פשיטות פאלמר

אלכסנדר מיטשל פאלמר

פשיטות פאלמר (באנגלית: Palmer Raids) היו ניסיונות שנעשו בידי מחלקת המשפטים של ארצות הברית, לעצור ולגרש אנשי שמאל רדיקלי, במיוחד אנרכיסטים, מארצות הברית. הפשיטות והמעצרים התרחשו בנובמבר 1919 וינואר 1920 תחת הנהגתו של התובע הכללי אלכסנדר מיטשל פאלמר. למרות שיותר מ-500 אזרחים זרים גורשו, כולל כמה פעילי שמאל בולטים, כוונתו המלאה של פאלמר סוכלה על ידי עובדי מחלקת העבודה של ארצות הברית, שהיו אחראיים על המגורשים והתנגדו לשיטות הפעולה של פאלמר. פשיטות פאלמר התרחשו בהקשר הרחב יותר של "הבהלה האדומה", המונח שניתן לפחד מהרדיקלים ולתגובות נגדם בארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

רקע

ביתו של פאלמר לאחר הפצצת הגליאנים, "These attacks will only increase the activities of our crime-detecting forces".

במהלך מלחמת העולם הראשונה, ארצות הברית נאלצה להתמודד עם נאמנות כפולה בקרב המהגרים והקבוצות האתניות השונות. במיוחד בקרב הגרמנים ואהדתם לקיסרות הגרמנית, והאירים, שבני ארץ-מולדתם מרדו כנגד בעלת הברית של ארצות הברית, בריטניה. ב-7 בדצמבר 1915, הנשיא וודרו וילסון תקף את ה"אמריקאים הממוקפים" במסר השנתי לקונגרס: ”[הם] מזגו את רעל חוסר-הנאמנות לתוך עורקי חיינו הלאומיים [...] צריך לרסק את ייצורי הלהט, חוסר-הנאמנות והאנרכיה”[1]. הנרי דה לאמאר קלייטון, יושב ראש ועדת בית הנבחרים למערכת המשפט, הצהיר ש:”[הם] צריכים לרדת מפני האדמה, או לפחות לחזור למדינה שאותה עזבו”[2].

המהפכה הבולשביקית ב-1917 חיזקה את הפחד מפני תנועות הפועלים ומהפכנים אנרכיסטים. השביתה הכללית בסיאטל בפברואר 1919 הראתה תסיסה שהמלחמה עד כה הדחיקה.

חששותיהם של וילסון ובכירים אחרים אומתו כשהגליאנים (Galleanists) - חסידיו של האנרכיסט לואיג'י גלאני, ביצעו סדרה של הפצצות באפריל ויוני 1919. ראשית, בסוף אפריל 30 הגליאנים שלחו מעטפות נפץ לבכירי-ממשל, לאנשי עסקים בולטים ולאנשי אכיפת החוק. רק מעטות מהמעטפות הגיעו ליעדן, ולא כולן התפוצצו בפתיחה, אך מספר אנשים נפצעו. ב-2 ביוני הגל השני של ההפצצות החל, כשמספר פצצות גדולות יותר פוצצו בידי הגליאנים בשמונה ערים ברחבי ארצות הברית, כולל אחת שפגעה בביתו של פאלמר. לפחות בן-אדם אחד נהרג בהתקפה, שומר הלילה ויליאם ביינר (William Boehner)[3]. עלונים שמכריזים על מלחמה בקפיטליסטים בשם העקרונות האנרכיסטים צורפו לכל פצצה[4].

הכנות

ביוני 1919 פאלמר פנה אל ועדת התקצוב של בית הנבחרים, טען שהרדיקלים מהווים סכנה ממשית לשלטון וביקש תוספת תקציב, ממיליון ו-500 אלף ל-2 מיליון דולר על מנת לתמוך בחקירות שלו, אך הוועדה אישרה רק תוספת של 100 אלף דולר.

פשיטה ראשונית התקיימה ביולי 1919 נגד קבוצה אנרכיסטית ספרדית בבפאלו, ניו יורק. השופט פסל את התביעה, וטען שהעצורים, שהועמדו לדין על פי חוק מתקופת מלחמת האזרחים, תכננו לבצע מהפכה דרך חופש הדיבור שלהם ולא דרך אלימות[5]. אירוע זה גרם לפאלמר להבין שהוא צריך לנצל חוקי הגירה חזקים יותר, שהסמיכו גירוש של אנרכיסטים זרים, אלימים או לא. על מנת לעשות זאת, הוא היה צריך להשיג את שיתוף פעולתם של בכירים במחלקת העבודה. רק מחלקת זו יכלה להוציא צווי מעצר ולהורות על גירוש זרים, בכפוף לשימוע של מפקח ההגירה.

ב-1 באוגוסט 1919 פאלמר ושותפיו החליטו שהם צריכים להקים מחלקה חדשה בתוך לשכת החקירות הפדרלית (FBI) שתוקדש למלחמה בקומוניסטים. הם החליטו למנות את ג'ון אדגר הובר הצעיר בן ה-24 לעמוד בראש המחלקה[6]. שביתת המשטרה בבוסטון בתחילת ספטמבר הגבירה את החשש הציבורי מפני התערערות היציבות הפוליטית-חברתית. ב-17 באוקטובר של אותה שנה הסנאט העביר פה אחד החלטה שמחייבת את פאלמר לפרט ולהסביר את מעשיו או אי-מעשיו נגד הרדיקלים הזרים[7].

הפשיטות

פשיטות נובמבר 1919

ב-7 בנובמבר 1919, תאריך שנבחר לציון שנתיים למהפכה הבולשביקית, סוכנים של ה-FBI, ביחד עם המשטרה המקומית, ביצעו סדרה של פשיטות אלימות נגד איגוד הפועלים הרוסים במספר ערים[8]. הם עצרו את כל מי שהיה נוכח באספה, ללא התחשבות בקשר שלו לארגון. חלק מהנעצרים היו אף מורים שלימדו באותו בניין. מתוך 650 עצורים הממשל הצליח לגרש רק 43[9].

ב-17 באוקטובר פאלמר השיב לשאלות הסנאט, הוא דיווח שמחלקתו אספה כ-60 אלף שמות במאמץ רב. הוא הציע חוק חדש נגד המרדה אשר יגביר את סמכותו להעמיד לדין אנרכיסטים[10].

פשיטות ינואר 1920

בנובמבר ודצמבר 1919, כאשר פאלמר הקדיש את עצמו לטיפול בשביתת איגוד פועלי מכרות הפחם[11], הובר ארגן את הפשיטה הבאה. הוא הצליח לשכנע את מחלקת העבודה להקל את התעקשותה ליידע את הנעצרים מידית שיש להם הזכות לקבל עורך דין. במקום זאת היא הוציאה הנחיות שאפשר לחכות עד שיש בסיס מוצק לתביעה נגד הנאשם. באופן פחות גלוי, הובר פירש את ההסכם של מחלקת העבודה לפעול נגד המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית כך שיכליל גם את מפלגת העבודה הקומוניסטית (Communist Labor Party). לבסוף, בניגוד לעמדתו של מזכיר העבודה ויליאם בואושופ וילסון שטען שצריך יותר מחברות בארגון רדיקלי על מנת להוציא צו מעצר, הובר פעל על מנת להוציא את הצווים כרצונו. אנשי מחלקת המשפטים, כולל פאלמר והובר, התכחשו מאוחר יותר לפרטים הללו.

תוצאות והשפעה

לאחר מספר שבועות, נוכח חילופי גברי במחלקת העבודה של ארצות הברית, בפרט זה של עוזר המזכיר לענייני עבודה, לואיס פרילנד פוסט, פאלמר מצא את עצמו עם התנגדות לא צפויה למעשיו. פוסט, ביטל יותר מ-2000 צווים שפאלמר הוציא בטענה שהם אינם חוקיים. מתוך 10,000 העצורים, 3,500 נשארו במעצר; 556 מהגרים זרים גורשו בסופו של דבר מהמדינה בחסות החוק להגירה של 1918.

בפגישת קבינט שנערכה באפריל 1920, פאלמר דרש ממזכיר העבודה, וויליאם ב. וילסון לפטר את פוסט - אולם וילסון הגן עליו. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, בשומעו את ראשי המחלקה שלו מתווכחים לא התערב, אולם בסוף הפגישה אמר לפאלמר "אל תתן למדינה הזו להיהפך לאדומה". ג'וזפוס דניאלס, מזכיר הצי, שרשם הערות על הפגישות של הקבינט חשב שהנשיא צידד בפאלמר בשל הנטייה של פאלמר ""לראות אדום" תחת כל שיח רענן, ובכל דרישה לעליית שכר".

לקריאה נוספת

  • Christopher M. Finan, From the Palmer Raids to the Patriot Act: A History of the Fight for Free Speech in America, Beacon Press, 2007.
  • Regin Schmidt, Red Scare: FBI and the Origins of Anticommunism in the United States, 1919-1943, Museum Tusculanum Press, 2000.
  • Josephus Daniels, The Wilson Era: Years of War and After, 1917-1923, University of North Carolina Press, 2011.
  • Stanley Coben, A. Mitchell Palmer: Politician, Columbia University Press, 1963.
  • Robert K. Murray, Red Scare: A Study in National Hysteria, University of Minnesota Press, 1955.
  • David M. Kennedy, Over Here: The First World War and American Society, Oxford University Press, 2004.
  • Paul Avrich, Sacco and Vanzetti: The Anarchist Background, Princeton University Press, 1991.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פשיטות פאלמר בוויקישיתוף
כתביו של פאלמר

הערות שוליים

  1. ^ המסר השנתי השלישי של וודרו וילסון, באתר פרויקט הנשיאות האמריקאית
  2. ^ Mark A. Graber, Transforming Free Speech: The Ambiguous Legacy of Civil Libertarianism, University of California Press, 1992, p. 80
  3. ^ Plotter Here Hid Trail Skillfully; His Victim Was A Night Watchman, The New York Times, 4 June 1919
  4. ^ Paul Avrich, Sacco and Vanzetti: The Anarchist Background, Princeton University Press, 1991, pp. 140-143, 147, 149-156
  5. ^ David Pietrusza, 1920: The Year of the Six Presidents, Carroll & Graf, 2007, pp. 146-147
  6. ^ Kenneth Ackerman, Young J. Edgar: Hoover and the Red Scare, 1919-1920, self-publishing, 2011, Chap. V. The Plan
  7. ^ וראה בתגובה להחלטה זו: Tim Davenport (ed.), Report to the United States Senate in Response to Senate Res. No. 213 from Attorney General A. Mitchell Palmer, November 14, 1919, Marxists Internet Archive
  8. ^ עיין בעיתונות התקופה: Reds In U.S Plotted Revolution; Deportation For All Radicals, The Evening World. (New York), 8 November 1919, p. 1; Will Deport Reds As Alien Plotters; Palmer's Blow Friday Hit Leaders Of Russian Society, Worse Than Bolsheviki, The New York Times, 9 November 1919, p. 3
  9. ^ Louis Freeland Post, The Deportations Delirium of Nineteen-twenty: A Personal Narrative of an Historic Official Experience, C.H. Kerr, 1923, pp. 28-35
  10. ^ Palmer For Stringent Law, The New York Times, 16 November 1919, p. 1
  11. ^ ראה על השביתה: Miners Finally Agree, New York Times, 11 December 1919