לואנג פלק פיבונסונגרם
จอมพล แปลก พิบูลสงคราม

צילום מ-1940 במדי פלדמרשל
לידה	14 ביולי 1897 נונתאבורי, סיאם תאילנד
פטירה	11 ביוני 1964 (בגיל 66) סגאמיהארה, יפן יפן
מדינה	ממלכת תאילנד
מקום קבורה	Wat Phra Si Mahathat
השכלה	האקדמיה הצבאית המלכותית צ'ולאצ'ומקלאו
מפלגה	מפלגת העם (חאנה ראטסאדון) (החל מ-1927) סרי מנאנגקאסילה (1955–1957)
בת זוג	תאנפווינג לדי בנדוקראווי (1903–1984)
ראש ממשלת ממלכת תאילנד ה־3 16 בדצמבר 1938 – 1 באוגוסט 1944 (5 שנים) מונרך בתקופה ראמה השמיני, מלך תאילנד (אנאנדה מהידול) (1935–1946) → פראיה פאהון פונפאיוהאסנה חואנג אפאיוונג ←
ראש ממשלת ממלכת תאילנד ה־12 8 באפריל 1948 – 16 בספטמבר 1957 (9 שנים) מונרך בתקופה ראמה התשיעי, מלך תאילנד (פומיפון אדוניאדט) (1946–2016) → חואנג אפאיוונג סריט תאנאראט ←
שר החוץ של ממלכת תאילנד 15 בדצמבר 1941 – 19 ביוני 1942 (187 ימים) מונרך בתקופה ראמה השמיני, מלך תאילנד תחת לואנג ויצ'יטואטאקן ראש הממשלה – הוא עצמו → דירק ג'איאנאמה פיצ'יט קריאנגסאקפיצ'יט ←
פרסים והוקרה
הצלב הגדול של ההצטיינות הימית - עיטור לבן (1955) מסדר סיקטונה הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מסדר פרחי הפאולוניה מסדר העיט הגרמני מסדר השמש העולה, דרגה ראשונה מסדר הכתר של תאילנד מפקד ראשי בלגיון ההצטיינות מסדר צ'ולה צ'ום קלאו מסדר הפיל הלבן Order of the Nine Gems
חתימה

לואנג פלק פיבונסונגרם או לואנד פלק פיבולסונגרם מכונה לפעמים בקיצור פיבון, ידוע גם בכינוי "פום צ'ום פור". שמו בלידה – פלק קיתסאנגקה, (בתאית: จอมพล แปลก พิบูลสงคราม‏ 14 ביולי 1897 נונתאבורי – 11 ביוני 1964 טוקיו) היה קצין ופוליטיקאי תאילנדי, בעל שורשים סיניים מצד אביו. הוא כיהן כראש ממשלת תאילנד ודיקטטור צבאי של מדינה זו בשנים 1938–1944 ו-1948–1957. החל בשנת 1941 הועלה לדרגת פלדמרשל ("פום צ'ום").

כקצין תותחנים צעיר למד פיבונסונגרם באקדמיות צבאיות בצרפת. הפך לחבר ב"מפלגה העממית" החוקתית ואחרי הצלחת המהפכה הסיאמית משנת 1932 זכה להשפעה רבה בזירה הפוליטית ובצבא. אחרי דיכוי ניסיון הפיכה מלוכני בשנת 1934 התמנה לשר ההגנה. בשנת 1938 בחר בו הפרלמנט לראש ממשלה.

שלטונו היה אוטוריטרי, דגל באידאולוגיה לאומנית מאוד ומיליטריסטית. ונקט באמצעים דרסטיים לכיוון מודרניזציה תרבותית. שימשו לו כדוגמה המשטרים הפאשיסטים מגרמניה הנאצית ואיטליה, וכן המשטר האוטוריטרי ביפן. פיבון שאף להרחיב את גבולות המדינה ל"תאילנד רבתי" וטען להחזרת שטחים מאוכלסים בתאילנדים שהשתייכו אז לאימפריה הבריטית (מלזיה, בורמה) ו אימפריה הקולוניאלית הצרפתית (לאוס, קמבודיה). בשנים 1940–1941 ניהל בהצלחה מלחמה נגד צרפת. בשנת 1942 נכנס למלחמת העולם השנייה לצידה של יפן. ביולי 1944 התפטר.

בשנת 1948 הפיכה צבאית החזירה את פיבון לשלטון. הוא התמנה כראש ממשלה והנהיג שוב שלטון אוטוריטרי, אולם הפעם בברית עם ארצות הברית. אחרי שהחל משנת 1955 נקט בצעדים לדמוקרטיזציה, הוא הודח על ידי פלג יריב בצבא ונמלט ליפן. נפטר בגלות בטוקיו.

פּלק פּיבונסונגרם נולד בשנת 1897 בשם פלק קיתאסאנגה בנונתאבורי, פרבר צפוני של בנגקוק, בירת ממלכת סיאם. אביו, קיד קיתסאנגקה, היה בן למהגר סיני דובר קנטונית שהתחתן עם תאילנדית. הורי האב היו בעלי פרדסים של עצי דוריאן. אמו נקראה סם-אנג. פלק קיבל את שמו – שמשמעותו בשפה התאית "מוזר". זאת מפני צורה מיוחדת של אוזניו. מאוחר יותר נחשב פלק דווקא לנער טוב מראה. מילדותו הייתה לו חולשה למדים

הוא למד בבית הספר שליד המקדש הבודהיסטי "וואט קמה פיראטארם" ומגיל 12 נרשם לבית ספר לחיל הרגלים באקדמיה הצבאית המלכותית צ'ולאצ'ומקלאו. הוא סיים את לימודיו בשנת 1917 בגיל 19 וקיבל את הדרגה של סגן משנה בחיל התותחנים. הוצב בחטיבה 7 של חיל התותחנים בפהיטסאנולוק. בתקופה זו הכיר פלק מורה צעירה בשם לה-יד בנדוקראבי והתחתן איתה. לזוג נולדו בהמשך שלושה בנים ושלוש בנות. הקצין הצעיר התחבב על סובביו בהשכלתו, חריצותו ודייקנותו. אולם בגלל קומתו הקטנה, לא בלט כל כך כדמות של מנהיג. בשנת 1921 הוא נשלח לשרת במטה הכללי של הצבא. לאחר מכן נשלח בשנים 1924–1927 עם מלגה ללמוד טקטיקה צבאית באקדמיות הצבאיות בפואטייה ופונטנבלו בצרפת. בצרפת יצר קשרים עם סטודנטים תאילנדים אחרים שהשתייכו כמוהו יותר למעמד הבורגני ופחות לאצולה. בהשפעת הסביבה הפוליטית בצרפת פיתח פלק הצעיר רתיעה כלפי המונרכיה האבסולוטית בארצו. התוודע, בין השאר, לפרידי פהאנומיונג, אז סטודנט למשפטים, שעמד בראש איחוד הסטודנטים התאילנדים בצרפת. שניהם התיידדו והקשר ביניהם התפתח במרוצת הזמן ליחס אמבווילנטי של ידידות-תחרות. פרידי ופראיון פהאמומונטרי, שלמד גם הוא בצרפת, נמשכו לרעיונות מהפכניים ושיתפו את פלק בתוכניותיהם לבצע הפיכה במולדתם. בצרפת, אף נחשף פיבון לרעיונות לאומניים ופשיסטיים, כמו עליונות המנהיג והמדינה ועקרונות אימפריאליסטיים. הוא הסיק כי שיטת הממשל בסיאם כבר לא התאימה לרוח התקופה וכי יש לשנותה על מנת שסיאם תוכל להתפתח.

אחרי ששב לסיאם, עלה פיבון לדרגת קפטן ובשנת 1928 זכה לתואר האצולה "לואנג" – שקול כנגד התואר האירופי "ויקונט" – מידי המלך פראג'אדיפוק (ראמה השביעי). מאז הוא מוכר כ"לואנג פיבונסונגרם" ושינוי השם ציין שיפור במעמדו החברתי. משמעות השם פיבוסונגרם הוא "מלחמה רחבה".

הוא קודם בהמשך כמייג'ור (רב-סרן) במטה הכללי והתמנה לאחראי על סוסי הנסיך נאריס ולמורה באקדמיה הצבאית.

פיבוסונגרם הצטרף למפלגת העם, (קאנה ראטסאדון), תנועה לרפורמות חוקתיות מורכבת מקצינים, אקדמאים ופקידים. יחד עם קצין הפרשים לואנד טסנאי היה הלטננט-קולונל פלק פיבונסונגרם אחראי על ארגון ההפיכה הצבאית בשנת 1932 שהביאה 3 שנים אחר כך, בשנת 1935 להתפטרות המלך פראג'אדיפוק לטובת אנאנדה מהידול. המלך החדש היה ילד שלמד באותן השנים בשווייץ. לכן מינה הפרלמנט כעוצרים את הנסיך אנואטג'אטורונג, שנשא דרגת קולונל, את הנסיך אתיהאיה דיבהבהה, גם הוא קצין בכיר, ואת צקאו פראיה יומאראג' (פון סוחום). אחרי ניצחון ההפיכה בשנת 1932 והמעבר מן המונרכיה האבסולוטית אל המונרכיה החוקתית, התמנה פיבונסונגרם לסגן מפקד חיל התותחנים ולא מילא תפקידים פוליטיים כלשהם.

פיבון שיחק תפקיד מפתח בהפיכה הצבאית מיוני 1933 שבאה להגן על החוקה החדשה ועל משטר האגף הצבאי של מפלגת העם נגד רסטורציה של שלטון המלוכנים. בעקבות זאת התחזקה השפעתו בצבא ובזירה הפוליטית. תפקידו המוביל בדיכוי המרד של הנסיך בווראדט באוקטובר 1933 הוסיפה לו הערצה רבה בקרב אנשי הצבא. הוא הועלה לדרגת קולונל והתמנה לסגן מפקד הצבא. בשנת 1934 נכנס כשר ההגנה לממשלה בראשות פראיה פאהון פונפאיוהאסנה. בתפקיד זה היה לאיש החזק השני במדינה.

פיבון הגדיל את תקציב הצבא ואף הכפיל את כמות החיילים המשרתים בצבא, בסייעו של ראש הממשלה, פאהון. בטקס מינויו כשר ההגנה, הוא הדגיש את חשיבותו של הצבא הסיאמי כגורם המגן על המדינה ולולא הצבא, תאילנד הייתה תחת שליטתן של מעצמות אירופה השכנות (צרפת ובריטניה).

כשר ההגנה דחף פיבונסונגרם לחיזוק התעמולה הלאומנית והמיליטריסטית, לרבות בתוכנית הלימודים בבתי הספר. בשנת 1935 הורה משרד ההגנה שבראשותו להפיק את הסרט "דם החיילים התאילנדים" (לואט תאהאן תאי) שבמרכזו מתקפה של ארץ דמיונית על תאילנד ומעשי הגבורה של מגני המדינה. הוא עודד את הסופר ויצ'יט ויצ'יטוואטאקאן, לימים האידאולוג והתעמלן שלצידו, לכתוב את מחזות התיאטרון "הדם של סופאן"(לואט סופאן) ו"הנסיכה מקסנווי" (צ'אוינג הסנווי). המחזה הראשון היה שיר הלל לרוח ההקרבה והגבורה של האדם הפשוט התאילנדי בעת הדיפת פלישה של בורמה לארצו. המחזה השני הדגיש את הסולידריות ההיסטורית בין העם התאילנדי והעם שאן מבורמה, המקורב אליו. פובון הקים אנדרטאות לזכר מלכים כמו נארסואן וטאקסין, שהיו בעיניו דמויות מופת כמנהיגים קרובים לעם ומנצחים בשדה הקרב.

עוד לפני עלייתו לצמרת השלטון ניצל פיבונסונגרם מכמה ניסיונות התנקשות. בשנת 1934 הוא נורה בעת משחק כדורגל של הצבא. נתגלה קשר של סמלים שנטען כי ביקשו לירות בכל חברי הממשלה. בנובמבר 1938 ניסה נהג של פיבון לירות בו, וכעבור חודש נעשה עוד ניסיון לחסלו על ידי הרעלה. כשבשנת 1938 פרצה שערורייה בנוגע למכירת הרכוש המוחרם של המלך המודח פראג'אדיפוק, נפלה ממשלת פראיה פאהון פונפאיוהאסנה. פיבון, שהיה מעורב בפרשה, נסוג מן העסקה והצליח לצאת זכאי. בהמשך נבחר על ידי רוב מובהק בפרלמנט לראשות הממשלה וב-16 בדצמבר 1938 התמנה בתפקיד על ידי מועצת העוצרים.

אחרי שהגיע לראשות הממשלה בדרך חוקתית, במקום פראיה פהאפהול, השליט פיבונסונגרם בפועל משטר אוטוריטרי. הוא מינה כמה מחברי הסיעה הצבאית של מפלגתו בתפקידי מפתח בממשלה. מלכתחילה ניצל את מעמדו החדש כדי להיפטר מהמתנגדים הפוליטיים. נעצרו כ-40 מתנגדים פוליטיים, מלוכנים וגם דמוקרטים. הוא ביים נגדם משפט בגין בגידה – על קשירת קשר נגד המלך הצעיר אננדה, אותו ביקשו כביכול להדיח לטובת המלך הקודם פראג'אדיפוק. על ספסל הנאשמים ישבו מלוכנים ונציגי האצולה שתמכו במשטר הישן, לרבות דודו של המלך, הנסיך ראנגסיט, שתמך בעבר בקולונל פראיה סונגסוראדט, וכן ראשי אופוזיציה מן האספה הלאומית. אחרי הליכים מפוקפקים בית דין מיוחד דן 18 נאשמים לעונש מוות ועוד 52 לעונשים כבדים אחרים. עשרות נכלאו על האי הבודד טראוטאו. המחנה השמרני-המלוכני האופוזיציוני הורחק מן הזירה הפוליטית ואף כוחם של נציגים בעלי דעות מלוכניות בתוך מפלגת העם נחלש.

המשטר שהנהיג פיבונסונרם שאב השראה מהמשטרים הפשיסטים באירופה – ובראשם איטליה וגרמניה, מהמשטרים הלאומני סֵקוּלָרִי (אנ') של אטאטורק בטורקיה והמשטר הלאומני הצבאי ביפן. הוא התבסס על תעמולה לאומנית קיצונית ועל פולחן אישיות של המנהיג שהתחיל לטפח אותו החל משנת 1939 בעזרת שר התעמולה שלו, לואנג ויצ'יטואטאקאן ("מהדורת כיס של גבלס", כפי שכינה אותו השגריר הבריטי). המלך לשעבר פראג'אדיפוק הוכרז "אישיות בלתי רצויה" ותמונותיו הורחקו מן המרחב הציבורי. לעומת זאת הרחובות והמוסדות התמלאו בתמונות של פיבונסונגרם ונאומיו וסיסמאותיו הופצו ללא הפסקה בעיתונים וברדיו. להבדיל מהפאשיסטים באירופה ובצורה שהזכירה את המשטרים הקומוניסטים בעתיד, השתמש פיבוסונגרם במילה "דמוקרטיה" בהגדרת משטרו. אחרי תבוסתו של מה שהוא קרא "מרד סונסוראדט", הקים פיבון במרכז בנגקוק, באמצע שדרות ראצ'אדמנון, אנדרטת ענק לדמוקרטיה כסמל ל"ניצחון החוקתיות על המונרכיה האבסולוטית". ה"דמוקרטיה" משמעותה בעיניו הייתה מעל לכל שלטון מפלגת העם, ובמיוחד של אגפה הימני, הפעלת פרלמנט שחבריו ממונים, במסגרת חוקת 1932, ורעיון השלטון של המעטים ה"נאורים".

נתגלו מחלוקות גם בשורות מפלגת העם. בעיקר בין המחנה של פיבון, ובין זה של חברו מהלימודים, פרידי פהאנומיונג, שייצג את האגף האזרחי והליברלי. מחד גינה גם פרידי את התערבות המונרכיה בפוליטיקה ואישר את הקמת בית הדין המיוחד ששפט את הקושרים כביכול נגד הסדר החוקתי, אך מאידך מתחו האינטלקטואלים הפרוגרסיביים שמסביבו בקורת על התפקיד הדומיננטי של אנשי הצבא ודרשו את קיצוץ תקציב הביטחון.

פיבון הקרין סביבו כריזמה בסגנון נפוליאוני, בפוליטיקה ידע להשתמש לסירוגין בשיטות מעודנות וברוטליות, בדרך כלל הופעתו הייתה מאופקת, נהג במגעיו, אפילו לפי עדות מבקריו, בגישה אישית שנראתה צנועה, אדיבה ואף כובשת.

תעמולת המשטר שילבה בצורה מיוחדת לאומנות עם שאיפה למודרניזציה ולחיקוי התרבות המערבית. על מנת להרים את המורל הלאומי של העם ולעודד את השאיפה ל"קידמה" ולמודרניזציה בחיי תאילנד, הוציאה ממשלת פיבונסונגרם מתחת ידיה פקודות בתחום התרבות. דרכן היא עודדה את התאילנדים להצדיע לדגלי הלאום במקומות ציבוריים, ללמוד היטב את ההמנון הלאומי החדש, להשתתף במצעדים ולהעדיף את השפה התאית המרכזית, על פני ניבים ושפות מקומיות, על מנת לחזק את תחושת הלאומיות בקרב העם ולמגר את תחשות השייכות האזורית. הנוער גויס לארגונים פארא-צבאיים, כמו תנועת הנוער יוואצ'ון (Yuwachon) לנערים ותנעות הנוער יוואנארי (Yuwanari) לנערות. כמו כן, בשנת 1939, הוא שינה את שמה של סיאם לתאילנד, מדינת העם התאי, אשר הדגישה את עליונותו של העם התאי בממלכה והגדירה מחדש את האינטרסים הלאומיים של המדינה. החג הלאומי נקבע ב-24 ביוני, יום המהפכה מ-1932, במקום יום הולדתו של המלך^[1]. באפריל 1939 התחילו עבודות הבנייה בשדרות רג'דמנן המובילה למתחם הארמון המלכותי במטרה להפוך אותה למעין שאנז אליזה של תאילנד^[1]. ב-24 ביוני 1939 בחג הלאומי החדש התקיים מצעד עם מטס אווירי ופיבונסונגרם חנך את אבן הפינה של "אנדרטת הדמקורטיה". ביחסי חוץ הביע המשטר התאילנדי תביעות טריטוריאליות כלפי הארצות השכנות, מלוות באיומים. המשטר חילק בבתי הספר מפות שעליהן היו מסומנים "האזורים האבודים" של תאילנד, כמו אלו שסופחו בשנים 1907–1909 למושבות השכנות של צרפת ובריטניה. תחנת הרדיו של הצבא קראה להקמת "אימפריה פאן-תאילנדית" (מאהה אנאצ'ק תאי). גישת המשטר שאבה השראה ממדיניותו של היטלר ומסיפוח אוסטריה (האנשלוס) לגרמניה. הפוליטיקה הלאומנית עלתה בגישתה התוקפנית אפילו על זו שבימי המלך וג'ראבוד מתחילת המאה ה-20. ויצ'טואטאקאן חיבר דרמות לאומניות עוד מקורב של פיבון שהעריץ את גרמניה הנאצית היה פראיון פאמונמונטרי, שהיה בן לאם גרמניה.

במסגרת קידום ההומוגניזציה של התרבות התאילנדית, נדרשה העלמות כל אזכור רשמי של ההבדלים התרבותיים בין אזורי המדינה – למשל מרכז, צפון-מזרח וצפון (תאי יואן). השלטון כפה את השימוש בניב המרכזי של השפה התאית בכל הארץ. נדרשה הפסקת השימוש בכתב לאו באזור איסאן בצפון-מזרח המדינה ובאלפבית לאנה או דהאמה בצפון, ששימשו עדיין בכתיבת השפות האזוריות. פיבון הקים קבוצת עבודה שהגתה רפורמה ופישוט של הכתב התאילנדי המסובך ושינויים באי-סדירויות של הכתיב התאי. רפורמת הכתב נועדה להקל על חלקים שונים של האומה התאילנדית ועל המיעוטים ללמוד את השפה הלאומית הרשמית של המדינה. אולם בגלל התנגדותם של אנשי הרוח וכהני הדת לאיושמו חידושים מקיפים בתחום זה.

בשנים 1939–1942 הוציא פיבון צווים (צווי "ראתאניום", כלומר "אופנה ממלכתית" או "נוהג ממלכתי") שהורו לאוכלוסייה לשנות הרגלי לבוש והתנהגות בפומבי. שני צווים דרשו מהעם לעבוד בחריצות ולסייע לקשישים ולנכים. צווים אחרים דרשו להנהיג לבישת תלבושות בסגנון אירופי שכללו חולצות וחצאיות לנשים, חולצות ומכנסיים, או מדים לגברים ומגבעות לשני המינים. נאסר על הגברים להופיע בפומבי עם חזה חשוף או בחולצות זנבות רופפים. לנשים הומלץ שצבע החולצות, המגבעות והכפפות יתאים את צבע התיקים ואת הנעליים^[2]. פיבון העריך במיוחד את סגנון הלבוש הצרפתי. הוא סבר שאי שימוש בעניבות וגרוע מכך בחולצות מעמידות את תושבי תאילנד באור שלילי, כנמצאים בפיגור לעומת האירופים המודרניים. הוא קיווה שסגנון הלבוש האירופי יהפוך את עמו למפותח ו"מתורבת" יותר. השלטון נקט בעונשי משמעת נגד לבישת תלבושות מסורתיות. כללי הלבוש הוצאו לפועל עם הסתייגות אחת בנוגע לחבישת מגבעות שנותרה בלתי פופולרית.

בכפרים נאסרה הישיבה על הקרקע בצדי הסמטאות, שנראתה בעיני המשטר סימן פיזי לחולשת העם. התאילנדים חונכו להשתמש בארוחות במזלגות ובסכינים במקום בידיים, כפי שהיה נהוג בעבר. כמו כן למדו למחות כפיים אחרי נאומים או מופעים שנכחו בהם. פיבון ביקש שהגברים התאילנדים ישתמשו בכרטיסי ביקור ושיתייחסו במחוות כבוד כלפי נשותיהם. למשל, לפי המנהג האירופי, שינשקו אותן בברכן לפני יציאתם לעבודה^[3]. הוא כינה את האשה התאילנדית "פרח האומה" והנהיג תחרויות יופי שאחת המטרות שלהן הייתה גם קידום הרפורמה בלבוש.

ב-8 בספטמבר 1940 הוצא הצו שביקש שימוש יעיל של הזמן. העם התבקש לארגן את חייו על ידי חלוקת היום לשלוש: שש עד שמונה שעות המוקדשות לשינה, ימי אור היום – לעבודה ושאר הזמן לפעילות גופנית, גינון, תרבות ושמיעת רדיו. הומלץ לא לאכול יותר מארבע ארוחות ליום ונאסרה לעיסת אגוזי הבטל Areca catecha המשחירה את השיניים. מושלי המחוזות נדרשו להרוס את עצי הבטל כל עוד אין להם תועלת תעשייתית כלשהי^[2][4].,

בסיום בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה החליף פיבון גם את לוח השנה לפי הדגם האירופי. מכאן ואילך התחילה השנה ב-1 בינואר ולא בסונקראן המסורתית שחלה ב-13 באפריל. הונהגה גם ברכה חדשה במפגשים בין אנשים: "סוואטדי". לפני שמות הגברים התחיל להיות נהוג להגיד את מלת הנימוס "חראפ" ולפני שמות הנשים "חא". פיבונסונגרם ראה בכל האמצעים האלה הכרח לטובת הקידמה, ולמען שינוי תדמיתה של תאילנד בעיני העולם – מזו של ארץ נחשלת ו"ברברית" לזו אל מדינה מתוקנת ומודרנית. העם קיבל בדרך כלל בהבנה את ההוראות החדשות. פיבון חיפש עבור העם כתובת הזדהות חדשה במקום המונרכיה האבסולוטית שהודחה. במקום חגיגות המלוכה הקודמות הנהיג חגיגות "לאומיות". יום המהפכה משנת 1932 הוכרז כחג לאומי. לצד המנון המלוכה נוצר המנון הלאום – "פלנג צ'אט", המושר עד ימינו, המדגיש את אחדות האומה ואת רוח ההקרבה של ה"גזע" התאילנדי. כל בוקר בשעה 8 וכל ערב בשעה 18 מושמע ההמנון ברדיו וברמקולים והתושבים נדרשים לעמוד ולהצדיע. בו זמנית בבניינים הציבוריים מתקיימים טקסי הרמת הדגל בבקרים והורדתו בערבים.

גישה לאומנית וגזענית זו יושמה גם בתחום הכלכלי. השלטונות הטיפו לאוטרקיה כלכלית. הונהגה מדיניות עוינת לכל העסקים הזרים ובמיוחד נגד אלו של המהגרים הסינים בממלכה. הוצהר על שאיפה להפוך את תאילנד לאומה הומוגנית מבחינה אתנית.

פיבון עצמו חלם על מדינה פאן-תאילנדית שתאחד בתוכה את כל השטחים המאוכלסים על ידי ענפי האומה התאילנדית. זאת הייתה אחת הסיבות שבגללן ב-24 ביוני 1939 שינה פיבון את שמה של המדינה מסיאם לתאילנד. במסגרת ה"תאיזאציה" הופעלו לחצים על התושבים ממוצא סיני לשנות את שמות המשפחה לשמות תאילנדים. המשטר הפעיל מעין חרם על ההון הסיני והקים חברות ממלכתיות ומונופולים על ענפים שלמים בכלכלה, מה שגרם לקשיים רבים ואף לפשיטות רגל של סוחרים ומפעלי ייצור סינים. בשנים 1939 ו-1940 נאסר על סינים לעסוק במקצועות ותחומי עיסוק מסוימים. התאילנדים נדרשו להעדיף תוצרת של תאילנדים על סחורות של סינים בכל ענפי הכלכלה. הוטלו מיסים גבוהים במיוחד בענף המסחר שהיה נשלט במידה רבה על ידי סינים.

המשטרה פעלה תכופות נגד פעילים פוליטיים סינים. התקשורת ובתי הספר הסינים הועמדו תחת פיקוח הדוק של משרדי הממשלה. בשנת 1939 הרשויות סגרו 25 בתי ספר סינים. באותה שנה נהגה המשטרה לפשוט על מוסדות חינוך, על מערכות עיתונים ובתי דפוס סינים ועצרה מאות אנשים, שחלק מהם נידונו בהמשך לעונשי מאסר. בנאום ב-1938 לואנג ויצ'יטואטאקאן, הוא עצמו ממוצא סיני, הציג את הסינים כגורם שלילי, "יהודי המזרח", תוך השוואתם ליהודי גרמניה. בנסיבות אלה ירדה ההגירה הסינית לתאילנד. ב-1937–1938 עדיין הגיעו לתאילנד 60,000 מהגרים סינים. למעשה הקרבנות העיקריים של המדיניות האנטיסינית היו בעיקר הפועלים והסוחרים הקטנים, בעוד שאנשי העסקים הגדולים ידעו לעמוד בפרץ. בהמשך חלה התבוללות הולכת וגבורת של בני המיעוט הסיני בחברה התילאנדית.

ערך מורחב – מלחמת תאילנד–צרפת

בנובמבר 1940 פתח פיבון במלחמה נגד הכוחות הקולוניאליים הצרפתים בהודו-סין, שהיו נאמנים למשטר וישי. החיילים הצרפתים בדרום מזרח אסיה היו נתונים באותה תקופה בהשפעת כניעת ארצם בפני גרמניה הנאצית ביוני 1940.יפן כבר ניצלה זאת וכפתה על הצרפתים בהודו סין את זכותה להשתמש בערי נמל ובשדות התעופה של המושבה לצרכיה הצבאיים. מבחינה פורמלית הכירה יפן בשלטון וישי כאחראי על הודו סין. המשטר התאילנדי חשש שיפן תשתלט גם על לאוס וקמבודיה שהיו חלק מהודו סין הצרפתית, ויבטלו כל סיכוי של תאילנד לספח בחזרה את השטחים שאיבדה לטובת צרפת בארצות אלה בשנת 1907. בנסיבות אלה החליט פיבון לתקוף. חיל הים התאילנדי הוכה בקרב ימי במפרץ תאילנד, אולם באוויר וביבשה נחל צבא תאילנד ניצחון. יפן הביאה את שני הצדדים שהיו בני חסותה לסיים את העימות ותיווכה במשא ומתן ביניהם. בהתאם להסכם שהושג בדרך זו, צרפת ויתרה לתאילנד על האזורים בלאוס הנמצאים מערבה מן הנהר מקונג ועל צפונה ומערבה של קמבודיה. הישג חשוב במיוחד היה סיפוח המחוז בטאמבנג העשיר בגידולי אורז. שאר השטחים המסופחים היו ברובם מכוסים ג'ונגל. החלק ממחוז סיאם ריפ שסופח על חשבון קמבודיה קיבל את השם "מחוז פיבון סונגרם" לכבוד המרשל. יתרה מזו, הורה פיבון על הקמת אנדרטת ניצחון בבנגקוק לזכר הניצחון על צרפת.

בעקבות ההישג הצבאי ונסיבות מלחמת העולם השנייה התחזק מאוד מעמד הצבא בהנהגת המדינה והשלטון האוטוריטרי של פיבונסונגרם. האגף הליברלי בראשות יריבו פרידי פאנומיונג נדחף לעמדה הגנתית. פיבונסונגרם הגיע למעמד בלתי מעורער ודיקטטורי. הוא הנהיג בפועל באמצעות צווים וללא הפרלמנט. בעוד שעד שנת 1941 היה מתפשר עם כמה מבני בריתו המסורתיים, אלו לא מצאו יותר ייצוג בממשלה אחרי אוגוסט 1941. הממשלה הורכבה בעיקר על ידי אנשי צבא והאזרחים איבדו את השפעתם. פיבונסונגרם הכריז את עצמו למפקד עליון של שלושת החילות והעלה לעצמו מדרגת מייג'ור-גנרל לפלדמרשל.

חוק הסנגהה משנת 1941 נועד להפחית את השפעת בית המלוכה על הכמורה הבודהיסטית, תוך ביטול החוק המקביל הישן משנת 1901. בוטל התפקיד המרכזי של המלך והתפקיד החשוב של מסדר תאמאיוטיקה. התמלאה המדינה בפוסטרים עם תמונות וציטוטים של המנהיג. יום הולדתו, 14 ביולי הוכרז לחג לאומי. הונהגה קריאה "סוואטדי פיבון" שהזכירה את קריאת "הייל היטלר!" בקישוטים ציבוריים התחילו להשתמש הרבה בתרנגול, סמל אסטרולוגי סיני קשור למשפחת השליט, שהחליף תכופות את הגלגל, סמל שושלת המלוכה צ'אקרי. נעשה גם שימוש יתר בצבע ירוק נקשר במסורת ליום ד' של השבוע, שבו נולד המנהיג. בסוף כל סרט שהוצג בבתי הקולנוע הופיעה תמונתו של פיבון והקהל נדרש לקום ולהשתחוות לפניו. כל משפחה תאילנדית נדרשה להחזיק בביתה תמונה של הרודן. העיתונים חויבו לפאר אותו בכותרותיהם. החל מתחילת שנת 1942 כינה פיבון את עצמו "פו נאם" – כלומר "המנהיג", בדומה לתוארי ה"פיהרר" הגרמני וה"דוצ'ה" האיטלקי. אחת הסיסמאות הנפוצות אמרה:"האמינו במנהיג והאומה תהיה מחוץ לכל סכנה".

במאי 1942 חוקק פיבון את "החוק לביטול המעמדות והתארים" לשם קץ למנהג לפיו העניק המלך תוארי אצולה לאנשי צבא או פקידים בכירים ומצטיינים. תארים אלה – "צאו פראיה", "פראיה", "פרא", "לואנג" ו"קון" בוטלו. פיבון עצמו ויתר על התואר "לואנג" והתחיל להשתמש במקומו בשמו הפרטי האזרחי "פלק". כל הפקידים הבכירים במדינה נדרשו לנהוג כמוהו. היה בכך מחווה לבני בריתו ממפלגת העם שדגלו באידיאלים האנטי-אריסטוקרטיים של מהפכת 1932. עם זאת, פיבון לא ויתר על שם הכבוד "פיבונסונגרם" אותו הפך לשם משפחה שלו.

עוד לפני המלחמה נגד צרפת, באוקטובר 1940 ניהל פויבנסונגרם מגעים חשאיים עם יפן, בהם הבטיח ליפנים תמיכה במקרה שיפלשו למלאיה. מצד שני, בשנת 1941 ניהלה ממשלתו משא ומתן גם עם בריטניה וארצות הברית, מתוך ניסיון להשיג סיוע מצדן במקרה מתקפה יפנית נגד תאילנד. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל כתב לפיבון במילים אלה:

אם תותקפו תתגוננו. שמירת עצמאותה האמיתית והסוברניות של תאילנד היא אינטרס בריטי, התקפה נגדכם שקולה בעינינו להתקפה נגדנו

^[5]

ב-5 באוגוסט 1941 הצטרפה תאילנד לקבוצת הארצות שהכירו במדינת החסות מנצ'וקוו שהקימו היפנים במנצ'וריה. למרות קרבתו האידאולוגית למעצמות הציר נרתע משטרו של פיבון מלהתייצב באופן גלוי נגד בריטניה וארצות הברית, שאיתן קיימה תאילנד יחסי מסחר חשובים. כארץ יחידה בדרום מזרח אסיה שלא נשלטה על ידי הקולוניאליזם המערבי הייתה לתאילנד חשיבות גדולה באסטרטגיה של יפן. בלחץ יפן ביטלה תאילנד הסכם עם בריטניה. גם אחרי פריצת המלחמה בין יפן לבריטניה ניסה עדיין פיבון לשמור על מדיניות נייטרלית.

יום למחרת המתקפה היפנית על פרל הארבור, ב-8 בדצמבר 1941 נחתו כוחות יפנים על חופי תאילנד והציגו אולטימטום בפני פיבון, שבו דרשו לאפשר נוכחות צבאית יפנית בשטחי תאילנד ומעבר כוחות חופשי במתקפת יפן נגד המושבות הבריטיות בורמה ומאלאיה. אחרי ניסיון התנגדות קצרה של יום אחד מצד הצבא התאילנדי, ב-11 בדצמבר הסכים פיבון להפסיק את הקרבות. אחרי שהיפנים כבשו את מלאיה ב"מלחמת בזק על האופניים" תוך היתקלות במעט התנגדות, החלטת ממשלת תאילנד לכרות ברית עם יפן התקבלה ללא היסוס.

ב-21 בדצמבר 1941 חתם פיבון על ברית הגנה הדדית עם ראש הממשלה היפני הידקי טוג'ו. בתמורה, הבטיחה יפן לערוב לעצמאות תאילנד, למעמדו העצמאי של הצבא התאילנדי ולשליטת הצבא התאילנדי בבסיסיו. כמו כן הצהירה יפן כי תומכת בהחזרת השטחים מתאילנד שסופחו על ידי בריטניה לבורמה ולמלאיה. אם פעל פיבון רק למען האינטרסים הלאומיים התאילנדים, כדי למנוע את סיפוחה והריסתה תוך כדי קרבות נגד יפן, או שמאחורי מדיניותו עמדה גם הקרבה האידאולוגית למשטר היפני, לא ברור כל כך. הממשלה והפרלמנט של תאילנד אישרו את הברית עם יפן.

ב-25 בינואר 1942 הכריז פיבונסונגרם מלחמה על ארצות הברית ועל בריטניה. באותו יום ניו זילנד ודרום אפריקה הכריזו מלחמה על תאילנד וכעבור זמן קצר הלכה גם אוסטרליה בעקבותן. הכרזת המלחמה נתקלה בהתנגדות פנימית. שר האוצר פרידי פנומיונג ושר החוץ דירק ג'איאנאמה הגישו את התפטרותם. בהיעדר המלך הקטין אנאנדה מהידול שנמצא בלימודים בשווייץ פרידי פנומיונג התמנה לעוצר הכתר של הממלכה. ג'איאנאמה, שתמך קודם בהתנגדות ליפן, התמנה לבסוף כשגריר בטוקיו. העוצר פרידי סירב לחתום על הכרזות המלחמה בעילה בהן בלתי חוקתיות. השגריר התאילנדי בוושינגטון, סני פראמוט, הגדיר את הכרזת המלחמה על ארצות הברית כבלתי תקפה וסירב למסור אותה לממשלה האמריקאית. הוא עמד בהמשך בראש תנועת התנגדות לכיבוש היפני. ארצות הברית עצמן שבעיניה תאילנד הייתה כעת מדינת חסות של יפן, נמנעה מלהכריז רשמית מלחמה נגד תאילנד. גם מאוחר יותר, כשהמלחמה הסתיימה בניצחון בעלות הברית, חסמו ארצות הברית את מאמצי הבריטים לכפות תנאי שלום קשים על תאילנד.

במאי 1942 כבשו הכחות התאילנדים יחד עם הצבא היפני את צפון-מזרחה של בורמה. באוגוסט 1943 העבירה יפן לתאילנדים את ארצות שאן ועוד ארבע סולטנויות בצפון מאלאיה, שהיו לפני 1909 בשליטת סיאם,

מלחמת העולם השנייה פגעה מאוד בכלכלת תאילנד. היא איבדה חלק גדול מהלקוחות שקנו ממנה חומרי גלם. גם הייבוא מאירופה הצטמצם מאוד. ערך המטבע הלאומי, הבאט, ירד מאוד בהשוואה לין היפני. זה היה חמור במיוחד, מכיוון שתאילנד התחייבה במאי 1942 לנהל את כל סחר החוץ שלה במטבע יפני. במקביל להתייקרות היבוא, צנחו מחירי המוצרים התאילנדים ביפן. כלכלת המדינה הוכתה באינפלציה ובפריחת השוק השחור והשחיתות.

הצבא היפני התנהג בתאילנד כמו כוח כובש. הוא דרש אספקה שוטפת של אורז ושל דברי מזון נוספים. נדרשו אפילו עדרי תאו, שהיו נחוצים לחריש. לצורכי יפן וצבאה הופקעו או נקנו מוצרי מתכת, מכונות ומוצרי צריכה מכל הסוגים. לפי דרישת יפן נערכו גיוסים כפויים המוניים של עובדים תאילנדים שנועדו למיזמי בנייה כמו מסילת הרכבת תאילנד-בורמה, שכונתה "רכבת המוות" בגלל המספר הרב של פועלים שמתו בעת בנייתה – 250,000 נספים, רובם אזרחים מארצות דרום מזרח אסיה שנכבשו על ידי יפן וגם שבויים מצבאות בעלות הברית.

באותה תקופה, בשנת 1943 הקים פיבון גם מספר אוניברסיטאות שנועדו לתחומים מוגדרים: אוניברסיטה לרפואה (בימינו האוניברסיטה על שם מהידול), האוניברסיטה החקלאית קאסטסארט והאוניברסיטה לאומנויות סילפקורן. האחרונה הועמדה תחת ניהולו של סילפה ביראסרי, בשמו האמיתי קוראדו פורוצ'י, פסל יליד איטליה שיצר בתאילנד אנדרטאות ופסלים רבים ואומץ כאמן המועדף של המשטר.

השלכות המלחמה ערערו את אמונם של אזרחי תאילנד בממשלתם. בינואר 1942 התחילו ההפצצות האוויריות הראשונות של בעלות הברית על בנגקוק. בשנת 1942 קמה במחתרת תנועת התנגדות נגד שיתוף הפעולה עם יפן, תחת השם "תאי החופשית" ("סרי תאי"). בראשה עמדו עוצר הכתר פרידי פאנומיונג והשגריר בוושינגטון, סני פרמוט. היא שאפה שחבריה יתפסו עמדות חשובות בפוליטיקה, בצבא ובכלכלה. כשבאמצה 1944 היה ברור כי השפעת יפן הולכת ונחלשת, גם חלק גדול מהאליטה האזרחית התאילנדית הצטרפה לתנועת ההתנגדות. פיבון שעמד לצד היפנים יותר למראית עין, חיפה על המתנגדים ולא חשף אותם בפני היפנים. הוא גם הינחה את סגנו, הגנרל המשטרתי אדון אדונדרצ'אט, ראש השירותים החשאיים, ליצור מגעים ולשתף פעולה עם בעלות הברית. אדון דאג שהסוכנים של המודיעין האמריקאיים OSS‏ (Office of Strategic Services) שנתפסו, יוחזקו במעצר תאילנדי ולא יוסגרו ליפנים והגן עליהם.

עקב הידרדרות המצב הכלכלי גברה מורת הרוח בקרב העם. הצווים השרירותיים של ראש הממשלה, כדוגמת חובת פקידי הממשל להשתתף בשיעורים לריקודי עם, עוררו יותר ויותר מבוכה. כשביולי 1944 החליט פיבון, משיקולי ביטחון, אך ללא התחשבות במצב הכלכלי, להעביר את הבירה מבנגקוק למקום מרוחק ומבוצר על יד פצ'אבון באזור הררי ושל ג'ונגל המרכזי-צפוני של הממלכה. בעבודות שנועדו לבניית הבירה החדשה המבוצרת נהרגו כ-4,000 פועלים בגלל התנאים הקשים ומחלות. בנוסף הודיע פיבון על תוכנית גרנדיוזית נוספת להקים פארק בודהיסטי ענק – מעין "עיר בודהיסטית" – תחת השם פותאמונתון באזור סאראבורי.

יומיים אחרי התפטרותו של ראש ממשלת יפן, האדמירל טוג'ו, ב-20 ביולי 1944, סירב הפרלמנט לאשר את תוכניותיו של פיבון והוא התפטר מראשות הממשלה, במחשבה שכמו שקרה בפברואר 1943, מועצת העוצרים תדחה את התפטרותו. אולם הפעם מועצת העוצרים לא דחתה את התפטרותו, שכן חברי הפרלמנט ציפו לתבוסה קרובה של יפן וסברו שפיבון אינו מתאים לנהל את המשא ומתן עם בעלות הברית. עם יציאתו מהזירה של פיבון התחזק מעמדו של פרידי בנומיונג.

במקום פיבון התמנה כראש ממשלה קואנג אפאיוונג, שמרן מתון, שנחשב עומד על הגדר בין המחנה של פיבון וזה של תנועת סרי תאי ונראה בן שיח ראוי גם בעיני היפנים וגם מבחינת בעלות הברית. פיבון נשאר לפי שעה מפקד עליון של הצבא ועבר לגור במושב המטה הכללי של הצבא בלופבורי הוא חשב שבתוקף מעמדו הצבאי יוכל להמשיך למשוך בחוטי השלטון הרבה מקציניו התחילו למאוס במדיניותו. ב-24 באוגוסט הצהיר השר תאווי בוניאקט, הקרוב לתנועת סרי תאי, כי מעמדו כמפקד עליון של הצבא עומד בניגוד לחוקה. לפי החוקה רק המלך יכול להיחשב למפקד עליון. כדי להציל את כבודו, הוכרז פיבון ל"יועץ עליון". בסופו של דבר כדי להקדים רפואה למכה נוספת העדיף פיבון להתפטר גם מתפקיד זה וללכת הבייתה בכפרו.

עד סוף המלחמה הוכרזה מצב חירום לאומי. בינתיים היפנים נחלו תבוסות ותנועת סרי תאי באנטי-יפנית הלכה והתחזקה. ראש הממשלה תמך בה בסתר. נעשו הכנות למרד כללי מזוין נגד יפן, אך הוא נעצר בהוראת פיקוד הכוחות הבריטים במזרח הרחוק. באוגוסט 1945 הפך לראש ממשלה סני פרמוט, שנהנה מיוקרה רבה בעיני בעלות הברית הודות לעמדותיו העקביות נגד גיוס ארצו למחנה של יפן.

חואנג אפחאיוונג כיהן כראש ממשלה בין 1 באוגוסט 1944 ל־31 באוגוסט 1945. בתקופה זו נעשו הכנות לקראת מרד מזוין נגד יפן, אולם פיקוד הכוחות הבריטים במזרח הרחוק הורה על הפסקתו. ב-19 באוגוסט 1944 פנתה ממשלת אפחאיוונג לקואליציה של בעלות הברית עם בקשה לשלום. בסופו של דבר הסכם השלום שנחתם ב-1 בינואר 1946ממלכת סיאם, כפי שכונתה תאילנד שוב (עד אוגוסט 1948) הוכרחה להחזיר את השטחים שכבשה בשנים 1941–1943 ואולצה לשלם פיצויי מלחמה לבריטניה.

השלטון בתאילנד עבר לראשונה לידי אזרחים, ולא למלך ולאנשי הצבא כמו בעבר. בשלב זה הצבא הוצא לחלוטין מן המשחק הפוליטי. נחקק חוק נגד פושעי המלחמה ופיבון ומנהיגים אחרים מימי שלטונו הועמדו לדין בהאשמת פשעי מלחמה, בעיקר בגין שיתוף הפעולה עם מעצמות הציר. לפי החוק היו עלולים לצפות לעונשים כבדים, כולל עונש מוות. פיבון ואנשי צבא אחרים כולל השגריר לואנג וויצ'יטוואתאקאן נעצרו. פיבון עצמו הוחזק במעצר למשך חמישה חדשים, וזוכה בהתאם לפסק דין שקבע כי לא ניתן ליישם את חוק הענישה החדש באופן רטרואקטיבי. העוצר לשעבר פרידי, ששמר על קשר עם פיבון גם בשנות המלחמה, תמך מאוד באי ענישתו. גם דעת הקהל אהדה אותו, כשסברה שעשה את המיטב כדי להגן על האינטרסים של תאילנד. בריתו עם יפן אף עזרה לו לכבוש שטחים מאוכלסים בתאים אתניים בשטחי מלאיה ובורמה.

פיבון יצא מן החיים הפוליטיים אך לזמן קצר בלבד. בניגוד להבטחתו, כבר בתחילת שנת 1947 הוא הקים מפלגה שמרנית בשם תאמאתיפט ("שלטון הדהרמה").קצינים מקורבים אליו, ובראשם פין צ'ונהוואן, ניצלו את חוסר היציבות הפוליטית שלאחר מותו הבנסיבות לא ברורות של המלך אנאנדה וערכו הפיכה צבאית בנובמבר 1947. ראשי ההפיכה העמידו בראש הממשלה את מנהיג המפלגה הדמוקרטית, ראש הממשלה לשעבר חואנג אפאיוונג, כשה הניחו כי עדיין פיבון לא יהווה פרטנר מתאים בעיני מעצמות המערב. באפריל הם נטשו אותו ופיבון התמנה לראש הממשלה פעם שנייה.

בעקבות ההפיכה שארגן בנובמבר 1947 פיבון עלה שוב לשלטון. המשטר החדש רדף את פרידי פנומיונג שהצליח, בעזרת סוכנים בריטים ואמריקאים, להימלט מתאילנד. ההפיכה הביאה להחלפת ראש הממשלה תאוואל תמרונג נאווסוואדי בראש הממשלה הקודם חואנג אבהאיוונגסה. ב-8 באפריל 1948 אנשי הצבא אילצו את חואנג להתפטר ופיבונסונגרם התמנה לראש ממשלה, כשהוא עומד למעשה בראש כת צבאית. ב-1 באוקטובר 1948 ארגנה מפקדת הצבא ניסיון הפיכה כושל נגד פיבון. למעלה מ-50 קצינים פעילים ובמילואים ותומכים בולטים של היריב של פיבון, פרידי פאניומונג, נעצרו. בשנת 1949 פרצה הפיכת ארמון שנכשלה גם היא. הקושרים התכוונו להפיל את ממשלת פיבוסונגרם והחזיר לזירה הפוליטית שת יריבו פרידי פאנומיונג.

במקום הדמוי הפאשיסטי שאפיין את ממשלתו הראשונה, הפעם פיבו סונרם ומשטרו שדאגו לאמץ פסאודו דמוקרטיה למראית עין. בעקבות הצטרפות תאילנד למלחמת קוריאה במסגרת כוחות האו"ם שנשלחו להדיפת הפלישה של הקומוניסטים לקוריאה הדרומית, תאילנד קיבלה כמויות גדולות של נשק מארצות הברית. פיבון יזם מערכה חדשה נגד המיעוט הסיני בממלכה. הוגבלה ההגירה הסינית לתאילנד וננקטו אמצעים נגד השפעת אנשי העסקים הסינית בשוק התאילנדי. שוב נסגרו בתי ספר וארגונים סינים. חרף מדיניותו הגלויה הפרו-מערבית והאנטי-סינית התואמת את המלחמה הקרה, בשלהי שנות ה-1950 שלח פיבון לסין העממית שנים מילדי יועצו הקרוב, סאנג פתאנותאי, מתוך כוונה להשאיר גשר פתוח לדו-שיח עם המעצמה הקומוניסטית האסיאתית. שני הילדים, בת 8 ובן 12, היו אמורים להתחנך תחת השגחת עוזריו של ראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי. מאוחר יותר, כתבה הבת, סירין פאתאנותאי, ספר זיכרונות בשם "פנינת הדרקון" שבו תיארה את חוויותיה משנות ה-1950–1960 בקרבת החוגים המנהיגים של סין העממית.

ב-29 ביוני 1951 התקיים טקס ממלכתי על סיפון אוניית המחפר "Manhattan" שנתרמה על ידי ארצות הברית לממשלת תאילנד. בעת הטקס קבוצת קצינים מחיל הים חדרו לאונייה ועצרו את פיבון שנכח בטקס. בהמשך הם העבירו אותו על סיפון אניית המלחמה "סרי איותאיה". המשא ומתן בין הקושרים שקראו לעצמם "קבוצת ההצלה של האומה"ולבין הכת הצבאי נכשל ובעיר הבירה פרצו קרבות רחוב בין אנשי חיל הים לשאר הצבא שנתמך על ידי חיל האוויר. האנייה "סרי איותאיה" הופצצה מן האוויר והימאים עזבו אותה. הקצינים איפשרו לפיבון לעזוב גם כן ולשחות עד לחוף. ב-30 ביוני גבר הצבא על המורדים שנכנעו ומסרו את נשקם.

ב-29 בנובמבר 1951 הכת הצבאית ביימה הפיכה נוספת "שקטה" שחיזקה את שליטתה על המדינה. היא החזירה את חוקת שנת 1932, ביטלה את מוסד הסנאט תוך הקמה מחדש של פרלמנט עם בית אחד המורכב שווה בשווה מנציגים שנבחרו בבחירות ומנציגים ממונים על ידי הממשלה. קצינים בכירים התמנהו במשרות ממשלתיות חשובות, כולל כשרים בממשלה. ב-13 בנובמבר 1956 הקוד הפלילי BE 2499 של תאילנד נחתם על ידי המלך פומיפון אדוניאדט ועל ידי ראש הממשלה, הפלדמרשל פיבונסונגרם.

בסוף הקדנציה השנית לשלטונו עלו השמועות על שחיתויות בעת בחירות. לארצות הברית הייתה באותה תקופה השפעה רבה על חוגי הצבא, שהיה מצויד בציוד אמריקאי. גל מחאות נגד ממשלת פיבון שפרץ בשנת 1957 הביא בסופו של דבר להפיכה צבאית שאירעה באוקטובר 1958 בפיקודו של הפלדמרשל סריט תאנראט. סריט נחשב קודם לכן לאחד האנשים הנאמנים ביותר לפיבון. הוא נתמך ככל הנראה על ידי ארצות הברית, ובפנים על ידי מלוכנים שרצו להשיג דריסת רגל משמעותית יותר בהנהגת הממלכה.

פיבון אולץ לצאת לגלות. קודם נסע לקמבודיה, בה נשאר חדשיים, ומשם לארצות הברית. בסופו של דבר התיישב ביפן בה חי עד יום מותו המשטר של סריט דחה מספר פעמים את בקשתו לשוב למולדת. בשנת 1960 נסע פיבון להודו וחי שם זמן-מה כנזיר בבודה-גאיה. הוא נפטר בטוקיו עקב דום לב ב-11 ביוני 1964. אפרו הובא לתאילנד ונקבר עם טקס צבאי במקדש שהוא עצמו הקים – ואט פרא סרי מהתאט (או "מקדש הדמוקרטיה") ברובע באנג חן בבנגקוק.

• ביוגרפיה באתר ממשלת תאילנד
• מאמר על המדיניות הלאומנית בעת שלטונו של פלק פיבוסונגרם - ברשת 2006-2004

Nation-building and the Pursuit of Nationalism under Field Marshal Plaek Phibunsongkhram.Thailand and the Second World War באתר של P.Klykorn

• פרטים ביוגרפיים באתר הרוסי קרונוס, לפי הספר של ק.א. זאלסקי – "מי ומי במלחמת העולם השנייה. בעלי הברית של גרמניה", מוסקבה 2003 ((ברוסית)
• פלק פיבונסונגרם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מנהיגי מדינות הציר ובנות בריתם במלחמת העולם השנייה
גרמניה הנאצית גרמניה הנאצית	אדולף היטלר
איטליה הפשיסטית איטליה הפשיסטית	בניטו מוסוליני
האימפריה היפנית האימפריה היפנית	הירוהיטו
ממלכת הונגריה	מיקלוש הורטי
רומניה ממלכת רומניה	יון אנטונסקו
הרפובליקה הסלובקית הראשונה	יוזף טיסו
בולגריה ממלכת בולגריה	בוריס השלישי • קיריל
המדינה העצמאית של קרואטיה	אנטה פאבליץ'
תאילנד תאילנד	פלק פיבונסונגרם
פינלנד פינלנד	ריסטו רייטי
ממלכת יוגוסלביה	פאבלה, נסיך יוגוסלביה
ממלכת עיראק	רשיד עאלי אל-כילאני