נגדע מתחדש במהירות ופריחתו מתארכת עשויה להתארך עד סוף אוקטובר.
הענפים של הצלף הקוצני קשתיים, צבעם תכלכל-אדמדם, והם משירים את העלים העליונים לקראת סוף הקיץ וחלקם העליון מתייבש ומת כל שנה. לעיתים מתעבה החלק הסמוך לקרקע הרב-שנתי כגזע ממש.
העלים עגלגלים בשרניים מעט מכוסים קרום דק של שעווה ובקודקודו חוד קוצני קצר. בבסיס פטוטרת העלה מצויים לוואים קוצניים, נוקשים ומאונקלים כלפי בסיס הגבעול.
הפרחים דו-מיניים בקוטר 4 עד 6 ס"מ, מרובי אבקנים וצבעם לבן עד ורוד. 4 עלי הכותרת ערוכים בשני זוגות כמו כנפי פרפר. הקדמיים נפרדים זה מזה בחלקם בעליון, ואילו האחוריים צמודים לכל אורכם. לפרח אבקנים רבים בעלי זירים ארוכים הבולטים מהכותרת, ועמוד עלי יחיד. במרכז הפרח ישנו שקע עמוק בו מצטברת כמות גדולה של צוף למשיכת מאביקים.
על הצופן ראו בפרק הבא.
השחלה דמוית כדור מוארך נישאת על עוקץ ארוך (גינופור) אשר הופך לאחר ההפריה לעוקץ הפרי.
הפרי הוא ענבה עסיסית מאורכת מרובת זרעים המשתלשלת על עוקץ השחלה. הזרעים הפירות נאכלים על ידי עופות ושועלים ומופצים למרחוק.
הזרעים חומים כהים
שימושים ברפואה העממית
כל חלקי הצף ידועים בסגולותיהם הרפואיות. ביוון העתיקה שמש הפרי והשורשים להרגעת כאבי שיניים וברפואה הערבית העתיקה שמש שורש צלוי לריפוי מחלות טחול. בעיראק ובפרס ובצפון אפריקה משמש השורש וקליפתו להורדת חום, לטיפול בדלקת פרקים, לחיזוק הגוף וכן כסם משתן. בהודו בנוסף לשימושים אלה קליפת השורש משמשת לטיפול בשיתוק במחלות כבד וטחול, לשיכוך כאבים ולחיזוק הגוף[7].
שמושים נוספים המוזכרים הם: פרחים כתושים מרוחים על אבר המין להגברת הזקפה. מרתח של שורש במים לטפול בעקרות אצל גברים ונשים. משרה משורשים מבושלים לטיפול בעצבנות. עלים כתושים מרוחים על פצע משמש לחיטי פצעים וזיהומים[7].
פקעי פריחה (ניצנים), פירות צעירים (אֲבִיּוֹנָה), ענפים צעירים (תימורות) ועלים של שלשה מינים (צלף קוצני, מצרי וסיצילי) מוחמצים ומשמשים כתבלין יקר ערך מזה אלפי שנים. הפקעים נסחרים בעולם כתבלין וכתחמיץ והם מבוקשים מאוד. הגבעולים הצעירים משמשים לתיבול לבן. פקעי הפרחים מהיום השלישי משמשים למאכל כשהם כבושים בחומץ או במלח, לאחר שהוסרה מהם מהמרירות על ידי בישול קצר במי מלח או על ידי השריה במים והחלפתם במשך כמה ימים.
הצמח משמש גם בתעשיית הקוסמטיקה. למצוי העלים השפעה טובה על עור בלה והשפעה על נימי דם מורחבים.
פנולוגיה - מחזור חיי הצמח והפרח והאבקה
הענפים משירים לרוב את עליהם לקראת הקיץ ומתייבש תחילת דצמבר והעלווה מתחדשת אט אט באמצע מרץ. פריחת צלף קוצני חלה בין פברואר לספטמבר ופריחת הצלף הסיצילי מתרחשת מאפריל עד נובמבר. הפרחים מתפתחים זה אחר זה מחיקי עלים על הענפים המשניים, והפריחה מתקדמת מדי יום בהתאם להתפתחות מבסיס הענף לכיוון קצהו. על אותו ענף ניתן לראות פרי בשל, פרי צעיר, ומעליו פרח נבול, פרח סגור ופקע.
הפרחים נפתחים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, לעת ערב, ונובלות בשעות המאוחרות, כ-15 עד 18 שעות אחרי היפתחם, כתלות בתנאי מזג האוויר, ונובלות בשעות הבוקר המאוחרות. בשעות אחר הצהריים, עלי הגביע של פקע הפרח נפשקים, ואחריהם עלי הכותרת נפתחים באיטיות ונפרשים בהדרגה. האבקנים הגלולים מתיישרים בתנועות מזרקה, בבד בבד עם התיישרות עוקץ השחלה (גינופור)[8]. עם פתיחת הפרח לפנות ערב, המאבקים נפתחים, האבקה נחשפת, ומתחילה הפרשת צוף הנמשכת לאורך כל שעות הפתיחה של הפרחים. בשעות האור מבקרות בפרח דבורים ובחושך מבקרים רפרפים. בשעות הדמדומים מבקרת דבורת הצלף, היא הצלפונית (Proxylocopa).
במינים מסוג צלף לא מתרחשת האבקה עצמית ספונטנית והם נחשבים בתכונותיהם למואבקי לילה - גדולים, בהירים וריחניים. הן האבקה והן הצוף משמשים פיתיון לחרקים ובמיוחד לרפרפים ולדבורים. האבקה הרבה והחשופה נאספת למשל על ידי דבורה נקבה בשתיים שלוש תנועות מהירות בעזרת רגליהן האחוריות. הצוף הרב חבוי במאגר שמוגן מפני חרקים קטנים ולא מועילים ומאפשר רק לחרקים גדולים ומועילים בהאבקה כמו רפרפים ודבורים לינוק מן הצוף[9]. הכיצד?
הצופן מצוי על המצעית, בין בסיסיהם של עלי הגביע ועלי הכותרת (צופנים מסוג זה מכונים צופני מצעית שוליים). מראהו החיצוני כצורת משולש לבן שקודקודו פונה כלפי האבקנים ובסיסו נמצא ממול עלה הגביע הגדול ביותר, הדומה לסירה. בסירה זו מצטבר הצוף המופרש בכמויות גדולות ובלעדיה הצוף היה נשפך. שתי הצלעות האחרות של המשולש גובלות בשני עלי כותרת. שוליהם התחתונים של עלי הכותרת, הסמוכים לצופן, מעובים במקצת ומקופלים כלפי מטה, וכך הם יוצרים סדק צר ביניהם. בחלקם העליון של שני העלים חופים השוליים הסמוכים אלה על אלה וסוגרים את הסירה מעל ומונעים את התאדות הצוף וקרישתו ומונעים מחרקים לא מועילים באמצעות חלקי הכותרת הסוגרים את מאגר הצוף מעל. רק חרק רב כוח או ארוך חדק יכול לפתוח את שפת הצופן ולשתות את הצוף. כדי שדבורה תוכל לינוק את הצוף מהמאגר היא ניצבת על שני עלי הכותרת, ובכך היא מרחיקה את שני העלים, האחת מרעותה, ותוחבת את חדקה דרך הסדק שנוצר בין השוליים התחתונים של עלי כותרת[10].
מבנה הצלף
ענפיו
הצלף הוא בעל ענפים בשרניים סגולים, וקוצים מעוקלים חדים ועזים המאפשרים לאדם להכניס את ידו לתוך הצמח בקלות, אך כשינסה להוציאה היא תישרט קשות. עליו הירוקים צומחים באביב וקמלים בסוף הקיץ.
פרחיו
זמן קצר לאחר הוצאת ענפיו, הצלף מוציא ניצנים (הקרויים גם קפריסים) ירוקים ההופכים לסגולים. מתוכם יוצאים פרחים בעלי 4 עלי גביע ו-4 עלי כותרת לבנים, אבקנים רבים ארוכים וסגולים ושחלה עילית על עמוד ארוך, אשר נפתחים לפנות ערב ונובלים למחרת.
פריו
פריו, הקרוי אֲבִיּוֹנָה, הוא ענבה בשרנית מוארכת המתפצלת לאורכה.
לבלוב
הלבלוב של הצלף מכונה גם תְּמָרוֹת ׁ(מן תְּמָרָה).
חלקים אכילים
הצלף כולו אכיל, ענפיו הצעירים (לאחר קילוף) ועליו בשרניים ובעלי טעם מריר (העלים יותר מרים מהענפים). ניצני פרחיו ופירותיו נמכרים בשוק לאחר כבישה.
הצלף בהלכה
צלף קוצני על הכותל המערבישיח צלף על קיר מגדל המים. שכונת מונטפיורי, תל אביב. 2012
עץ או ירק
בעקבות העובדה כי הצלף מוציא ענפים חדשים בכל שנה, היו בקרב התנאים (בית שמאי) אשר החמירו וקבעו כי אסור לנטוע אותו בכרם משום כלאיים - כי הוא דומה לירק, וכי קיים בפירותיו איסור ערלה - כאילן. לעומתם סברו בית הלל כי לפי שגזעו, על אף היותו קטן ביותר, נשאר בכל שנה - הצלף הוא אילן לכל דבר. ההלכה הוכרעה כבית הלל לפי הכלל "בית הלל ובית שמאי - הלכה כבית הלל".[11]
הגדרת פירותיו
מחלוקת נוספת היא לגבי הגדרת פירותיו. "רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר אינו מתעשר אלא אביונות בלבד" (משנה מעשרות, ד,ו, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לו עמוד א) רבי אליעזר סובר שהן התמרות (לבלוב), הן האביונות (הפירות) והן הקפריסין (ניצני הפרח) כולם מוגדרים כפרי ולכן הם חייבים בתרומות ומעשרות ואסורים בערלה.
לעומתו סובר רבי עקיבא כי רק האביונות נחשבים לפרי ולכן רק הם חייבים בתרומות ומעשרות ואסורים בערלה.
ההלכה נקבעה לפי הכלל "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ" ולכן, בחוץ לארץ רק האביונות אסורים בערלה כדעת רבי עקיבא, ואילו בארץ ישראל, הן הקפריסין (ניצנים), הן האביונות והן התמרות (לבלוב) אסורים בערלה. (אין תרומות ומעשרות בחוץ לארץ).
ברכתו
לעניין הברכה על אכילתו, הרי שעל האביונות מברכים בורא פרי העץ שהם עיקר הפרי ואילו על הקפריסין נחלקו הראשונים. הרי"ף והרמב"ם סבורים שמכיוון שהקפריסין אינם ערלה בחוץ לארץ הרי שברכתם בורא פרי האדמה, ואילו הראב"ד והרא"ש סוברים שרק לעניין ערלה פוסקים כמקל בחוץ לארץ אך לעניין ברכה מפני שנחשבים פרי בארץ ישראל הרי שברכתם בורא פרי העץ. להלכה, פוסק בעל הטורים (בניגוד לאביו הרא"ש) לברך בורא פרי האדמה משום ספק, כיוון שברכת האדמה פוטרת את ברכת העץ אך לא להפך, וכן נפסק בשולחן ערוך.[12]
הצלף מצוין בדברי חז"ל כ"עז שבאילנות". באותה שורה עם ישראל – העזין שבאומות, תרנגול – העז שבעופות, וכלב – העז שבחיות.[13].
