בעבר נהגו לצלם את האוכל על פי הצורה בה אנשים רגילים לפגוש אותו: פרוש על השולחן ומנקודת מבט של זה שהולך לאכול אותו. הסטייליסטים, לפיכך, היו מעצבים את האוכל בהתאמה לצילום מסוג כזה: כשהצלחת מופרדת משאר הפריטים אשר מסודרים בצורה שטוחה.
מאוחר יותר הפכו התאורה הרומנטית וקומפוזיציה מתוחכמת יותר לאופנתיות והובילו, במקרים בהם השתמשו בהם בהגזמה למונח 'אוכל פורנוגרפי', מונח פרובוקטיבי במקצת המתאר הצגת ויזואלית של אוכל (לרב כזה המתהדר בתכולת קלוריות ושומן גבוהה) בצורה מושכת בפרסומות ואמצעי מדיה השונים.
לאחרונה המגמה הרווחת בצילום מזון מסחרי היא ניסיון להציג את האוכל בצורה פשוטה, נקייה וטבעית ככל האפשר יחד עם מינימום גימיקים ואביזרים. הטכניקות הנפוצות כיום הם פוקוס סלקטיבי התורם לעומק שדה קטן וצילומי תקריב.[2] צורת הצילום הזו משלימה את המגמות הרווחות בבישול מקצועי המדגישות את מראה המאכל . למשל, גובה המאכלים במגמת עליה ולעיתים קרובות למאכלים עצמם מספר שכבות דבר המעניק יתרון לצילום מזווית צרה.
עיצוב המזון, האביזרים והרקע סביב האוכל הוא תפקידו של הסטייליסט.
תפקידו של הסטיליסט הוא להפוך את האוכל המצולם לאטרקטיבי בצילום הסופי. ההבדל העיקרי בין אדם שמבשל בבית או שף בעיצוב האוכל לבין סטייליסט הוא הזמן הרב והאמצעים השונים על ידיהם מנסה מעצב המזון להפוך באמצעות טכניקות שונות את האוכל למושך. נדרש תחכום כדי להצליח לתרגם את הריח והטעם של המאכל לתמונה המוגמרת.
מעצבי מזון נדרשים לעבור הכשרה קולינרית וחלקם הם שפים מקצועיים.
תהליך הצילום
צלם מזון בפעולה.
תהליך הצילום מתחיל, כמובן, עם רכישת המזון וחומרי הגלם. עקב העובדה שהמאכל שיידגמן בסוף בתמונה אמור להיות מושלם מבחינה ויזואלית, נדרשים לייצר עוד כמה פריטים כגיבוי דבר שגורם לכל התהליך להיות ממושך למדי. בסופו של דבר, הפריט המוצלח ביותר יהיה זה שיופיע במרכז התמונה.
הצילום בפועל נעשה לרוב בסטודיו בתנאי תאורה מבוקרים. האור והתפאורה הם אלמנטים קריטיים שנבחרים בכובד ראש – עליהם להציג את האוכל בצורה מושכת ככל האפשר אך מבלי להסיח את הדעת ממנו. התאורה, הצבע והמרקם של הרקע נבחרים כך שישלימו ביעילות את המזון ויבטאו בצורה טובה את מהותו. לאחר הצילום יהיה האוכל בדרך כלל לא אכיל ויושלך לפח כיוון שמהלך הצילומים הוא נפגם.
טכניקות נפוצות
צילום פרטי מזון בודדים נעשה לרוב על רקע לבן כדי להקל על הכנסתו מאוחר יותר בעיצובים אפשריים.
בנוסף לבחירת האוכל, הכנתו ועיצובו, הסטייליסט משתמש פעמים רבות בטכניקות שונות כדי להפוך את האוכל לאטרקטיבי ככל האפשר.
יצירת קיטור של אדים קרים או שילוב של חומרים כימיים הנותנים מראה של קיטור.
שימוש בשמנת מתוקה במקום חלב כדי שהדגנים לא יספגו את החלב מהר מדי. שימוש בדבק לבן לרוב אינו מומלץ ואינו נפוץ. (ברוב החברות של דגני בוקר שימוש כזה אסור).
בישול אוכל בצורה מינימלית כך שבעצם הוא איננו מוכן לאכילה כדי לשמור על הצבעים והמרקם של המאכל המקורי.
שימוש בפירה במקום בגלידה אמיתית, משום שזו האחרונה נוטה לימס.
כדי ליצור את אפקט השכבה דקה של התעבות מים על החלק החיצוני של כוסות המכילות נוזל קר, מתיזים מים המעורבבים עם גליצרין או, לעיתים קרובות, מדביקים על הדפנות רסיסי קרח מאקריליק המדמים את התעבות הנוזלים על הכוס הקרה. על מנת ליצור בועות על פני השטח של הנוזל המצולם מוסיפים מלח או חומרי ניקוי באמצעות טפטפת.
סלטים
סלטים בצילום מזון מעוצבים כך שיצרו מרקמים, צורות וצבעים המושכים את העין. כדי לשפר את התמיכה והקומפוזיציה בצילום הסלט שמים בתוך הקערה המצולמת קערה נוספת, קטנה, הפוכה ועליה מניחים את הירקות.
בדרך כלל לא מצלמים סלטים יחד עם רוטב משום שהרוטב הופך את הירקות לחלקלקים וקשים לעיצוב. כדי לתת לסלט מראה מתובל משתמשים במעט עשבי תיבול והברשות קלות של שמן.
סלטי פירות קשים לצילום בגלל הזמן הקצר שחתיכות הפרי שומרות על המראה הטרי שלהם. לפיכך הפירות נחתכים ממש לפני הצילום הסופי. כיוון שרק השכבה העליונה מצולמת פעמים רבות משתמשים כמילוי פנימי בפירה או כל תערובת אחרת.
המבורגר וסנדוויצ'ים
צילום ההמבורגר מאתגר משום שהלחמניות שוקעות בקלות וכל המבנה מאבד את שיווי המשקל. כדי להתגבר על הבעיה הזו מרכיבים את ההמבורגר יחד עם קיסמים ומשתמשים בעגבניות בשרניות כדי למנוע מהמיץ לנזול.
קציצות בשר מטוגנות באופן מינימלי כדי לשמור על הצבעים והמרקם. לעיתים משתמשים בחומרי עזר כמו משחת נעליים כדי להעניק צבע שחום יותר.[4]
_1_Luc_Viatour.jpg)
