PROFILPELAJAR.COM

פיט וילסון
Pete Wilson
לידה	23 באוגוסט 1933 (בן 91); לייק פורסט, אילינוי, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת ייל; בית הספר למשפטים של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי; Mary Institute and St. Louis Country Day School ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	Gayle Wilson
	7 בינואר 1991 – 4 בינואר 1999; (8 שנים)
	→ George Deukmejian גריי דייוויס ←
	3 בינואר 1967 – 7 בינואר 1971; (4 שנים)
	→ Clair Burgener
	3 בינואר 1983 – 3 בינואר 1985; (שנתיים)
	→ סמואל הייאקאווה
	3 בינואר 1985 – 3 בינואר 1987; (שנתיים)
	3 בינואר 1987 – 3 בינואר 1989; (שנתיים)
	3 בינואר 1989 – 3 בינואר 1991; (שנתיים)
	3 בינואר 1991 – 7 בינואר 1991; (5 ימים)
	ג'ון פ. סימור ←

פיטר בארטון וילסון (באנגלית: Peter Barton Wilson; נולד ב-23 באוגוסט 1933) הוא עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמושל ה-36 של קליפורניה (אנ') בין השנים 1991–1999. פיט חבר במפלגה הרפובליקנית, ושימש כסנאטור קליפורניה מטעמה בין השנים 1983–1991. הוא כיהן גם כראש העיר ה-29 של סן דייגו בין השנים 1971–1983.

וילסון, נולד בלייק פורסט שבאילינוי (אנ'), ולאחר שירות בחיל הנחתים של ארצות הברית למד משפטים באוניברסיטת ברקלי (אנ'). הוא פעל למען רפובליקנים כמו ריצ'רד ניקסון ובארי גולדווטר. וילסון זכה בבחירות במדינת קליפורניה (אנ') ב-1966 והפך לראש עיריית סן דייגו (אנ') ב-1971. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1983, אז הפך לחבר בסנאט של ארצות הברית.

בסנאט, וילסון תמך ביוזמת ההגנה האסטרטגית ובחוק חירויות האזרח של 1988 (אנ'), אולם התנגד לחוק התקציב ב-1990 (אנ'). הוא התפטר מהסנאט לאחר שניצח בבחירות ומונה למושל קליפורניה ב-1990 (אנ').

כמושל, הוא חתם על חוק שלוש הפסילות (אנ') ותמך בהסרת רגולציה על אנרגיה. הוא גם תמך בהצעת קליפורניה 187 (אנ'), שהקימה מערכת מיון אזרחות בניהול המדינה מתוך כוונה למנוע ממהגרים בלתי חוקיים להשתמש בשירותים חברתיים. הוא שקל להתמודד לנשיאות בפריימריז הרפובליקנים ב-1996 (אנ') אך נשר מהמירוץ.

וילסון פרש מתפקידו הציבורי לאחר שכיהן שתי קדנציות כמושל. לאחר הפרישה, עבד במספר עסקים והיה קשור למספר ארגונים נוספים. הוא עמית אורח מכובד במכון הובר (אנ') השמרני. וילסון היה גם יו"ר שותף בקמפיין המושל המוצלח של ארנולד שוורצנגר ב-2003 ושימש כיועץ קמפיין למסע הבחירות הלא מוצלח של לארי אלדר ב-2021.^[1]

ביוגרפיה

פיטר ברטון וילסון נולד ב-23 באוגוסט 1933 בלייק פורסט (אנ'), אילינוי, פרבר מצפון לשיקגו. הוריו היו ג'יימס בון וילסון ומרגרט (קלגהאן) וילסון.^[2] משפחת וילסון התיישבה בסנט לואיס שבמיזורי כשפיט היה בבית ספר יסודי. בסתיו 1951, פיט וילסון נרשם לאוניברסיטת ייל שבניו הייבן, שם קיבל מלגת הדרכה לקציני מילואים של חיל הים של ארצות הברית (ROTC), התמחה באנגלית, וקיבל את התואר הראשון (אנ') שלו באמנויות. הוא בחר להצטרף לחיל הנחתים עם סיום לימודיו.

לאחר שסיים את לימודיו בייל, שירת וילסון שלוש שנים בחיל הנחתים של ארצות הברית כקצין חי"ר, ולבסוף הפך למפקד מחלקה. עם סיום שירותו בחיל הנחתים, וילסון קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

ב-1962, בזמן שעבד עבור המועמד הרפובליקני למשרת המושל ריצ'רד ניקסון, וילסון הכיר את הרב קליין (אנ'), אחד מעוזריו הבכירים של ניקסון. קליין הציע שוילסון יתמודד לפוליטיקה של דרום קליפורניה. ב-1963 עבר וילסון לסן דייגו.

לאחר שעבר את הבחינה ללשכת עורכי הדין בניסיון הרביעי שלו, החל וילסון את עיסוקו כעורך דין פלילי בסן דייגו, אך הוא מצא שעבודה כזו מתגמלת רק מעט ודחויה עליו באופן אישי. מאוחר יותר הוא הסביר זאת ללוס אנג'לס טיימס, "הבנתי שאני לא יכול להיות עורך דין פלילי - כי רוב האנשים שמגיעים אליך אשמים". וילסון עבר למשפט קונבנציונלי יותר והמשיך בפעילותו בפוליטיקה המקומית, ולקח חלק בקמפיין הלא מוצלח של בארי גולדווטר במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964. חיבתו של וילסון לפוליטיקה ולניהול הפרטים היומיומיים של התהליך הפוליטי הלכה וגדלה. הוא השקיע שעות בקמפיין גולדווטר, זכה לידידותם של מעודדים רפובליקאים מקומיים הנחוצים כל כך לקריירה פוליטית, וב-1966, בגיל שלושים ושלוש, התמודד וזכה במושב באספת מדינת קליפורניה, במקום קלייר בורגנר (אנ').

וילסון נבחר מחדש לאספה ב-1968 וב-1970, וב-1971 נבחר לראשות העיר סן דייגו.

וילסון כיהן שלוש קדנציות כראש עיריית סן דייגו, מ-1971 עד 1983.^[3]

כסנטור בארצות הברית

ב-1982 זכה וילסון בפריימריז הרפובליקני בקליפורניה במקום הסנאטור האמריקני הפורש S.I. Hayakawa (אנ'). יריבו הדמוקרטי של וילסון היה ג'רי בראון. הנשיא רונלד רייגן ערך מספר ביקורים בקליפורניה בסוף המירוץ לקמפיין למען וילסון. רייגן צייץ שהדבר האחרון שרצה לראות הוא את שני מושבי הסנאט של מדינת הולדתו נופלים לידי הדמוקרטים. למרות סקרים שהצביעו על ניצחון דחוק של בראון, וילסון ניצח אותו בבחירות.

ב-19 באוקטובר 1983, וילסון הצביע בעד הצעת חוק הקובעת את יום מרטין לותר קינג.^[4] החקיקה נחתמה לחוק על ידי הנשיא רייגן בחודש שלאחר מכן.^[5] בינואר 1988, וילסון הצביע בעד חוק השבת זכויות האזרח משנת 1987 (אנ').^[6]^[7]

ביוני 1984 הצביע וילסון בעד חקיקה המגבילה כספים שיועדו כבישים מהירים פדרליים למדינות שלא העלו את גיל המינימום לשתייה ל-21.^[8]^[9]

ב-1988, וילסון ניצח במירוץ לסנאט של ארצות הברית מול יריבו הדמוקרטי, ליאו טי מקארתי (אנ'). הוא הפך לאדם הראשון שקיבל יותר מ-5 מיליון קולות במרוץ בודד לסנאט, ו-5.1 מיליון הקולות שלו היו שיא של הכי הרבה קולות שזכה מועמד רפובליקני לסנאטור, שלא נשבר עד 2020, כאשר ג'ון קורנין מטקסס עקף אותו.

בשבועות שלאחר הכרזת מושל קליפורניה ג'ורג' דוקמג'יאן (אנ'), כי אינו מתמודד לכהונה שלישית, שקל וילסון הצעה למשרת מושל.^[10] בתחילת כהונתו השנייה בת שש שנים בסנאט, וילסון הכריז על תוכניות להתמודד על מושל קליפורניה.

ב-7 בינואר 1991 הוא התפטר מהסנאט עם השבעתו כמושל קליפורניה, ומינה את ג'ון סימור ליורשו.^[11]

כמושל קליפורניה

וילסון זכה במועמדות הרפובליקנית לתפקיד מושל קליפורניה והחליף בכך את המושל הרפובליקני שמשל שתי קדנציות, ג'ורג' דוקמג'יאן (אנ'). בבחירות הכלליות, הוא ניצח את ראש עיריית סן פרנסיסקו לשעבר, דיאן פיינסטיין, הדמוקרטית.^[12] וילסון הושבע כמושל ב-7 בינואר 1991. כמושל, וילסון פיקח על ההתאוששות הכלכלית בקליפורניה.^[12] הוא ירש את הכלכלה הגרועה ביותר של המדינה מאז השפל הגדול, והתעקש על משמעת תקציבית קפדנית וביקש לשקם את הסביבה של המדינה להשקעות וליצירת מקומות עבודה חדשים.

למרות אמונתו בשמרנות פיסקלית, וילסון העלה את מס המכירה כדי לצמצם את הגירעון של המדינה, והטיל מס מכירה חדש על עיתונים וחטיפים.^[12] הוא גם העלה את דמי רישוי הרכב ואת שכר הלימוד במכללה. ב-1991, שכר הלימוד באוניברסיטת קליפורניה עלה ב-40%, וב-24% באוניברסיטת קליפורניה סטייט (אנ').^[12] עם זאת, ב-1993 בוטל מס החטיפים על ידי בית המחוקקים של המדינה.^[12]

פחות משנה לתוך כהונתו הראשונה כמושל, וילסון הטיל וטו על הצעה "AB 101", הצעת חוק שנכתבה כדי לאסור אפליה בשוק העבודה על בסיס נטייה מינית. וילסון חשש שהצעת החוק תגביר את התביעות ותהפוך את קליפורניה לפחות תחרותית מבחינה כלכלית.^[13]^[14] הווטו נתקל במחאות (אנ') שכללו הפגנות במהלך ההופעות והנאומים הפומביים הבאים של וילסון.^[15]^[16]

ב-22 בפברואר 1993, וילסון הוציא צו ביצוע האוסר על עישון ברוב בנייני המדינה, שכלל "בניינים הנשלטים על ידי בתי המשפט, בית המחוקקים או שתי מערכות האוניברסיטאות של המדינה". הצו היה אמור להיכנס לתוקף ב-31 בדצמבר. וילסון אמר כי עישון פסיבי "מאיים על בריאותם של עובדי מדינה".^[17]

וילסון נבחר מחדש לכהונת מושל שנייה ב-1994, כשהוא זכה ל-55% מהקולות במרוץ שלו נגד גזברית המדינה הדמוקרטית קתלין בראון (אנ'), בתו של מושל קליפורניה לשעבר, פט בראון (אנ'). לפי מחקר אחד, וילסון ניצל רגשות נגד מהגרים כדי לזכות בבחירות חוזרות.^[18]

במשך רוב זמנו כמושל, וילסון הפחית את הוצאות התשתית לנפש עבור קליפורניה, כפי שעשה כראש עיריית סן דייגו.^[19] פרויקטי בנייה רבים - בעיקר פרויקטים של הרחבת ושיפור כבישים מהירים - עוכבו, בעוד שפרויקטי תחזוקה ובנייה אחרים נזנחו לחלוטין.^[20]

בתום תקופת כהונתו הוא הוחלף על ידי סגן המושל גריי דייוויס (אנ') כמושל.

סקר של לוס אנג'לס טיימס מספטמבר 1998 מצא כי 55% מהמצביעים הרשומים בקליפורניה תמכו בוילסון.^[21]

וילסון תמך בחידוש עונש מוות בקליפורניה, לאחר הקפאת 25 שנה, והוא חתם על צו המוות להוצאתו להורג של רוצח הילדים רוברט אלטון האריס (אנ'). האריס הוצא להורג ב-1992. בסך הכל חמישה אנשים הוצאו להורג במהלך כהונתו (שניים בתא גזים ושלושה בזריקת רעל).