פיליפ ארנולד "פיל" סמית' (באנגלית: Philip Arnold "Phil" Smith; 22 באפריל 1952 – 29 ביולי 2002) היה כדורסלן אמריקאי ששיחק בליגת ה-NBA בין השנים 1974–1983. בשיאו נחשב לאחד הקלעים הבולטים ב-NBA, אך פציעה בגיד האכילס גרמה לירידה חדה בתפוקתו ולפרישה מוקדמת. לאורך קריירת ה-NBA רשם ממוצעים של 15.1 נקודות, 3.0 ריבאונדים ו-3.9 אסיסטים למשחק.[1]
קריירת מכללות
סמית' נולד וגדל בעיר סן פרנסיסקו שבקליפורניה, ולמד ב"תיכון ג'ורג' וושינגטון" המקומי. בין השנים 1971–1974 למד באוניברסיטת סן פרנסיסקו, ובכל שלוש עונותיו כשחקן קבוצת האוניברסיטה נבחר לחמישיית העונה של המחוז המערבי (all-West Coast Conference selection), לאחר שרשם ממוצעים כוללים של כ-18 נקודות ו-5 ריבאונדים למשחק.[2] בעונות 1973 ו-1974 הוביל סמית' את קבוצתו לשלב רבע גמר אליפות המכללות (NCAA Tournament Elite Eight), אך בשתי הפעמים הפסיד לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס שהובלה על ידי ביל וולטון, קית' וילקס והמאמן ג'ון וודן. בסיום עונת הג'וניור שלו נבחר סמית' בבחירה הראשונה של דראפט ה-ABA לשנת 1973, על ידי וירג'יניה סקוויירס, אך הוא החליט להישאר באוניברסיטה עד סיום לימודיו. בסיום עונתו האחרונה באוניברסיטה, במהלכה קלע 20.7 נקודות בממוצע למשחק, נבחר לחמישיית העונה של ליגת המכללות.[3]
קריירה ב-NBA
סמית' נבחר על ידי גולדן סטייט ווריורס בבחירה ה-29 של דראפט ה-NBA לשנת 1974, ובכך חָבַר ליריבו מהמכללות קית' וילקס אשר הווריורס לקחו בבחירה ה-11.[4] בעונת הרוקי שלו שימש סמית' כשחקן ספסל וקלע 7.7 נקודות למשחק עבור גולדן סטייט, אשר העפילה לגמר ה-NBA בו התמודדה מול וושינגטון בולטס. במשחק הראשון של סדרת הגמר הצטיין סמית' כשקלע 20 נקודות אשר הובילו את הווריורס לניצחון חוץ מפתיע בתוצאה 101–95.[5] גולדן סטייט המשיכה וניצחה בשלושת המשחקים הבאים בדרך לזכייה באליפות ה-NBA השלישית בתולדות המועדון (והראשונה מאז עבר לאוקלנד כ"גולדן סטייט").
בעונה הבאה קיבל את תפקיד הקלע הפותח של הקבוצה, והגיב בעונת פריצה במהלכה קלע שיא קריירה של 20.0 נקודות למשחק ונבחר להשתתף במשחק האולסטאר. לצד וילקס וריק בארי, הצעיד סמית' את הווריורס למאזן הניצחונות הגבוה בליגה (59–23) ולמרחק של הפסד אחד מהעפלה נוספת לגמר ה-NBA, לאחר שהפסידו לפיניקס סאנס בתוצאה 3–4 בגמר המערב. בסיום אותה עונה נבחר סמית' הן לחמישייה השנייה של העונה והן לחמישיית ההגנה השנייה של העונה. בשלוש העונות הבאות שמר על יכולת גבוהה עם ממוצעים של 19.5 נקודות, 3.8 ריבאונדים ו-4.4 אסיסטים למשחק, אך בסיום עונת 1978/1979 סבל מקרע בשריר הסובך השלש ראשי אשר פגע בכישוריו האתלטיים וגרם לירידה בתפוקתו בהמשך הקריירה. ב-8 בינואר 1976 קלע שיא קריירה של 51 נקודות בניצחון קבוצתו מול פיניקס סאנס, ובסיום אותה שנה, ב-11 בדצמבר, השווה שיא זה בניצחון הווריורס מול יוסטון רוקטס.[6][7]
לקראת עונת 1980/1981 נשלח סמית' בטרייד לסן דייגו קליפרס, בתמורה לקלע וורלד בי. פרי. לאחר עונה וחצי סולידיות בהן קלע 15.4 נקודות למשחק הועבר לסיאטל סופרסוניקס, בה תפקד כמחליפם מהספסל של גאס ויליאמס ודייוויד תומפסון. ב-22 באפריל 1983, יום הולדתו ה-31, השתתף סמית' במשחקו האחרון בקריירה בו הפסידו הסופרסוניקס לפורטלנד טרייל בלייזרס בתוצאה 96–105.[8] בסיום עונת 1982/1983, לאחר עונה וחצי בסיאטל, פרש סמית' ממשחק פעיל.
בשנת 2001 סיפר מאמנו לשעבר בגולדן סטייט, אל אטלס: "אני חושב שהכרתי בחיי רק מספר אנשים אשר מתייחסים לכדורסל בצורה רצינית יותר מאשר פיל סמית'. יש מספר קטן של אנשים שאפשר להגיד שכדורסל זה החיים שלהם, ופיל סמית' הוא אחד מהם".[9]
ב-29 ביולי 2002 נפטר סמית' בבית חולים באסקונדידו, קליפורניה, כתוצאה מסיבוכים במחלת מיאלומה נפוצה בה נאבק בחמש השנים האחרונות לחייו.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ סטטיסטיקות הקריירה של סמית' ב-NBA, באתר Basketball-Reference
- ^ סטטיסטיקות המכללות של סמית', באתר Sports-reference
- ^ 1 2 Phil Smith, 50, Guard on Warriors' Title Team, באתר הניו יורק טיימס, 3 באוגוסט 2002
- ^ רשימת הנבחרים בדראפט ה-NBA 1974, באתר Basketball-Reference
- ^ דוח המשחק הראשון בין גולדן סטייט לוושינגטון, באתר Basketball-Reference
- ^ דוח המשחק בין גולדן סטייט לפיניקס, באתר Basketball-Reference
- ^ דוח המשחק בין גולדן סטייט ליוסטון, באתר Basketball-Reference
- ^ דוח המשחק בין סיאטל לפורטלנד, באתר Basketball-Reference
- ^ Al Remembers, באתר הרשמי של גולדן סטייט ווריורס
