פורט וולור (באנגלית: Vellore Fort; בהינדית: वेल्लोर किला) הוא מבצר שנבנה במאה ה-16 בלב העיר וולור (אנ') שבמדינת טמיל נאדו, הודו על ידי שליטי אימפריית ויג'איאנגר, ושימש תקופה מסוימת כבירת האימפריה. לאחר התפוררות אימפריית ויג'איאנגר עבר המבצר לשליטה של כמה ממלכות ובסופו של דבר נשלט על ידי האימפריה הבריטית עד הכרזת העצמאות של הודו.
המבצר התפרסם בגלל החומות המפוארות שלו, החפיר הרחב והבנייה החזקה. בתחומי המבצר נבנו כמה אתרי מורשת והוא משמש כיום כאתר תיירותי הפתוח לביקורים.
ההיסטוריה של המבצר
תקופת אימפריית ויג'איאנגר
המבצר נבנה ב-1566 על ידי שני ראשי שבטים (Chinna Bommi Reddy ו-Thimma Reddy Nayak) שחיו תחת הנהגתו של קיסר אימפריית ויג'איאנגר, סאדאשיווה ראיייה (אנ'). בהמשך עלתה חשיבות המקום לאחר שבעקבות תבוסת האימפריה בקרב טליקוטה (אנ') הוקמה בירתה בעיר השכנה צ'נדגירי (אנ').
במאה ה-17 הפכה שושלת ארווידו (אנ')[1] את העיר לבירתה. ב-1614 פרץ מרד באימפריה והמורדים הוציאו להורג את הקיסר סרירנגה השני (אנ') ובני משפחתו, ורק בנו רמה דבה ראיה (אנ') הצליח לחמוק מהטבח. אירועים אלו היו תחילתו של קרב טופור (אנ'), שפרץ ב-1616 ושהיה מרד פנימי וסימן את סופו של תהליך התפרקותה של האימפריה.
במהלך שליטת אימפריית ויג'איאנגר בממלכתה היא ניהלה קרבות עם אימפריות אחרות, וביניהן סולטנות ביג'אפור (אנ') יחד עם השבטים הכפופים לה, למשל, מאדורי נאיק (אנ'), נאיק מגינג'י (אנ') ועוד. ב-1640, במהלך שלטונו של סרירנגה השלישי (אנ'), כבשה סולטנות ביג'אפור את המבצר, אך הוא שוחרר לאחר זמן מה על ידי בת הברית של אימפריית ויג'איאנגר, ממלכת ת'אנג'בור מאיק (אנ').
תקופת שלטון סולטנות ביג'אפור
ב-1650 כרת שליט אימפריית ויג'איאנגר, סרירנגה השלישי (אנ'), ברית עם שליטי מייסור ושליטי ת'נג'בור (אנ') כדי לתקוף את שליטי גינג'י (אנ') ושליטי מאדוראי (אנ') מדרום. השליטים המותקפים פנו לעזרה לסולטן ביג'אפור (אנ') וזה תקף את מצודת וולור, בירת אימפריית ויג'איאנגר, וכבש אותה. בהמשך יצא סולטן ביג'אפור כנגד צבא ויג'איאנגר והביס אותו. היה זה האות לסיום דרכה של אימפריית ויג'איאנגר בהיסטוריה. סולטנות ביג'אפור שלטה 20 שנה במצודת וולור.
תקופת שלטון האימפריה המראטהית
ב-1676 יצא שליט האימפריה המראטהית, שיוואג'י, למערכה נגד הממלכות שמדרום לו, וביניהן סולטנויות ביג'אפור ומאדוראי. ב-1677 הטילו כוחות מהאימפריה המראטהית מצור על מבצר וולור, שנמשך 14 חודשים והסתיים ב-1678. לאחר כיבוש המבצר פעלו הכובשים לחזק את המבצר. בתקופת שלטון האימפריה המראטהית במבצר היא ניהלה מלחמות כנגד האימפריה המוגולית בהנהגתו של המלך אורנגזב.
תקופת שלטון האימפריה המוגולית
ב-1707, לאחר מותו של אורנגזב, מלך האימפריה המוגולית, כבש דאוד חאן פאני (אנ'), ראש הצבא של האימפריה המוגולית, את מבצר וולור, תוך שהוא מביס את צבא האימפריה המראטהית. האימפריה המוגולית הייתה מוסלמית בדתה וכיבוש מבצר וולור היה חלק מהתנופה והגידול של האחיזה המוסלמית במרכז הודו. במסגרת הסכמים הועבר המבצר ב-1710 לידי סולטני קרנטיקה (אנ').
ב-1806 הורה המפקד העליון של הכוחות הבריטים במדראס וסביבתה לשפר את הופעתם הצבאית של חיילי הרגלים ההודים של הצבא הבריטי. ההוראה כללה החלפת הטורבן בכובע, גילוח הזקנים והסרת קישוטים. חיילי הרגלים ראו בהוראה זו פגיעה באמונתם הדתית, כשהשימוש בעור פרה בכובע שקיבלו רק הגביר את הכעס. כעס זה הביא לפרוץ מרד חיילי הרגלים ההודים (אנ') שהוצבו במבצר וולור ביולי 1806. כ-800 מורדים פרצו למגורי החיילים הבריטים במבצר והרגו כ-15 קצינים וכ-100 חוגרים. המורדים אף קראו לשני בניו של טיפו סולטאן, שהוחזקו במבצר, להנהיג את המרד. עם היוודע דבר המרד נשלחו פרשים וסוללות תותחים מהבסיס הצבאי בארקוט (אנ') לדכא את המרד, במחיר של כ-350 חיילי רגלים הרוגים ומספר דומה של חיילים פצועים. בעקבות המרד הורחקו ילדיו של טיפו סולטאן לכלכותא והושמו שם בבידוד[2].
הבריטים המשיכו לשלוט במבצר עד סיום שליטתם בהודו ב-1947.
מבנה המבצר
המבצר נבנה מאבני גרניט בצורת מלבן והתפרש על שטח של כ-130 דונם[3]. לאורך החומה נבנו מספר מצדים עגולים ומחוץ לחומה נחפר חפיר שמולא במים[4].
מסגד שנבנה בתקופת שלטון האימפריה המוגולית המוסלמית וסגור כיום לטקסים דתיים למרות הפגנות מחאה של מוסלמים[5][6][7]
כנסיית סנט ג'ון (אנ') שנבנתה בתקופת שלטון הבריטים במבצר[8]
הכלא המלכותי בו הוחזקו תחילה בניו של טיפו סולטאן (שנמסרו לבריטים לאחר מלחמת אנגלו-מייסור השלישית) ובהמשך שאר בני המשפחה (שנפלו בשבי בעקבות מלחמת אנגלו-מייסור הרביעית). לאחר מרד החיילים הרגליים ההודים (אנ') ב-1806 הוגלתה המשפחה לכלכותא[9]. כמו כן נאסר במבצר ונפטר בו מלך סרי לנקה סרי ויקראם רג'סינה (אנ') ומצבתו נמצאת ליד המבצר[10]
המבצר בעת החדשה
המבצר עבר שימור בחסות האגודה לארכאולוגיה של הודו (אנ') ופתוח לביקורי תיירים. כמו כן נפתח במקום מוזיאון.
ב-1984 הנפיק השירות הבולאי ההודי בול לציון המבצר[11]
לקריאה נוספת
Rao, Velcheru Narayana, and David Shulman, Sanjay Subrahmanyam. Symbols of substance: court and state in Nayaka period Tamil Nadu (Delhi; Oxford: Oxford University Press, 1998); xix, 349 p., [16] p. of plates : ill., maps; תבנית:Cvt; Oxford India paperbacks; Includes bibliographical references and index; ISBN 0-19-564399-2.
Sathianathaier, R. History of the Nayaks of Madura [microform] by R. Sathyanatha Aiyar; edited for the university, with introduction and notes by S. Krishnaswami Aiyangar (Madras: Oxford University Press, 1924); see also (London: H. Milford, Oxford University Press, 1924); xvi, 403 p.; 21 cm.; SAMP early 20th-century Indian books project item 10819.
Vriddhagirisan. V. Nayaks of Tanjore, ISBN 8120609964, Reprint Annamalainagar 1942 edn. 1995
Alladi Jagannatha Sashtri, B.A. & L.T.: A Family History Of Venkatagiri Rajas (Madras : Addison Press, 1922, General Books LLC, 2010) ISBN 9781152543713
C. S. Srinivasachari, M. A., Professor of History, Annamalai University, History Of Gingee And Its Rulers (The university, 1943), ASIN: B0007JBT3G
.jpg)
