פרנסיסקו דה קוודו
Francisco de Quevedo

פרנסיסקו דה קוודו, מאת חואן ואן דר האמן, המאה ה-17 (Instituto Valencia de Don Juan)
לידה	14 בספטמבר 1584 (יוליאני) מדריד, ספרד
פטירה	8 בספטמבר 1645 (בגיל 60) וילנואבה דה לוס אינפנטס, ספרד
מדינה	ספרד
מקום לימודים	אוניברסיטת קומפלוטנסה, אוניברסיטת מדריד
שפות היצירה	ספרדית
סוגה	שירה, רומן פיקרסקי, טרגדיה
זרם ספרותי	קונספטיסמו, תור הזהב של ספרד
יצירות בולטות	El Buscón
בן או בת זוג	Esperanza de Mendoza
חתימה

פְרַנְסִיסְקוֹ גוֹמֶס דֶה קֶוֶודוֹ וִילְיֶגַס אִי סַנְטִיבַּאנייס סֶוַואלוֹס (בספרדית: Francisco Gómez de Quevedo Villegas y Santibáñez Cevallos‏; 14 בספטמבר 1580 – 8 בספטמבר 1645), או בקיצור פרנסיסקו דה קוודו, היה אציל ספרדי, פוליטיקאי וסופר לאומן ואנטישמי מתקופת הבארוק. יחד עם יריבו לכל החיים, לואיס דה גונגורה (אנ'), קוודו היה אחד המשוררים הספרדים הבולטים של התקופה. הסגנון שלו מאופיין במה שכונה קונספטיסמו (אנ'). סגנון זה היה בניגוד גמור לקולטראניסמו (אנ') של גונגורה.

קוודו נולד ב-14 בספטמבר 1580^[1] במדריד למשפחת אידלגו (אנ')^[א] מהכפר וחוריס (Vejorís), באזור ההררי הצפוני של קנטבריה. משפחתו הייתה צאצאים של האצולה הקסטיליאנית.

אביו של קוודו, פרנסיסקו גומס דה קוודו, היה מזכירה של מריה מספרד, בתו של הקיסר קרל החמישי ואשתו של מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ואימו, מריה דה סנטיבאנייס (María de Santibáñez) ילידת מדריד, הייתה משרתת אישית של המלכה. קוודו גדל כשהוא מוקף בנכבדים ובאצולה בחצר המלוכה. לקוודו היה כשרון אינטלקטואלי, אבל הוא היה מוגבל פיזית עם קלאב פוט וקוצר ראייה. מכיוון שהוא תמיד לבש מצבטיים (אנ')^[ב] שמו ברבים, quevedos, קיבל את המשמעות של מצבטיים בשפה הספרדית.

הוא התייתם בגיל שש, הוא הצליח ללמוד בבית הספר הקיסרי (אנ') שנוהל על ידי הישועים במדריד. לאחר מכן למד באוניברסיטה באלקלה דה אנארס משנת 1596 עד 1600. על פי דיווחו הוא למד לבד פילוסופיה, שפות קלאסיות, ערבית, עברית, צרפתית ואיטלקית.

בשנת 1601 עבר קוודו, כחבר בחצר, לוואיאדוליד, שם הועבר חצר המלוכה על ידי שר המלך, הדוכס מלרמה (אנ'). שם למד תאולוגיה, נושא שיהפוך לעניין עבורו לכל החיים, ועליו יחבר בהמשך חייו את החיבור Providencia de Dios (ההשגחה האלוהית) כנגד האתאיזם.

בשלב זה של חייו, הוא התפרסם כמשורר וגם כסופר של פרוזה. חלק משירתו נאספה באנתולוגיה דורית משנת 1605 מאת פדרו אספינוסה (Pedro Espinosa), בשם Flores de Poetas Ilustres (פרחים מאת משוררים מפוארים).

לתקופה זו מתוארכת גם הטיוטה הראשונה של הרומן הפיקרסקי שלו "חיי נוכל" (Vida del Buscón) - שנכתב כנראה כתרגיל בשנינות חצרנית - וכמה עלונים סאטיריים שהפכו אותו למפורסם בקרב חבריו התלמידים, ולימים הוא התנער מהם כמעשי קונדס של גיל הנעורים.

בערך בזמן זה, הוא החל בחילופי מכתבים מלומדים מאוד עם ההומניסט יוסטוס ליפסיוס, שבהם הביע קוודו צער על המלחמות שהרסו את אירופה. חצר המלוכה חזרה למדריד בשנת 1606, וקוודו הלך בעקבותיה, ונשאר עד 1611. עד אז, הוא היה כותב ידוע שצבר הישגים. הוא התיידד וזכה לשבחים ממיגל דה סרוואנטס ולופה דה וגה, המחזאי הבכיר של התקופה.

אויביו של קוודו כללו, בין היתר, את המחזאי חואן רואיס דה אלרקון (אנ'), שכן, למרות מוגבלויותיו הפיזיות שלו עצמו, קוודו מצא את חיצוניותו הפיזית של אלרקון הג'ינג'י והגיבן כמקור לשעשוע. קוודו גם תקף את חואן פרס דה מונטאלבן, בנו של מוכר ספרים עמו הסתכסך, ותיאר אותו באופן סאטירי ב-La Perinola (השבשבת), יצירה שהוא כלל בספרו Para todos (עבור כולם). בשנת 1608, קוודו ניהל דו-קרב עם הסופר ואמן הסיוף לואיס פאצ'קו דה נרוואס (אנ') כתוצאה מביקורת של קוודו על אחת מיצירותיו של פאצ'קו. קוודו הסיר את הכובע של פאצ'קו במפגש הראשון. הם נשארו אויבים כל חייהם.^[2] ב"חיי הנוכל" של קוודו, זכה דו-קרב זה לפרודיה עם סייף המסתמך על חישובים מתמטיים שנאלץ לברוח מדו-קרב עם חייל מנוסה.

קוודו היה יכול להיות אימפולסיבי. הוא נכח בכנסיית סן מרטין (Iglesia de San Martín) במדריד כשאישה שהתפללה שם ספגה סטירה על הלחי על ידי גבר אחר שמיהר לעברה. קוודו תפס את האיש וגרר אותו אל מחוץ לכנסייה. שני האנשים שלפו חרבות, וקוודו הביס את יריבו. האיש, שמת מפצעיו זמן מה לאחר מכן, היה אדם בעל חשיבות. קוודו פרש אפוא באופן זמני לארמונו של חברו ופטרונו, פדרו טלס-חירון, הדוכס השלישי של אוסונה (אנ').

עם זאת, המושא המועדף לזעם וללעג שלו היה המשורר לואיס דה גונגורה (אנ'), שבסדרה של סאטירות נוקבות, הוא האשים אותו בהיותו כומר לא ראוי, הומוסקסואל, מהמר וכותב חרוזים בלתי מוסרים שהשתמש בטקסט בשפה מעורפלת בכוונה. קוודו לעג ליריבו על ידי כתיבת סונטה, Aguja de navegar cultos, שבה נכללו מילים מהלקסיקון של גונגורה: "מי שרוצה להיות משורר פולחן תוך יום אחד בלבד, / חייב ללמוד את הז'רגון הבא: / Fulgores, arrogar, joven, presiente / candor, construye, metrica, armonía...".

קוודו תיאר באופן סאטירי את מבנה הגוף של גונגורה, במיוחד את אפו הבולט בסונטה A una nariz (אל האף). זה מתחיל בשורות: Érase un hombre a una nariz pegado, / érase una nariz superlativa, / érase una nariz sayón y escriba, / érase un peje espada muy barbado.^[3] (היה איש דבוק לאף, / היה אף סופרלטיב, / היה אף שהיה פקיד וסופר, / היה דג-חרב מזוקן).

בערך באותה תקופה, קוודו התקרב מאוד לפדרו טלס-חירון, הדוכס השלישי של אוסונה (אנ'), אחד המדינאים והגנרלים הגדולים של התקופה, שאותו ליווה כמזכיר לאיטליה ב-1613, וביצע עבורו מספר משימות שהובילו אותו לניס, ונציה, ולבסוף חזרה למדריד. שם הוא עסק בכל מיני תככים בחצר המלכות כדי להשיג את מלכות המשנה של ממלכת נאפולי לאוסונה, מאמץ שנשא פרי לבסוף בשנת 1616. לאחר מכן חזר לאיטליה בפמליה של הדוכס, שם הופקד על הסדרת הכספים של מלכות המשנה, ונשלח למספר משימות הקשורות לריגול לרפובליקה המתחרה של ונציה, אם כי כיום משערים כי הוא לא היה מעורב בהן אישית. הוא זכה לתגמול על מאמציו בתואר אביר של מסדר סנטיאגו ב-1618.

כשסר חינו בעיני אוסונה ב-1620, איבד קוודו את פטרונו ומגנו והוגלה לטורה דה חואן אבאד (אנ') (סיודאד ריאל), שאת הפייף שלה אימו רכשה עבורו. ואולם הווסאלים שלו כביכול סירבו להכיר בו, מה שאילץ את קוודו לנהל מאבק משפטי אינסופי עם מועצת העיירה, שלא ניצח בו עד מותו.

קוודו כתב כמה משיריו הטובים ביותר בפרישה מאולצת זו, כמו הסונטה Retirado a la paz de estos desiertos... או Son las torres de Joray... הוא מצא נחמה לשאיפותיו הכושלות כאיש חצר בסטואיציזם של סנקה, מחקריו ופרשנותו הופכים אותו לאחד המעריכים העיקריים של הנאו-סטואיציזם הספרדי.

עלייתו של פליפה הרביעי לכס המלכות בשנת 1621 הייתה סוף גלותו של קוודו, וחזרתו לחצר המלכות ולפוליטיקה, כעת תחת השפעתו של השר החדש, הרוזן-דוכס אוליברס (אנ'). קוודו ליווה את המלך הצעיר בסיורים באנדלוסיה ובאראגון, וסיפר כמה מהתקריות השונות במכתבים מעניינים.

בתקופה זו הוא החליט להוקיע בפני האינקוויזיציה הספרדית את יצירותיו שלו, שפורסמו ללא הסכמתו על ידי מוכרי ספרים. זה היה מהלך להרתיע את מוכרי הספרים ולהחזיר לעצמו את השליטה בכתביו, במטרה להכין מהדורה סופית של יצירתו שלא תודפס עוד בחייו.

הוא נודע באורח חיים לא מסודר: הוא היה מעשן כבד, מבקר תכוף בבתי בושת ובטברנות, והתגורר יחד עם אישה הידועה רק בשם לדסמה (Ledesma). גונגורה לעג לו כשיכור בשיר סאטירי כדון פרנסיסקו דה קוויבו (Don Francisco de Quebebo, משחק מילים על שמו של קוודו שאת שמו ניתן לתרגם בערך כדון פרנסיסקו שיכורכלוט).

כל זה לא עצר את הקריירה שלו בחצר המלוכה, אולי משום שלמלך היה מוניטין לא פחות סוער. למעשה, בשנת 1632 הוא יהפוך למזכירו של המלך, ובכך יגיע לפסגת הקריירה הפוליטית שלו.

ידידו אנטוניו דה לה סרדה, הדוכס השביעי של מדינאסלי (אנ'), הכריח את קוודו להתחתן בניגוד לרצונו עם דוניה אספרנסה דה אראגון (Doña Esperanza de Aragón), אלמנה עם ילדים. הנישואים, שנעשו ב-1634, נמשכו בקושי שלושה חודשים. קוודו מילא את השנים הללו בפעילות יצירתית קדחתנית.

ב-1634 פרסם את La cuna y la sepultura (העריסה והקבר) ואת התרגום של La introducción a la vida devota (מבוא לחיים של דבקות דתית) של פרנציסקוס מסאל; בין 1633 ל-1635 הוא השלים יצירות כמו De los remedios de cualquier fortuna (על תרופות של כל הון), ה-Epicteto, Virtud Militante, Los cuatro fantasmas (ארבע הרוחות), החלק השני של Política de Dios (הפוליטיקה של האל), Visita y anatomía de la cabeza del cardenal Richelieu (ביקור ואנטומיה של הראש של הקרדינל רישלייה) או Carta a Luis XIII (מכתב ללואי השלושה עשר, מלך צרפת).

בשנת 1635 הופיעה בוולנסיה העלילה החשובה מבין הרבות שנועדו להכפיש אותו: El tribunal de la justa venganza, erigido contra los escritos de Francisco de Quevedo, maestro de errores, doctor en desvergüenzas, licenciado en bufonerías, bachiller en suciedades, catedrático de vicios y protodiablo entre los hombres. (בית המשפט של הנקמה החוקית, שהוקם נגד כתביו של פרנסיסקו דה קוודו, מורה לטעויות, דוקטור בחוסר בושה, בעל רישיון לקשקושים, רווק בעפר, פרופסור באוניברסיטה לסטיות ופרוטו-שטן בקרב בני אדם.)

ב-1639 הוא נעצר. ספריו הוחרמו. השלטונות, בקושי נתנו לקוודו זמן להתלבש, לקחו את המשורר למנזר סן מרקוס (אנ') בלאון. במנזר הקדיש קוודו את עצמו לקריאה, כפי שסופר במכתבו Carta moral e instructiva (מכתב מוסרי ומלמד), שנכתב לחברו, אדאן דה לה פארה (Adán de la Parra), שבו תיאר שעה אחר שעה את חיי הכלא שלו ("מעשרה עד אחת עשרה, אני מבלה את זמני בתפילה ובדבקות, ומאחת עשרה עד צהריים אני קורא סופרים טובים ורעים; כי אין ספר, נתעב ככל שיהיה, שאינו מכיל משהו טוב...").

קוודו, שהיה שברירי וחולה מאוד כשהשתחר מהכלא ב-1643, התפטר מחצר המלוכה באופן סופי כדי לפרוש לטורה דה חואן אבאד. הוא מת במנזר הדומיניקני של וילנואבה דה לוס אינפנטס (אנ'), ב-8 בספטמבר 1645. סיפור אחד מספר כי קברו נבזז ימים לאחר מכן על ידי ג'נטלמן שרצה לקבל את דורבנות הזהב שאיתם נקבר קוודו.

קוודו היה חסיד של הסגנון המכונה קונספטיסמו (אנ'), שם שנגזר מ-concepto (קונספטו), שהוגדר כ"הבזק מבריק של שנינות המתבטאת בסגנון פתטי או אפיגרמטי". קונספטיסמו מתאפיין בקצב מהיר, ישירות, אוצר מילים פשוט, מטפורות שנונות ומשחקי מילים. בסגנון זה, משמעויות מרובות מועברות בצורה תמציתית מאוד, ומורכבויות של מושגים מודגשות יותר מאשר אוצר מילים משוכלל. קונספטיסמו יכול לכלול עומק פילוסופי אלגנטי, כמו גם סאטירה נושכת והומור, כמו במקרה של יצירותיהם של קוודו ובלטסר גרסיאן.^[4]

הטרצינה^[ג] הראשונה מהסונטה של קוודו ¡Ah de la vida! נחשבת כמדגימה קונספטיסמו בשירה בשיאו:

קוודו יצר כמות עצומה של שירה. שיריו, שלא פורסמו בצורת ספר במהלך חייו, "מראה את החזון הקריקטורי של מחברו על אנשים, חזון המעוות לפעמים על ידי אופי חריף, אכזרי, ביקורתי אלים". גישה זו תואמת ל"המאה השבע-עשרה השחורה" שבה חי. עם זאת, למרות עבודתו הסאטירית, קוודו היה בעיקר משורר רציני שהעריך שירי אהבה.

שירתו מעידה לא רק על כישוריו הספרותיים אלא גם על בקיאותו (קוודו למד יוונית, לטינית, עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית). אחת הסונטות שלו, A Roma sepultada en sus ruinas (1650), הייתה עיבוד לשיר צרפתי מאת ז'ואשן די בלה: Nouveau venu qui cherches Rome en Rome, מתוך Les Antiquités de Rome (1558). יצירותיו הפואטיות נעות בין נושאים סאטיריים ומיתולוגיים לשירי אהבה ויצירות פילוסופיות.

קוודו תקף ללא הרף תאוות בצע ואנשים רודפי בצע. Cartas del Caballero de la Tenaza שלו תקף קמצן ידוע לשמצה. הוא גם תקף רוקחים, שהיו להם מוניטין של זיוף והכנת תרופות בצורה גרועה.

שירי האהבה שלו כוללת יצירות כמו Afectos varios de su corazón, fluctuando en las ondas de los cabellos de Lisi (חיבות שונות של ליבו, מתנודדות בגלי שיערה של ליסי). כפי שכתב חוקר אחד, "אף על פי שנשים מעולם לא זכו להערכה רבה על ידי קוודו, אשר מתויג כשונא נשים, אי אפשר לדמיין שהיה מישהו אחר שיכול להעריץ אותן יותר." ארבע השורות הראשונות בשיר הן:

^[5]

יצירתו השתמשה גם בנושאים מיתולוגיים, האופייניים לתקופה, אם כי היא משתמשת גם באלמנטים סאטיריים, למשל בשיר: "לאפולו הרודף אחר דפנה":

^[6]

שירתו של קוודו כוללת גם קטעים כמו הקדשה מדומיינת לקולומבוס על ידי חלק מהספינה שבה גילה הנווט את העולם החדש:

^[7]

הרומן היחיד שכתב קוודו הוא הרומן הפיקרסקי חיי נוכל (Vida del Buscón) או "הנוכל" (El Buscón) (הכותרת המלאה: Historia de la vida del Buscón, llamado Don Pablos, ejemplo de vagamundos y espejo de tacaños, כלומר "סיפור חייו של נוכל, הנקרא דון פבלוס, מודל לנוודים ומראה של קמצנים") שיצא לאור בשנת 1626. היצירה מחולקת לשלושה ספרים. הרומן היה פופולרי באנגלית; הוא תורגם לראשונה על ידי ג'ון דייוויס בשנת 1657 תחת הכותרת "החיים וההרפתקאות של בוסקון הספרדי השנון".

קוודו כתב כ-15 ספרים בנושאים תאולוגיים וסגפניים. אלה כוללים את La cuna y la sepultura (1612; העריסה והקבר) ו-La providencia de Dios (1641; ההשגחה האלוהית).

יצירותיו בנושא ביקורת ספרות כוללות את La culta latiniparla (השיגעון לדבר לטינית) ו-Aguja de navegar cultos (מצפן לניווט בין שוניות יופואיסטיות (אנ')^[ד]). שתי היצירות נכתבו במטרה לתקוף את סגנון הקולטראניסמו (אנ') של גונגורה.

הסאטירה של קוודו כוללת את Sueños y discursos, הידועה גם בשם Los Suenos (1627; חלומות ושיחות). קוודו השתמש בהרבה משחקי מילים ביצירה זו, המורכבת מחמישה "חזונות חלום". הראשון הוא "חלום יום הדין", שבו מוצא עצמו קוודו כעד ליום הדין, ונסגר בהצצה לגיהנום עצמו. החלום השני הוא "השוטר המזיק" שבו השוטר אחוז דיבוק, מה שגורם לכך שהדיבוק מתחנן לגרש אותו, מכיוון שהשוטר יותר מרושע מבין השניים. החלום השלישי הוא חזון הגיהנום הארוך. חזון החלום הרביעי נקרא "העולם מבפנים" החלום האחרון הוא חלום המוות שבו קוודו מציע דוגמאות לדרכים הלא ישרות של האדם.^[8]

בחלומות, קווידו המיזנתרופי במידת מה הפגין את האנטיפתיה שלו לקבוצות רבות, כולל אך לא רק חייטים, פונדקאים, אלכימאים, אסטרולוגים, נשים, אנשים מג'נובה, פרוטסטנטים, שוטרים, רואי חשבון, יהודים, רופאים, רופאי שיניים, רוקחים וצבועים. כל הסוגים.

הוא גם כתב, בנימה סאטירית את "La hora de todos y la Fortuna con seso" (הזמן וההון של כולם עם שכל; 1699), כולל הרבה רמיזות פוליטיות, חברתיות ודתיות. הוא מראה בו את יכולתו בשימוש בשפה, עם משחקי מילים ודמויות פנטסטיות ואמיתיות.

"האי של המונופנטוס" (La Isla de los Monopantos), סיפור אנטישמי ארסי בספר המתאר מזימה יהודית סודית להרוס את הנצרות בסיועו של המונופנטו הראשי פראגס צ'ינקולוס (תיאור סאטירי של הרוזן-דוכס אוליברס), שמשערים שהייתה לו השפעה מרכזית על הרומן "ביאריץ" של הרמן גודשה (אנ'), אחד המקורות הלא מוכרים של הפרוטוקולים של זקני ציון. קוודו, אנטישמי חריף ומתנגד לקונוורסו (אנ'),^[ה] תיאר את דמותם של "הנוצרים החדשים"(אנוסים) הפורטוגלים לפיליפה הרביעי ביצירתו Execración contra los judíos ("גירוש כנגד היהודים", שילוב של תפיסת עולם תאולוגית-ימי-ביניימית אנטי-יהודית ואנטישמיות גזענית) בתיאור הבא: "עכברים הם, אדוני, אויבי האור, חברי החושך, טמאים, מסריחים, תת-קרקעיים".^[9]

יצירותיו הפוליטיות כוללות את La política de Dios, y gobierno de Cristo (1617–1626; "הפוליטיקה של אלוהים ושלטון ישו") ו-La vida de Marco Bruto (1632–1644; "חייו של מרקוס ברוטוס"). לדברי הסופרים חוויאר מרטינס-פינה (Javier Martínez-Pinna) ודייגו פנייה (Diego Peña), "בכתביו הוא תמיד הפגין אובססיה להגנת המדינה, בהיותו משוכנע בנחיצותה ובהגמוניה הבלתי נמנעת של ספרד בעולם, דבר שבהידרדרות הספרדית המתגברת גרם לו הרבה נזק. זה גם השתלב במסורת של laus Hispaniae (בלטינית: "שבחי ספרד"), שהוקמה על ידי סן איסידורו ושימשה את קוודו עצמו כדי לנסות לשחזר את הערכים שלדעתו הפכו את האומה לחזקה. בסדרת יצירותיו הוא הגן על ספרד. הוא שיבח את גדולתם של בני ארצו היוקרתיים ביותר, והדגיש את העליונות הספרדית בתחום הכתיבה, הנראית אצל מחברים כמו לואיס דה לאון (אנ'), חורחה מנריקה (אנ') או גרסילאסו דה לה וגה (אנ'), אך גם באמנות המלחמה, מה שאיפשר את ניצחון הנשק הקסטיליאני בעימותים שלהם נגד הערבים ומעצמות אירופיות אחרות במהלך המאה השש עשרה."

מדיה וקבצים בנושא פרנסיסקו דה קוודו בוויקישיתוף

• פרנסיסקו דה קוודו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פרנסיסקו דה קוודו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פרנסיסקו דה קוודו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פרנסיסקו דה קוודו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פרנסיסקו דה קוודו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• פרנסיסקו דה קוודו, באתר Discogs (באנגלית)