פרס פוליצר למוזיקה (באנגלית: Pulitzer Prize for Music) הוא אחד משבעת פרסי פוליצר המוענקים מדי שנה בספרות, דרמה ומוזיקה אשר הוענק לראשונה בשנת 1943. ג'וזף פוליצר דאג להענקת מלגות למוזיקאים מדי שנה, וזו הוסבה בסופו של דבר לפרס "על יצירה מוזיקלית מכובדת בעלת מימד משמעותי מאת יוצר אמריקאי שהופיעה לראשונה בארצות הברית במהלך השנה".[1]
היסטוריה
בצוואתו מ-16 באפריל1904, ג'וזף פוליצר ביקש הענקת פרסים שנתיים למספר הישגים יצירתיים של אמריקאים חיים ובהם פרסים לעיתונות, כתיבת רומנים, מחזות, היסטוריה וביוגרפיות, אך הוא לא ציין פרס במוזיקה. במקום זאת הוא בחר לייסד מלגה שנתית למוזיקאים אמריקאים.[2] הפרס עצמו החל להינתן ב-1943.[3]
בשנת 1965 שופטי הפרס לא מצאו לטענתם זוכה ראוי, ולכן לראשונה לא הוענק פרס. הוועדה המליצה להעניק ציון לשבח למוזיקאי דיוק אלינגטון, אך מועצת פרס פוליצר סירבה.[4] אלינגטון עצמו הגיב לסערה וטען כי "הגורל נחמד אליי. הגורל לא רוצה שאהיה מפורסם כצעיר מדי". (הוא היה אז בן 67).[5] למרות ההתייחסות ההומוריסטית, נאט הנטוף דיווח כי אלינגטון היה עצבני מאוד על החלטת המועצה, וביקר את האופי האירופאי של הפרס.[6]
ב-1996, לאחר שנים של ויכוחים פנימיים, הודיעה מועצת פוליצר על ביטול האופי האירופאי של הפרס ולגוון את אופי היצירות הזוכות.[5] התוצאה הייתה שבשנה שלאחר מכן, וינטון מרסליס הפך לאמן הג'אז הראשון שזכה בפרס פוליצר. למרות הזכייה בפרס, היצירה "Blood on the Fields" (אנ') למעשה הייתה פסולה מכיוון שהקלטתה פורסמה על ידי קולומביה רקורדס, רק ב-1995. עם זאת, היצירה זכתה בסופו של דבר ב-1997.
תשע נשים קיבלו את פרס פוליצר: אלן טאפה זוויליך ב-1983; שולמית רן ב-1991; מלינדה וגנר ב-1999; ג'ניפר היגדון ב-2010; קרוליין שו ב-2013; ג'וליה וולף ב-2015; דו יון ב-2017; אלן ריד בשנת 2019; וטניה לאון ב-2021. בנוסף להיותה האישה הראשונה שקיבלה את הפרס, זוויליך הייתה גם האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור בקומפוזיציה בבית הספר ג'וליארד למוזיקה.[7] דו היא האישה הלא-לבנה הראשונה שקיבלה את הפרס.[8][9][10] ג'ורג' ווקר היה המלחין האפרו-אמריקאי הראשון שזכה בפרס, על יצירתו "לילך" ב-1996.
