הצריף נבנה בחלקים בידי נגר אומן בשם יורגן סטוברוד, הורכב בביתו של אמונדסן בנורווגיה ואחר פורק כדי להסיעו לאנטארקטיקה באונייה "פראם". פירושו המילולי של השם הוא "בית הפראם". במהלך הרכבתו בנורווגיה, טען אמונדסן שהצריף נועד ל"תצפית", טענה שהתיישבה יפה עם כוונתו לכאורה לצאת אל הקוטב הצפוני. לכל מי שעניינו בחקר ארצות היה יותר מאקראי, היה ברור, שהצריף מיועד למגורים. ואכן, אמונדסן ייעד את המשלחת להגיע אל הקוטב הדרומי.
הצריף היה דוגמה מוקדמת של מבנה טרומי, והכיל שולחן אוכל עשוי לפי הזמנה, שאפשר היה להרים ולתלות מן התקרה כדי לנקות תחתיו. שטח הצריף היה חמישה על ארבעה מטרים והקירות נבנו מארבע שכבות של קרשי עץ בעובי 7.5 ס"מ, וביניהם לוחות קרטון לשם בידוד. ב-28 בינואר הסתיימה מלאכת הבנייה והאנשים עברו להתגורר בצריף הבנוי והמצויד היטב למשך החודשים הבאים.[1]
במשך החורף האנטארקטי הארוך, בנו אמונדסן וחברי משלחתו רשת של סדנאות וחדרי אחסון, כולל חדר סאונה, שנחצבו בקרח שהקיף את הצריף הראשי. בתשלובת החדרים הזו העסיקו האנשים את עצמם בהכנות למסע המתוכנן לקוטב הדרומי.
אמונדסן דחה את האוהל הלבן המסורתי, ותחת זאת צבע את אריג האוהלים שלו בשחור. הוא הסביר, שנוהג זה משרת שלוש מטרות: ראשית, הצבע השחור יקלוט את מעט קרינת השמש שתגיע אל האוהל. שנית, אוהל שחור יספק את הניגוד הטוב ביותר האפשרי על רקע השלג והקרח האינסופיים, במקרה שמישהו יאבד את דרכו. ולבסוף, השחור נותן מרגוע לעיניים. נוסף לכך, האוהל המרובע, דמוי-הפירמידה, היה מצויד בתורן מרכזי יחיד, שנקשר ברצועות אל אחת המזחלות במלוא אורכו במהלך המסע, וחסך את הצורך להרכיב מוטות אוהלים; הודות לכך, הייתה מלאכת הקמת האוהל
פשוטה מאוד ומהירה. האוהל הכיל גם רצפת-קבע תפורה, חידוש שהקדים בכמה שנים את זמנו.
ציוד
בפראמהיים, המשיך אמונדסן לשדרג כל הזמן את ציוד המשלחת, משום שציוד הקוטב הסטנדרטי לא השביע את רצונו. המזחלות שוכללו בהקצעת חלקים מן המסגרות והמגלשיים, פעולה שהפחיתה ב-60% את משקלן בלי לגרוע מחוזקן הכללי.
אמונדסן עיצב ארגזי מזחלת מיוחדים למזון וציוד, שהיו קשורים בקביעות למזחלות, עם גישה באמצעות מכסה, שאפשר היה להסיר בקלות בלי להידרש להסרת כפפות. שכלול זה חסך את הזמן שנדרש לפריקה וטעינה מחודשת של תיבות אריזה עם כל הקמה ופירוק של מחנה במהלך המסע, וגם מנע את הסיכון של כוויות-קור בשעת פריקת המזחלות. גם ארגזי המזחלת עצמם שוכללו בתקופת החורף בשיוף העץ להפחתת המשקל. יתר על כן, גם בבחירת המזון ובאריזתו נעשו שיפורים הן להשגת יעילות והן לניצול מקסימלי של השטח. אמונדסן רכש רק ארבעה מזונות: פמיקן (שיוצר לפי מתכון משלו), שוקולד, אבקת חלב וביסקוויטים, אם כי דיאט זו הושלמה בבשר כלבי-ים ופינגווינים, שאוחסן במצבורי הצידה על חומת הקרח. ובבשר טרי מן הכלבים, שהומתו במהלך המסע. הבשר הזה, טרי ועשיר בוויטמינים, שנכלל בדיאטה של אנשי המשלחת מנע את הופעת הצפדינה.
בהכנה למסע אל הקוטב, נוספו לכריכות הסקי ווים, שאיפשרו להסיר אותן לשעות השינה ולתלות אותן בתוך האוהל. הואיל והכריכות היו עשויות עור, כלבי המזחלות הרעבים נהגו לנגוס בהם כשהאנשים ישנו באוהל. מעטה רגליים והסיכוי לכוויית-קור העסיקו מאוד את מחשבותיו של אמונדסן, בעיקר אחרי כמה ניסיונות שליליים במהלך מסעות הסתיו להנחת המצבורים והניסיון הראשון הכושל להגיע אל הקוטב. הוא ואנשיו עיצבו מחדש ושיכללו את מגפי הסקי שלהם כמה פעמים לפני המסע הסופי אל הקוטב, כדי להשיג בידוד מקסימלי בפני הקור ולספק את הגמישות הדרושה לגלישת סקי. כל אחד מן האנשים הביא מגפיים נוספים למקרה של קריעה או פגם בתפקוד, משום שהסיכון בקפיאה מטילת-מום עלה בחשיבותו על סוגיית המשקל. איש מאנשיו של אמונדסן לא לקה ברגליים קפואות במסע אל הקוטב, על אף הטמפרטורות הקיצוניות.
גורל הבסיס
קבוצת הקוטב חזרה אל פראמהיים ב-25 בינואר 1912 והפליגה ב"פראם" ב-30 בינואר אחרי "יומיים של התרוצצות קדחתנית כדי להעלות אל הסיפון את כל הדברים שהתכוונו לקחת עמנו". מאחוריהם השאירו את הצריף הקבור, "הבית הקטן והאיתן הזה, שנח עתה חבוי כולו מתחת לשלג מאחורי מאונט נלסון" וללא ספק הרבה כלים ויצירות אמנות פשוטות מעשה ידיהם. האתר על הצלע המזרחית של מפרץ הלווייתנים שימש פעמים רבות בשנות ה-30' שורה של משלחות אמריקאיות בהנהגת ריצ'רד בירד. אנשי המשלחות הקימו בסיסים מרחק- מה מצפון לפראמהיים - אמריקה הקטנה I עד III. מכל מקום, אין ככל הנראה ראיה ניצחת לכך, שהצריף המקורי של פראמהיים התגלה מחדש, אולי בגלל עומק השלג שכיסה עליו. אי-שם בין 1957 ל-1962 הביאה ההתמוססות שחלה במדף הקרח רוס לכך, שגוש הקרח שעליו נבנו פראמהיים ובסיסי אמריקה הקטנה ניתק מקרח החומה. שדה הקרח נסחף אז כנראה מערבה והמשיך להתפרק לאורך שולי מדף הקרח רוס.
.jpg)
