בשנת 1942 הגיע קטאני עם משפחתו לארצות הברית, התיישב בה לצמיתות ונתמנה למנהל רוטרי הבינלאומי. באותה שנה הופיע בביטאון הארגון מאמר פרי עטו בו ציין לשבח את הדו-קיום בין היהודים והערבים, ששרר במועדוני רוטרי בארץ ישראל בזמן מאורעות 1936–1939, חרף שפיכות הדמים שהתחוללה אז בארץ.
פגישתו עם דוד בן-גוריון
בין 9 במאי ל-11 במאי 1942 התכנסה בניו יורקועידת בילטמור. הוועידה כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, והתוכנית שהתקבלה בוועידה, כללה הצעת פתרון בת שלושה סעיפים לשאלת ארץ ישראל: פתיחת שערי הארץ לעלייהיהודית חופשית, מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ לסוכנות היהודית ודרישה להקים בתום המלחמה "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth"), כשהכוונה למעשה, למדינה יהודית ריבונית.
ביולי 1942 נועד בן-גוריון בניו יורק עם פרנסיס קטאני אשר הציג בפניו תוכנית שלום שביסודה חלוקת הארץ לקַנטונים. בפגישתם סיפר קטאני לבן-גוריון על שיחות שניהל באחרונה עם אנשי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. לדברי קטאני אמרו לו הפולנים שהם סומכים על היטלר שיפתור את בעיית היהודים בפולין על ידי כך שעד סיום המלחמה יחסל את כולם והביעו תקוה כי בפולין לא יישארו יהודים, ואם הגרמנים לא יחסלו את כל היהודים כי אז הפולנים ישלימו את המשימה. קטאני עשה על בן-גוריון רושם של אדם הגון, ולא אנטישמי, בן-גוריון נחרד מדבריו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמע על התוכנית להשמדת יהודי פולין ממקור לא־יהודי. בן-גוריון הניח שבהיות קטאני קתולי כמוהם דיברו עימו הפולנים בגילוי לב.
בחודש נובמבר 1942 הגיע לידיעת אנשי הנהגת היישוב האימות למידע שמסר קטאני לדוד בן-גוריון. המידע הגיע מפי עדי ראייה. במסגרת עסקת חליפין בין הבריטים לגרמנים, בה הוחלפו יהודים נתיני ארץ ישראל שנקלעו לפולין והושבו לארץ, כנגד גרמנים מאנשי הקהילה הטמפלרית שהושבו לגרמניה. במהלך החילופין חזרו לארץ, בחמישה משלוחים, יהודים מארץ ישראל. במשלוח השני שהגיע לארץ 16 בנובמבר 1942 היו שישים ותשעה יהודים. אנשי הקבוצה יצאו ברכבת מווינה בדרכם לארץ. הרכבת עשתה דרכה דרך סופיה בירת בולגריה ומשם לאיסטנבול שבטורקיה, בה בוצעו החילופים, כשקבוצת טמפלרים יצאה במקביל בכיוון ההפוך בדרכה לאירופה הכבושה. מטורקיה המשיכה הרכבת בדרכה לסוריה. ממנה חצתה את הגבול לארץ ישראל והגיעה לתחנתה הסופית בתחנת הרכבת של עפולה, ממנה יצאו אנשי הקבוצה באוטובוסים בדרכם למחנה המעצר בעתלית. לאחר חקירה על ידי המודיעין הצבאי הבריטי, נלקחו אנשי הקבוצה למחנה המעצר בעתלית, ובו נחקרו על ידי אנשי הסוכנות היהודית. הם מסרו מידע, מפי עדי ראייה, שאישרו את עובדת ההשמדה, שעד אז הגיעו לארץ רק שמועות אודותיה. עדויותיהם של אנשי הקבוצה חשפו את עובדת ההשמדה והיקפה. הם סיפרו על רציחות המוניות, שלאחריהן נותרו ניצולים ספורים מקהילות של רבבות יהודים. אחת החוזרות, אשה שבאה מהעיר סוסנוביץ הסמוכה לאושוויץ סיפרה על שלושה כבשנים לשריפת יהודים שהוקמו במחנה הסמוך לאושוויץ. בעקבות עדויותיהם פרסמה הנהלת הסוכנות ב-23 בנובמבר 1942 הודעה לפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין. הוכרזו שלושה ימי אבל ביישוב, נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.
בעיית יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל המשיכה להעסיק את קטאני גם לאחר פגישתו עם בן-גוריון. באפריל 1943, כאשר עלו הצעות לפתור את בעיית יחסי הערבים והיהודים בארץ ישראל על ידי יישובם של ערביי הארץ בעיראק, הגיש קטאני תזכיר לשר החוץ הבריטי אנתוני אידן, שבו הציע להקים בית לאומי יהודי בחלק הבריטי של קמרון שבמרכז אפריקה.
פעילותו העסקית בארצות הברית
פעילתו העסקית של פרנסיס קטאני בארצות הברית הייתה נרחבת. הוא יסד חברה בשם חברת ההובלה המזרחית (Eastern Tarnsport Limited Co) והיה שותף בחברה שייצאה למזרח התיכון כלי רכב ומוצרי חשמל ואלקטרוניקה. היה חבר באגודת מהנדסי הרכב, באיגוד משווקי הרכב ללבנון ולסוריה, במועצה ליחסי חוץ, באקדמיה למדע המדינה, ולכלכלה של ניו יורק, באקדמיה האמריקנית למדע המדינה.
חיים אישיים
פרנסיס קטאני נפטר בשנת 1976, בגיל 79 שנים. הוא הותיר אחריו שני בנים ושתי בנות שהמשיכו לנהל את עסקיו במסגרת תאגיד שנקרא קבוצת קטאני (Kettaneh Group), הממשיך לפעול במאה העשרים ואחת בלבנון, ירדן ובאיחוד האמירויות הערביות. כן פועל התאגיד בערב הסעודית במסגרת חברת בנייה בשם Kettaneh Gonstruction הבונה בנייני מגורים ומבני תעשייה.
לקריאה נוספת
תום שגב, מדינה בכל מחיר - סיפור חייו של דוד בן-גוריון, הוצאת כתר, 2018, עמודים 313–330.[1]
